|
HtmlMainSection נאום ראשון של חבר הכנסת יולי יואל אדלשטיין, 18.3.2013 |
| יולי יואל אדלשטיין הליכוד–ישראל ביתנו 2013 |
למידע המלא
 |
כבוד נשיא המדינה מר שמעון פרס, כבוד ראש הממשלה היוצא וגם המיועד, חבר הכנסת בנימין נתניהו, הגברת שרה נתניהו, כל בני המשפחה; יו"ר הכנסת ה-18, חבר הכנסת ראובן ריבלין, תודה על ניהול הכנסת בצורה יוצאת מן הכלל בכנסת ה-18 וגם בכנסת ה-16.
חבר הכנסת בנימין בן אליעזר, הלוא הוא פואד, העברת לי את הפטיש כאן ואני חייב לומר שאלה שאולי לא מבינים עניין, יגידו: מה כבר היתה המשימה שלו? לשבת כמה שבועות בתור יושב ראש בפועל, היו"ר הזמני? יגידו אלה שלא מבינים.
מי שמבין, זאת היתה מלאכה לא פשוטה. נכון, אין קואליציה, אין אופוזיציה, אין חקיקה, אין כל-כך ועדות, אבל אני חושב שבשם כולנו אני יכול לומר שהיתה תחושה לציבור שהכנסת כבר פועלת, פועלת כמו שצריך. אותה רוח חדשה שדיבר עליה עכשיו חבר הכנסת בנימין בן אליעזר, היא באה לידי ביטוי בפעילות הכנסת בהנהגתך בשבועות האחרונים.
יו"ר הכנסת לשעבר דן תיכון וגברת לודמילה תיכון, חברי הממשלה היוצאים, חברי הממשלה הנכנסים, ודאי במיוחד השרים החדשים, בני הזוג והמשפחות, חברי וחברות הכנסת.
כנראה רק לבנימין בן אליעזר מותר להזכיר את רעייתי, אבל אני אחרוג מן המנהג וגם אזכיר את רעייתי.
אורחים נכבדים, כנסת נכבדה. אני אגיד לכם, רבים וטובים אמרו לי שאני חייב להכין נאום. התלבטתי כי אני חייב להודות שהידיים קצת רועדות. אולי הייתי מסתדר יותר טוב עם טקסט כתוב כרגע.
אבל זה נראה לי קצת מלאכותי, אל"ף, מאותה סיבה בדיוק, כי אני מאוד מתרגש. בי"ת, נראה לי קצת מלאכותי לכתוב אתמול שאני מודה לכל חברי הכנסת הנמצאים כאן במליאה על התמיכה מקיר לקיר, כי אתמול עוד לא ידעתי אם תהיה תמיכה מקיר לקיר, ואני מתייחס להצבעה הזו לא כאיזה צרמוניה אלא כמשהו מאוד חשוב ורציני. וגם, אתם יודעים, נאום כתוב זה משהו מאוד מחייב, אני חייב לפרוש את החזון, אני חייב להסביר איך תיראה הכנסת ה-19, יושבים כאן במליאה נבחרי ציבור בדיוק כמוני, לפני שדיברתי לפחות עם ראשי הסיעות, לפני שהכרתי את הסגנים שלי בנשיאות הכנסת – להתחיל לפרוש חזון זה לא סוג המנהיגות שאני חושב שמתאים למוסד הזה. אז מה שתחליטו: חשש מאמונות תפלות ועין הרע, או ניסיון פוליטי שאומר "זה לא נגמר עד שזה נגמר", אבל לא הכנתי נאום כתוב.
מה שכן עשיתי, זה הוצאתי את קורות החיים – היום זה פשוט, מן המחשב – של כל אלה שקדמו לי בכיסא הזה, אמרתי: אולי יש איזה מכנה משותף שאני אתחבר אליו. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי מכנה משותף. מה יכול להיות משותף לפעיל ציוני בתחילת המאה הקודמת אי שם ברוסיה או בפולין, לאיש מבצעים של העלייה הסודית מעירק וארצות ערב נוספות, ללוחם מחתרת, לניצולי שואה, לילד שנולד בירושלים לפני קום המדינה עוד כשלא ידעו אם תקום מדינה ותשרוד את המלחמות, לילדה שנולדה בירושלים לשכונת מצוקה בלי הרבה סיכויים להתקדם בחיים, קצינים – מה יכול להיות משותף לכל הדברים האלה ואיפה אני בכלל שייך לסיפור הזה? עד שהבנתי שיש מכנה משותף: לרוב המכריע של האנשים שישבו בכיסא הזה זה לא היה אמור לקרות. אילו היינו מכניסים את הדברים לאיזושהי תוכנת מחשב, מעבדים את הדברים, לא הייתם מקבלים תוצאה של נבחר ציבור בכנסת ישראל, של יושב-ראש ודאי וודאי.
לפני 25 שנה, ליתר דיוק לפני 26 שנים פחות חודש, בהיותי במחנה כפיה ליד העיר נובוסיבירסק בסיביר, בוקר אחד חזרתי ממשמרת לילה והלכתי לישון בצריף בפקודה. מי שמבין, משמרת לילה זה דבר טוב: במהלך היום אתה ישן, בערב יוצא לעוד משמרת לילה, אף אחד לא מציק לך. הרגשתי פתאום שמישהו מנסה להעיר אותי, להוציא אותי מהמיטה. פתחתי עין אחת וזה היה מין קאפו כזה, רץ של מפקדת המחנה של הקצינים, אסיר, ניסה להעיר אותי. זה לא דבר שעושים לאסיר שכבר מאחוריו שלושה מחנות כפיה והוא כבר מתקרב לסיום ריצוי העונש. מסוכן לעשות דבר כזה. אבל הוא משך ומשך ומשך ואמר שהמפקד התורן של המחנה קורא לי דחוף. אחרי שסיימתי את כל אוצר הקללות – והיה לי אוצר עשיר – הבנתי שאין ברירה. קמתי, התלבשתי והלכתי למפקד התורן של המחנה. המפקד היה נבוך והראה לי איזשהו מברק חתום על ידי מפקד המשטרה בעיר הבירה, שהוא חייב לשחרר אותי בעקבות שינוי גזר הדין. עשיתי חשבון מהיר – למחרת בבוקר.
וזה פתח יממה מטורפת בחיי. הלכתי לחגוג בצריף, לא יצאתי לעבודה, למחרת בבוקר התעוררתי ואכן שוחררו כל האסירים שהגיעו לסיום ריצוי העונש באותו יום, 07:00-08:00 בבוקר – כולם אך לא אני. והשעות היו כדלקמן: יום אחד אמרו לי: גש לשער, עוד מעט משחררים, שעה אחת אמרו לי. חצי שעה אחרי זה אומרים: אתה הולך לצינוק כי אתה לא יצאת לעבודה. עוד חצי שעה: לך תצטלם לתעודת שחרור, ועוד חצי שעה: אתה יורד לצינוק כי הורדת את תג הזיהוי מדש הבגד ואף אחד לא נתן לך את האישור לזה. הסיום של אותו יום, אחרי כל התהפוכות, היה שלקראת השקיעה, 05:00 אחרי הצהרים אולי, בכל זאת הריצו אותי לשער, פתחו את השער ויצאתי החוצה. ראיתי את אשתי אחרי הפסקה לא מבוטלת.
הרבה דברים אני חשבתי באותו יום; רק דבר אחד לא ידעתי: לא ידעתי מה התאריך העברי. משום מה לא חילקו את לוח השנה העברי לאסירים באותו מחנה, ורק כשיצאתי אמרה לי אשתי שהתאריך העברי הוא ה' באייר, יום העצמאות של מדינת ישראל.
חברי חברי הכנסת, בתור שר תורן, ישבתי כאן מספר שעות ויצא לי לשמוע רק חלק קטן מהנאומים, נאומי בכורה של כמה וכמה במליאה הזאת, ואני בקלות אגיד לכם שחלק גדול מכם היה יכול להצטרף לאותו מכנה משותף הקיים, או הלא-קיים, של יושבי-ראש לשעבר. גם לרבים באולם הזה זה לא היה אמור לקרות. גם רבים באולם הזה – אתם יודעים, אנחנו נורא אוהבים ללעוס סיפורים על כל אלה שהגיעו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, אז יש כאן לא מעט שהגיעו מבירא עמיקתא – לא חס ושלום במובן הרוחני או המוסרי, מבחינת הנסיבות – לאיגרא רמה של להיות נציגי הציבור בכנסת ישראל, אם זה לשקם את עצמם אחרי פציעה בקרב, אם זה לעלות לארץ בדרך לא דרך מקצוות תבל, אם זה, כפי שאמרתי, להיוולד בשכונת מצוקה ולפלס את כל הדרך, אם זה לשקם, או להתגבר, ליתר דיוק, על מוגבלות פיזית זו או אחרת, שכול, כל מה שרוצים.
ואני – אמרתי: אני לא פורש חזון, אבל בקשה כבר יש לי לכלל חברי הכנסת, כולל עצמי. המוסד הזה יעסוק בתיקוני חקיקה, למה? כי הרבה חוקים דורשים תיקון, לתקן איזושהי לקונה, עוול, בעיה, דברים שלא חשב עליהם המחוקק. אנחנו נזמן לוועדות את נציגי משרדי הממשלה, ולפעמים גם שרים וסגני שרים, ונתקוף אותם על הבעיות, על סוגיות שדורשות טיפול. אנחנו, הן בשאילתות והן בנאומים בני דקה, נביא לידיעת הציבור את הבעיות של – לא יפה לומר "האזרח הקטן" – אבל כלל אזרחי מדינת ישראל. והבקשה שלי, שלא נגיע למצב של יומנאי בתחנת משטרה שלקראת סוף המשמרת, כשהוא עייף, ואחרי עוד גניבה, ועוד שוד, ועוד סמים, ועוד אלימות, כבר נמצא באיזושהי אווירה מנטלית שהעולם כולו הוא עולם פשע.
בואו לא נשכח: גם כשאנחנו מטפלים בבעיות, ויש בעיות, גם כשמביאים לידיעת הציבור מצוקות, ויש מצוקות, גם כשמתקנים דברים שצריך לתקן, גם בחקיקה וגם בבירוקרטיה, בואו לא נשכח שאלמלא ה' באייר תש"ח, תסריט החיים, גם שלי, אבל גם של רבים שיושבים באולם הזה, ומה שעוד יותר חשוב, של מיליוני אזרחי מדינת ישראל, היה נכתב אחרת גמרי. בואו לא נשפוך את התינוק יחד עם המים ונזכור תמיד שעם כל הטיפול בבעיות יש גם את התמונה הגדולה של המדינה הזאת, שהיא עוד לא בת 65 וכבר כתבה מיליוני תסריטים שונים ממה שהיה אמור להיכתב במקור.
אני מתכבד להזמין את ראש הממשלה היוצא וגם ראש הממשלה המיועד, חבר הכנסת בנימין נתניהו, להציג את קווי היסוד של ממשלתו ואת הרכבה. בבקשה, אדוני. |
|
| |
|
