מבואחברי הכנסת פועלים בכנסת בסיעות או כחברי כנסת יחידים. בעת פתיחת המושב הראשון של כל כנסת מספר הסיעות הוא כמספר הרשימות שהשתתפו בבחירות ונבחרו, וכל חברי הכנסת חברים בסיעות. במהלך כהונת הכנסת סיעות עשויות להתפצל או להתאחד; כמו כן, חבר הכנסת יכול לפרוש מסיעה ולקבל מעמד של חבר כנסת יחיד, באישור ועדת הכנסת.
השתתפות חברי הכנסת בחלק מהדיונים במליאה, הגשת הצעות החוק וההצעות לסדר-היום מטעמם והשתתפותם בוועדות מתקיימות על-פי-רוב על בסיס סיעתי ולפי מפתח המבוסס על מספר החברים בסיעותיהם. נשיאות הכנסת נבחרת אף היא על-פי מפתח ייצוגי של סיעות הקואליציה וסיעות האופוזיציה. הסיעות נוטות להטיל על חבריהן משמעת סיעתית בנושאים החשובים להן – כלומר, חברי הסיעה נדרשים להצביע על-פי החלטת הסיעה.
הגדרתן
שלוש ההגדרות של סיעה מובאות בחוק:
1. מפלגה שהגישה בבחירות לכנסת רשימת מועמדים כסיעה של הכנסת הקודמת, והיא מיוצגת בכנסת על-ידי נציג אחד לפחות;
2. מפלגה ש
וועדת הכנסת הכירה בנציגה או בנציגיה בכנסת כסיעה;
3. צירוף של שתי מפלגות או יותר המקיימות בכנסת סיעה אחת.
בפועל יכולה להיות בכנסת סיעה שאינה מפלגה, והיא תולדה של פיצול או פרישה מסיעה קיימת והוכרה כסיעה על-ידי ועדת הכנסת אך לא נרשמה כמפלגה אצל רשם המפלגות. שמה של הסיעה אינו בהכרח זהה לשם הרשימה בבחירות.
מספר הסיעות
שיטת הבחירות הנהוגה בישראל והיכולת של חברי הכנסת להתפלג או לפרוש מסיעותיהם במהלך כהונת הכנסת גורמות לריבוי סיעות בכנסת. במהלך כהונת הכנסת יכולות להיווצר סיעות חדשות בשל פילוג של סיעות קיימות, או מאיחוד של סיעות קיימות.
למעט תקופה של כמה חודשים בסוף כהונת
הכנסת השביעית – לאחר שקמה סיעת המערך שנכללו בה מפלגת העבודה ומפ"ם – לא היתה סיעה אחת שהיה לה רוב בכנסת. מכיוון שעל-פי שיטת הממשל הפרלמנטרית שהיתה נהוגה בישראל עד
הכנסת ה-13 הממשלה היתה חייבת לזכות באמון הכנסת (כלומר, בתמיכה של 61 מחבריה לפחות), ומ
הכנסת ה-14 ואילך יכולים 61 חברי הכנסת להפיל את הממשלה, כל ממשלות ישראל מאז הקמתה היו קואליציות של סיעות.
אם חבר הכנסת נפטר או מתפטר מחברותו בכנסת, ייכנס במקומו המועמד הבא ברשימת המועמדים שהציגה הרשימה שבמסגרתה נבחר. מהלך זה נקרא "חילופי גברי".
