|
HtmlMainSection נאום ראשון של יושב-ראש הכנסת אברהם בורג, 6.7.1999 |
אדוני הנשיא ורעייתו, הגברת ויצמן, אדוני ממלא תפקיד יושב-ראש הכנסת, מורי ורבי הפוליטי, שמעון פרס, אדוני יושב-ראש הכנסת היוצאת, חבר הכנסת דן תיכון, אדוני ראש הממשלה הנבחר, חבר הכנסת אהוד ברק, חברי וחברותי חברי הכנסת, והחשובים שבכולם, המוני בית ישראל הצופים בנו כרגע; ברשות אבי מורי וברשות אמי מורתי, וברשות אשתי אהובתי וילדי.
כמה סמלי, שמורי ורבי הציבורי, שמעון פרס, הוא זה המעביר לי את שרביט ניהול הישיבה. דומני, שמעון, שרק מלה אחת יכולה להכיל בתוכה את כל תחושותי: תודה, שמעון.
היום הזה בעבורי הוא יום נורא הוד, ואני היום שליח ציבור, הנושא את תפילת הדורות של שליחי הציבור בימים הנוראים: "הנני העני ממעש נרעש ונפחד - - - באתי לעמוד ולחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני - - - היה נא מצליח דרכי אשר אני הולך לעמוד ולבקש רחמים עלי ועל שולחי - - - אל יבושו בי ואל אבוש בם, ויהי נא דגלנו עליך אהבה".
בדחילו ורחימו אני חוזר היום אל הכנסת. עזבתי את הבית הזה ויצאתי בשליחות אל מחוז אהבתי ואמונתי, אל העם היהודי בתפוצותיו. אני מתכבד היום לשבת על כיסאם של אבות הדמוקרטיה הישראלית. מן המושב הזה, המורם אך במעט מעל האולם, נראתה ונשמעה כל ההוויה הישראלית של חמשת העשורים האחרונים. הוויה שידעה לזעוק מרה על פחד המוות ואישרה את השלום הכרות בינינו לבין אויבי האתמול, הוויה שהציגה מצג של מריבה קשה בין שבטי ישראל, ובכל זאת הצליחה לעצב וללוש שלם ישראלי חסון וגאה.
הכנסת היא הבבואה המדויקת של החברה הישראלית. אנחנו צועקים כי ישראל היא צעקנית, אנחנו מודאגים כי ישראל מודאגת, אנחנו צוחקים כי ישראל היא חברה מלאת הומור, תקווה ואופטימיות, ובכל יום כל אלה מתערבבים לנגד עינינו עד לבלי הכר.
רבותי חברי הכנסת, הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה שבירה. היא דמוקרטיה כנגד כל הסיכויים. אין לנו מסורת דמוקרטית ואין לנו מורשת דמוקרטית. רובנו באנו הנה ללא רקע וללא ניסיון דמוקרטי - ניצולי שואה מארצות הדיכוי הנאצי, ילידי מזרח-אירופה הקומוניסטית ועולי ארצות האסלאם. ובכל זאת, בחרנו בדמוקרטיה. כי הדמוקרטיה היא הכלי המשטרי היחיד המאפשר לכולנו לחיות יחדיו ולפתח יחד תרבות של מחלוקת - איך להסכים כאשר אנחנו לא מסכימים.
חברי הכנסת, ביותר מדי מקומות בישראל, בבית, באוטובוס, בכיתה ובמילואים, אנחנו מטיחים אחד בשני: "תן לדבר - כאן זו לא הכנסת". כן, חובה להודות על האמת, אנחנו, חברי הכנסת, לא תמיד שמרנו די על כבודה. וכשהכנסת, לא עלינו, משפילה את עצמה, הדמוקרטיה בסכנה, וכשהדמוקרטיה בסכנה, כל המבנה כולו של הבית השלישי עלול עוד, חלילה, ליפול.
הכנסת היא הצומת שאליו מתנקזות כל הדרכים הישראליות: החלטות ממשלה ויצרים אישי ים; הסכמים היסטוריים ופוליטיקה של יום-יום. נוכח הממשלה ושאר רשויות השלטון בישראת תהיה הכנסת הזאת כנסת עצמאית לחלוטין; חלילה לנו מלהפוך את הכנסת לאסקופה נדרסת. כנסת חזקה, הנתמכת על-ידי הציבור, היא הערובה הטובה ביותר שיש לנו ליציבותה של הדמוקרטיה הישראלית. אמת, נבחרי ציבור חושבים לעתים כי הם יכולים ויודעים להחליט לבד טוב מכולם. אבל הניסיון של כולנו מלמד, שבחיים עדיפה הסכמה של הרוב על פני עריצותו של היחיד.
ובתוך הבית פנימה. לא צריך להיות נביא גדול כדי לדעת, שעוד מעט קט ייגמרו המלים הגדולות ותחל שעתן של המלים הבוטות יותר והקשות יותר. הכנסת תסער על ענייני דת ומדינה, נקודת הרתיחה שבין השונים והאחרים תלהיט את הכנסת. ואני מבקש להיות לגשר, להיות לפה לכל אלה שרוצים להביע את דעתם ולא יכולים, לכל אותם מיליונים ורבבות ישראלים שאומרים לנו בסתר לבם: תתווכחו, תלבנו, תדונו, אבל אל תרסקו לנו את השלם הישראלי.
אנחנו, חברי הכנסת, צריכים להיות פה ואוזן ויד מצביעה בעבור שולחינו. אנחנו צריכים להיות רגישים וקשובים. בפוליטיקה המודרנית, תבונה בלי רגישות היא כמו גוף בלי נשמה, בלי תקווה וחום. ואין שולח אחד ששלח אותנו הנה כדי שנהרוס לו או לה את התקווה, את בית-המחוקקים הראשון של העם היהודי מני אז.
אני מייחל, שהכנסת הזאת תהיה כנסת טובה, שיביטו בה בני הדור הצעיר, אלה שהחלופה הראשונה שלהם היא עולמות ההיי-טק, העסקים והקריירה. שיביטו בנו ויאמרו: אנחנו רוצים להיות שליחי ציבור דווקא בעידן הזה. כי הכנסת היא המקום הנכון לדור הישראלי הצעיר. אני רוצה לשנות את המציאות ולשמוע את האמירה "כאן זה כמו בכנסת" מחלחלת מטה מטה אל שורשי העשב החברתיים של ישראל.
אני רוצה שהכנסת הזאת תצא אל מחוץ לבניין. שתהיה שם בחוץ עם העם, עם הציבור, בסבלותם ובשמחותיהם. ואני מישיר מבט אל כל האנשים הצופים בנו כעת מן הבית ואומר להם: התקשרו אלינו, שלחו מכתבים, השתמשו במכשירי הפקס, במכשירי הדואר האלקטרוני. זאת הכנסת שלכם. זאת הכנסת של העם. בכוחכם ולמענכם אנחנו כאן. חברי הכנסת, אנחנו נבחרים פעם בארבע שנים, אבל חייבים להקשיב להם, לציבור, לאנשים, כל יום.
אני רוצה, שהכנסת הזאת תהיה הכנסת של הרוב ותהיה הכנסת של מיעוטי ישראל. שיהיה בה פתחון פה לכל אלה שצריכים ורוצים להביע את עצמם. זאת תהיה כנסת של כל דעה ועדה, של כל אידיאולוגיה ודרך חיים. אני אשמור מכל משמר על חובת המיעוט להביע את עצמו ועל חובת הרוב להיות רגיש וסובלני לאלה שהפרלמנט הוא כלי הביטוי היחיד שלהם. עולים וותיקים, נשים שייצוגן חסר בכל זרוע שלטונית אחרת, יהודים וערבים, חרדים וחילונים - כאן מקומכם; במלוא הכוח, במלוא העוצמה, עם הזכות לכבוד, אבל עם גבולות מוגדרים וברורים של דרך-ארץ ומשמעת. אני אתבע מעצמי ומכם את החובה לכבד את הזולת לפחות באותה מידה, מידה של כבוד, שאנחנו מתייחסים בה לעצמנו.
אבי מורי היה סגן יושב-ראש הכנסת הראשונה, וכך הוא אמר בנאומו הראשון, ביום השני לכהונתה של הכנסת ההיא: "כנסת נכבדה, בוויכוח זה הניח עם המסורת נדבך חדש לבניין תקומתו המדינית. ידע העם, ידע הבית, תדע הממשלה לשמור הן על הרמה והן על החופש של הבית גם יחד". 35 שנים לאחר מכן, בכנסת האחרונה שבה שירת, הוא פתח את מושב הכנסת כזקן חברי הכנסת ואמר: "עיני כל ישראל, במדינה ובתפוצות, נשואות בשעה זו אל הבית הזה, והכול כמהים לאחדות בונה ויוצרת. תהיינה הבעיות בעם אשר תהיינה, מן הראוי לשנן לעצמנו, כי הכנסת היא ראי של העם. ראי המחנך באספקלריה שלו. אספקלריה מאירה או מחשיכה לחובה או לטובה. נימנע מאלימות מילולית, נמנע אלימות פיזית. אלימות היא אלימות. אסור שנגע זה יפשה בתוכנו ויפגע ברמה המוסרית והתרבותית של מדינתנו - - -". ועוד הוא הוסיף: "והלוואי שנזכה להתעלות לרמת האחריות שההיסטוריה דורשת משליחיה ומטילה על מגשימיה".
תורת אמי ומוסר אבי תקפים לגבי כולנו כאז כהיום, לתמיד. לזכרו של חברי אמיל גרינצוויג, זיכרונו לברכה, ולזכרו של יצחק רבין, ראש הממשלה המנוח, יהיו דבריו אלה של אבי נר לרגלי, לפיד אש המוליך את מחנה הדמוקרטיה והסובלנות כולו.
ליבת תפילת יומו של היהודי היא תפילת העמידה. בסופה הוא פונה כלפי שמים ומבקש מבוראו: "שים שלום טובה וברכה חיים חן וחסד ורחמים - - - ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך - - -". ואז פוסע המתפלל לאחוריו, פונה לצדדיו, לעבר חבריו וקהילתו ולוחש: "אלוהי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה - - - יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך - - - עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".
אני נושא תפילה לאבי שבשמים, שבסימן אלה תעמוד הכנסת הבאה: בסימן השלום מבית ומחוץ ובסימן תרבות הדיבור והכבוד לאחר באשר הוא. ואמרו: אמן. תודה רבה. |
|
| |
|
