|
HtmlMainSection נאום ראשון של יושבת-ראש הכנסת דליה איציק, 4.5.2006 |
אדוני הנשיא והגברת קצב, אדוני ראש הממשלה וגברת אולמרט, אדוני יושב-ראש הכנסת השש-עשרה, מר רובי ריבלין, נשיא בית-המשפט העליון אהרן ברק, חברות וחברי הכנסת, אורחים נכבדים, אזרחי ישראל, שמעון, כמה סמלי שדווקא אתה, מורי ורבי, הוא זה שמעביר לי את שרביט ניהול הישיבה. תודה לך. תודה על כל מה שאתה בעבורי ובעבור כל העם הזה. מי ייתן ועם ישראל יתברך בך, ביכולותיך הנדירות, בדעתך הפורייה, בעינך הצופייה. עוד שנים רבות וטובות אנחנו מאחלים לך.
חברות וחברי הכנסת, שעה מיוחדת היא עבורי. דרך ארוכה עשיתי מאז ילדותי בשכונת רוממה בירושלים ועד לרגע זה, שבו אני יושבת על הכיסא שעליו ישבו אבות הדמוקרטיה הישראלית. אני, דליה איציק, בת לגרשון בלס ז"ל ומרסל, תיבדל לחיים ארוכים, בת למשפחה קשת-יום, משפחה ברוכת ילדים, זוכה היום לאמונכם ומברכת: שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה.
אני מבקשת לעצור לרגע ולשאת עמכם תפילה להחלמתו של אריאל שרון. כחברה בממשלתו, ראיתי את עוז רוחו עת עמד כחומה בצורה על דעתו. האמנתי בו, הלכתי אחריו. רוב מניינו ובניינו של העם בישראל בטח במנהיגותו. עתה, בימים קשים לו ולמשפחתו נעלה תחנונים כתפילת משה על מרים אחותו: אֵל נא רפא נא לו.
חברות וחברי הכנסת, אני מודה – אני נרגשת. השעה הזאת והמעמד הזה אינם קלים בעיני. 14 שנים אני בבית הזה. כיהנתי במגוון תפקידים, אבל דומני שבים הסוער של הציבוריות הישראלית ספינת הכנסת היא המרתקת מכולם. כי כאן, בעיקר כאן, נבנית יום-יום ובעמל רב חומת האמון של האזרח בנבחריו ובמדינתו; נבנית או נסדקת חלילה.
על אף כל הביקורת, מקומה של הכנסת רם הוא. אין הרבה ישראלים שיגיעו לבית הזה ולבם לא יחסיר פעימה. ודווקא יום לאחר חג העצמאות, ולאחר שביכינו את בנינו ביום הזיכרון, צלול יותר וברור לכולנו כי הכנסת היא הסמל לשלטון העם בארצו, לעצמאותו.
נשלחתי אל הכיסא הרם הזה בידי מפלגה שקמה כמעט יש מאין, וביקשה למצוא נתיב אל לבו של המרכז הישראלי, אל רוב רובו של העם, אל שביל הזהב שלו.
אני מבקשת להודות לך, אדוני ראש הממשלה, על האמון שנתת בי. אני מבקשת לאחל לך, לא רק כיושבת-ראש הכנסת אלא גם כאמא לילדים, בהצלחה. בהצלחה לך, מכל הלב. מי ייתן ובתוך הסער והסופה הזאת תצליח לנווט את המדינה לחוף מבטחים.
חברותי וחברי, משעה זו ואילך איני שליחת סיעה או מפלגה או דרך. שליחת הבית כולו הנני - ימין ושמאל, חרדים וחילונים, יהודים וערבים, ותיקים ועולים, נשים וגברים - יושבת-ראש הכנסת כולה, בלא העדפה, בלא משוא פנים. אשמור מכל משמר על הזכות לשמוע את כל הזרמים והדעות, ההשקפות והסיעות. זו חובתי לכם ולמדינת ישראל. זו שליחותי.
אדוני ראש הממשלה, הכנסת הזאת תמלא את תפקידה במסירות. היא תבקר במקום שנדרשת ביקורת. היא תהיה לפה לכל אזרחי ישראל; היא תביא את דבר החלש והרך, את שוועת הדל ואת זעקת הכואב. אנחנו מקווים להצלחת הממשלה, אבל נמלא את תפקידנו באמונה. אני בטוחה שדווקא אתה, ראש הממשלה, כאחד מוותיקי הבית, יודע יותר מכולם כמה חשוב שהכנסת תהיה חזקה, נחושה, לא מוותרת בקלות. ועם כנסת איכותית ומשמעותית אפשר יהיה לחזק את דימוי הכנסת וכך את הדמוקרטיה.
בבחירות האחרונות העניק העם בישראל מנדט ליושבים כאן לפעול איש כמצפונו, לפי הדגלים שבא עמם אל הבוחר. אבל הכנסת והדמוקרטיה קיבלו כרטיס צהוב מהציבור, אולי אפילו כרטיס אדום. כי קרוב ל-37% מהרשומים בפנקס הבוחרים לא השתתפו בהליך הדמוקרטי ומפלגת הצללים של הממאנים להצביע מתנוססת מעלינו כחרב מתהפכת. למה לדעתכם נענש הבית? הרי אם נסתכל על הכנסת הקודמת נראה כנסת שעשתה דברים גדולים באמת. כמה דוגמאות: היא קיבלה את תוכנית ההינתקות, היא אישרה מהפכה בכלכלה לטוב ולרע; בוועדת העבודה והרווחה עברה חקיקה משמעותית למען המוגבלים; בוועדת החוץ והביטחון הפך הפיקוח הפרלמנטרי על צה"ל רלוונטי מאי-פעם; בוועדת החוקה הוכנה תשתית אמיתית לחוקה בישראל. באמת נעשו דברים של ממש. אבל בתודעה הציבורית תיזכר הכנסת היוצאת כמי שאכזבה, כמי שקלקלה - בעיקר בגלל כמה חברים שביישוה, שהוציאו שם רע על כל ה-120, שהלעיגו את המשכן ועשוהו למשיסה.
ולכן, בעיני, משימתה הגדולה של הכנסת השבע-עשרה, שלי כיושבת-ראש הבית ושל כל חבריו, היא להשיב לאט ובנחישות את האמון, להשיב את כבוד הכנסת כבראשונה.
חברות וחברי הכנסת, בישיבת הפתיחה של האספה המכוננת סרטט הנשיא חיים ויצמן את דרכו של הבית. כך כתוב שם: "תורת ישראל וחזון נביאי ישראל קבעו מוסר חדש ביחסי אדם, והנהיגו משטר חדש בחיי החברה האנושית, נביאי ישראל - - - הגנו בשבט לשונם על עני ומקופח, גר ועבד, יתום ואלמנה - - - המשטר הקדמון של העם העברי הוא אב לחוקות העולם הנאור".
הכנסת היא ביתם של המיעוטים. מכאן נעמוד על קידום השוויון לערביי ישראל. נדאג לכל אוכלוסייה שסובלת מפגיעה ומקיפוח, לכל המיעוטים - לציבור החרדי, לציבור העולים ולרבים אחרים. כחברה בחיל הנשים שעדיין נאבקות על מיקומן בזירה הציבורית, אני רואה גם בתפקידי מחויבות לקידומן של נשים לעמדות כוח.
חברות וחברי הכנסת, בכנסת הזאת אפשר שתיפולנה הכרעות כואבות וקשות, על מהלכים שאולי יחרצו חריצים בחברה הישראלית. גם אז עלינו לשמור על הבית, על כבודו, על זכותו של המיעוט לזעוק, לנסות לשכנע, למחות, להשפיע על הרחוב ועל הנבחרים. אבל באותה עת עלינו לזכור את הלקח שלמדנו, כי באוזני ובאוזני רבים כאן ובעם עדיין מהדהדות היריות בכיכר, עת נפל ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל על משמרתו, משמרת הדמוקרטיה.
אפשר שהמאבק הזה יהיה מר והקרעים אולי יהיו גדולים. ובעיני, זאת גם השעה לקרוא להידברות, לחבק את מפוני רצועת-עזה, את תושבי יהודה ושומרון. אסור שנפסיק לדבר. אסור שניקרע בתוכנו. גם אם נחלוק ונתווכח – מוכרחים לדבר. כי אחרי שנכריע ונכאב נצטרך להמשיך לחיות כאן, כי אנשים אחים אנחנו. אבל חובתנו לזכור כי כאן נופל הפור, פה המערכה, ואת ההכרעה כולם צריכים לכבד.
לפני סיום, אני מבקשת להודות ליושב-ראש הכנסת היוצאת, חברי חבר הכנסת רובי ריבלין, איש ירושלים, שנאבק בכל מאודו כדי לשמור על כבוד המשכן. כהונתך, רובי, זכתה להערכה רבה מכל חלקי הבית. תודה לך.
בעת חילופי המשמרות בבית-המקדש אמר המשמר היוצא למשמר הנכנס: "מי ששיכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחווה ושלום ורעות". אני לא תמימה לחשוב שניתן לקיים משכן שכולו אהבה, אחווה ושלום, אבל דומני שעלינו לנסות ולהביא לכאן רוח טובה יותר, רוח חדשה. אני מתכוונת להביא עמי לתפקיד רוח נכונה של שיתוף פעולה עם כל חלקי הבית להשגת המטרות המשותפות לכולנו - שהבית הזה, על יושביו, יהיה נאמן לציבור וקשוב להמיית לבו.
שוב, תודה לכם, חברי הכנסת, על האמון ועל הזכות הגדולה שנפלה בחלקי.
אסיים בתפילה יהודית נאמנה וכל כך אהובה עלי: עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן. |
|
| |
|
