|
HtmlMainSection נאום ראשון של יושב-ראש הכנסת ראובן ריבלין, 19.2.2003 |
"מרשות האל הגדול, הגיבור והנורא, ומרשות מפז ומפנינים יקרה, ומרשות סנהדרין הקדושה והברורה, ומרשות זקנים ונערים יושבי שורה, אפתח פי להודות ולהלל לדר בנהורא", על שהחייני וקיימני והגיעני לכהונה רמה זו. מצטער על ההתרגשות.
כבוד ראש הממשלה, מכובדי זקן חברי הכנסת, שמעון פרס, אישי, יושב-ראש הכנסת היוצאת, אברהם אברום בורג, אחי ואחיותי בני ישראל, עשר שנים אני משרת כחבר בבית הזה, בית-הנבחרים של ישראל. והיום אני, ראובן ריבלין, בן אבי מורי, פרופסור יוסף יואל, זיכרונו לברכה, איש ירושלים ומתרגם הקוראן לעברית, ותיבדל לחיים ארוכים, אמי מורתי רחל, מקבל מידיכם בהוקרה, בתודה, בדחילו ורחימו, את המינוי הרם הזה, ואני מתפלל, "שלא תארע תקלה על-ידי, ולא ייכשלו בי חברי, ולא אומר על טהור שהוא טמא, ועל טמא שהוא טהור, וישמחו בי חברי, ואשמח אני בהם".
בן ירושלים אני, אוהבה, ונאמנה לחיים. בן המחנה הלאומי אני מיום שעמדתי על דעתי, ומשרתו של מחנה זה – זה 40 שנה.
תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי ויורשיו של מנחם בגין הם ששלחוני לכהן בבית הזה. עד היום הייתי בגאווה שליח מטעמם, אך מהיום הנני שליח הציבור כולו, של כל סיעות הבית. יושב-ראש הכנסת כולה, ללא משוא פנים, ללא העדפה, ללא רתיעה. שליח לכולם ושל כולם, של כל אגפי הבית הזה, על פלגיו, סיעותיו והשקפותיו.
לא רק בית-מחוקקים הוא הבית הזה. לא רק בימה לביקורת מעשי השלטון היא הכנסת. הבית הזה – במליאתו, בוועדותיו, בפעילות הרוחשת במסדרונותיו, הוא בבואתה של המדינה, של החברה. מדינת ישראל, על עדותיה ופלגיה, משתקפת כאן, באולם הזה: יהודים וערבים, עולים וותיקים, ספרדים ואשכנזים, דתיים, וכך אומרים - חילונים; אני מעדיף לומר שומרי מצוות וכאלה ששומרים פחות מצוות, ימין ושמאל.
הבית הזה הוא צומת של מחלוקת, גם של הסכמות, גם של פשרות, אבל בעיקר של הכרעות. כאן מאזינים לזולת, גם אם הזולת הוא יריב מר. אכן, זהו בית סוער, אך אין גנאי בכך. המציאות שלנו אינה יודעת שקט, וכך גם הכנסת.
יש להבטיח את חופש הוויכוח, להקפיד על זכותו של כל אחד ואחת משליחי הציבור כאן להשמיע את דברו. יש לסבול כל דעה; להאזין גם למה שאולי מקומם, מרגיז, אפילו מזעזע. והכול צריך שייעשה ביושר; והכול צריך שייעשה בהגינות; והכול צריך שייעשה בשוויון, מתוך כיבוד זכותם של כל חבר ושל כל סיעה - אופוזיציה וקואליציה כאחת - ומתוך שמירה על המיעוט מפני דורסנות הרוב.
כבר לפני 72 שנה כותב מורנו, זאב ז'בוטינסקי, את הדברים האלה במאמרו "על מיוריזציה": "תמיד צריך לדאוג כי גם המיעוט ירגיש שהבית המשותף הוא גם ביתו שלו ולא מבצר של שונאיו ואויביו. כי אם יראה המיעוט שאין לו השפעה על מהלך העניינים ואין תקווה להשפעה, ושהחלטות בעניינים העיקריים תנוסחנה בלי שימת-לב לדעתו, לא כפשרה בין שני זרמים אלא כמעשה כפייה מצד הרוב המבטל את המיעוט - אז סוף דבר יהיה פירוד. ותיכף נרגיש כי יחד עם המיעוט עזבה את הארגון גם שכינתו הציבורית, סר כוחו המוסרי, פגה השפעתו על היישוב, ובכלל - היה ללא יש". עד כאן דבריו של זאב ז'בוטינסקי.
העולם הדמוקרטי כולו סובל בעשורים האחרונים מירידת קרנם של הפוליטיקה ושל הפרלמנטים שלו. איננו שונים בעניין זה מן הנכבדים שבבתי-המחוקקים. אבל עובדה זו אינה פוטרת אותנו מאחריות אישית המוטלת על כל אחד ואחת מאתנו. פניה של הכנסת אינן אלא פניהם של 120 חבריה.
עצמאותו של הבית הזה, של ההליכים המתנהלים בו ושל שיקול הדעת המנחה את מעשיו היא המפתח לחיים פרלמנטריים שיזכו בהערכת הציבור.
חברי הכנסת, איננו שליחי הממשלה. נבחרנו כולנו ישירות על-ידי הציבור. איננו עושי דברה של הרשות השופטת. אנחנו, כמובן, כפופים לחוק, ועלינו לשמש דוגמה בהקפדתנו על הוראותיו, אבל בד-בבד אנו גם כותבי החוק, ואנו בלבד.
על חמישה עיקרים תעמוד כנסת ראויה לשמה: הראשון - על חוסר תלות ועל חירות המחשבה. השני - על פיקוח אמיץ, אמין וללא מורא על מעשי הממשל. השלישי - על דיאלוג מתמיד עם הרשות השופטת, דיאלוג שמעניק את הכבוד הראוי לרשות, אבל עם זאת, בלי להרכין ראש ובלי לגלות מורך רוח בפני הרשות העצומה הזו. הרביעי - על המחויבות הבלתי-מתפשרת לציבור, מחויבות לכל מצוקה ולכל צורך; דאגה לאינטרס הלאומי יחד עם דאגה לעניינו של היחיד. החמישי - על הענווה.
חברי הכנסת, איש מאתנו לא נבחר לנצח. אנו נבחרים בכל פעם לקדנציה אחת בלבד; לא למעלה מזה. נבחרנו לשרת. נבחרנו להעביד את עצמנו איש בשירות אמונתו.
ראוי לזכור ולהזכיר: הבית הזה - בית זכוכית הוא. כולנו, היושבים בו, עומדים מדי יום ביומו למשפט הציבור. דע מנין באת ולאן אתה הולך ומיהו הציבור שבפניו עתיד אתה ליתן דין וחשבון. משפט הציבור אינו תמיד לרוחנו ואינו תמיד לטעמנו, אבל הוא תמיד משפטם של שולחינו, כי כולנו עבדי הציבור ושרתיו. מי שאינו מעמיד עצמו לשירות שולחיו מועל במהותה של החברות בכנסת.
על גבעה נישאה, בפתחה של הבירה ירושלים, עומד משכן הכנסת. גבעה שכזו, המביטה ממעל על העיר כולה ועל מוסדות השלטון של המדינה, יכולה חלילה לבודד את היושבים בה, חברי הכנסת, ולהרחיק אותם מן הציבור. סכנה של מעילה בחובתנו לשרת, להקשיב, להושיט יד, לתרום. טמונה פה סכנה, שרק הרצון הבלתי-מתפשר לעמול למען הציבור יכול להתמודד אתה. המקום הרם והנישא שעליו בנוי משכן הכנסת צריך לחייב אותנו להיות ראויים למשרה ולשליחות שאליה נבחרנו, ולא, חלילה, להרחיקנו ולבודד אותנו. כפי שנאמר: אל יגבה לבבכם ולא ירומו עיניכם.
ימים קשים מתרגשים עלינו. רעמי מלחמה בטרור העולמי נמהלים בקולות הטרור מבית ומשבר כלכלי הנוגש בכבוד האדם. תקוותי, כמו תקוות כולכם, שיהיו הימים האלה כצל חולף, כענן יעבור, ונזכה כולנו לימים טובים יותר.
אסיים בתפילה: "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. הגן עליה באברת חסדך, ופרוס עליה את סוכת שלומך, ושלח אורך ואמיתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". אמן |
|
| |
|
