​הצעת החוק להגברת התחרותיות וצמצום סיכונים בפעילות קבוצות עסקיות, התש”ע-2010, של ח”כ עינת וילף (העצמאות) וקבוצת ח”כים, שהונחה לאישור מליאת הכנסת בקריאה טרומית הפכה להצעה לסדר. לטענת ח”כ וילף הממשלה סירבה להצמיד את הצעת החוק שלה, שבאה לצמצם את הסיכונים המערכתיים בקבוצות עסקיות ולהגביר את התחרות במערכת הפיננסית, להצעת החוק הממשלתית בנושא ולכן ההצעה הפכה להצעה לסדר שתועבר לועדת הכספים.

בדברי ההסבר להצעה, נכתב כי ” המשק הישראלי מתאפיין בריכוזיות גבוהה, הבאה לידי ביטוי בכך שמשפחות בודדות שולטות על המשק כולו. הדבר מביא לסכנה של ממש לגבי היציבות הפיננסית של המשק, וכן משקף את התרחבות הפערים הכלכליים והחברתיים באוכלוסייה הישראלית.

בדו”ח בנק ישראל לשנת 2009 נכתב כי המשבר הפיננסי הגלובלי של 2008- 2009 הביא לדיון ער בעניין הגברת הרגולציה בתחום היציבות הפיננסית והרחבתה לאפיקים חדשים של פעילות השווקים. תוצאותיו הקשות של המשבר התבטאו בחשיפת הסדקים העמוקים ביסודות המערכת הפיננסית ובהבנתנו את הסיכונים הגלומים בה. כפועל יוצא הפך המושג של סיכון מערכתי למהותי בשיח על יציבותה וכושר הישרדותה של המערכת הכלכלית בכללותה. סיכון מערכתי הוא סיכון לקריסה של מערכת פיננסית או שוק בשלומותם ולא רכיבים בודדים. בבחינת הסוגיה האם מוסד נושא סיכון המצריך התערבות ציבורית, עומדת בפני מקבלי ההחלטות שתי שאלות מרכזיות: האחת נוגעת לשאלת גודלו של המוסד והשנייה מתייחסת למורכבות המוסד. כאשר מוסד פיננסי הוא גדול ומורכב, הסיכון הכרוך בו גדל.

מחקרים מהשנים האחרונות הראו שמבני בעלות אלה הם הצורה השכיחה של הבעלות בחברות ישראליות מאז קום המדינה. כך גם בעשור האחרון: כעשרים קבוצות עסקיות, רובן משפחתיות, בעלות מבנה פירמידה מובהק ממשיכות לשלוט בחלק ניכר מהחברות הציבוריות בישראל (כ 25% מהחברות) וכמחצית מנתח השוק. מבחינת פיזור השליטה ישראל נמנית עם המדינות הריכוזיות בעולם המערבי, והיא אף קרובה, מבחינה זו, למדינות המתפתחות. הקבוצות העסקיות בישראל מאופיינות בפיזור ענפי רחב עם נטייה מובהקת להתמקדות במגזר הפיננסי, בבשלות גבוהה של החברות המסונפות אליהם, הן מלבינת הגיל והן מבחינת הגודל, בצמיחה נמוכה, וברמת מינוף פיננסי, ולכן גם ברמת סיכון גבוהות מאלו של החברות הלא מסונפות.

הניתוח של מבנה הבעלות במשק הישראלי מעלה מספר ממצאים חשובים להערכת הסיכון המערכתי שהקבוצות העסקיות נושאות. לדוגמה, נמצא כי קיימת רשת הדוקה של קשרי גומלין בין המגזר הבנקאי לקבוצות העסקיות, כך שבעליהן, וגם הקבוצות עצמן, תואמים את הגדרת קבוצת הסיכון המהותית ביותר של לקוחות הבנקים-קבוצת הלווים הגדולים. כמו כן, נמצאה מערכת ענפה של קשרי גומלין בין קבוצתיים, המתבטאת בבעלות משותפת או בישיבה בדירקטוריונים של חברות רבות. לצד רמת הריכוזיות של הבעלות על הפירמות, נמצא כי אופי השליטה בקבוצות העסקיות הוא משפחתי.

בנוסף, נמצא כי בממוצע החברות המסונפות לקבוצות העסקיות אינן רווחיות יותר מחברות מסונפות והשוק מעריך אותן פחות וכי מבנה הבעלות וקשרי הגומלין הענפים עם מוסדות פיננסים וריאליים מעלים את ההסתברות לאפקט SPILL OVER בעת כישלונן, מקשים על הניתוח המידע לגבי פעילותן, ומכאן גם על הערכת סיכוניהם וזיקתם ליציבות הכלל מערכתית.

יודגש כי התעלמות מסוגיית הקבוצות העסקיות עלול להביא לאי הצלחתם של צעדי מדיניות שונים או לעיוות מטרתם ותוצאותיהם, וכתוצאה מכך – גם לפגיעה בתפקודן של המערכות הפיננסיות והריאליות בכללותן. עצם הפוטנציאל של הקבוצות העסקיות להפוך ל”גדולות מכדי ליפול” או ל”מורכבות מכדי ליפול”, בדומה למוסדות בנקאיים, עלול להגביר את ”הסיכון המוסרי”, ובכך להביא לנטילת סיכוני יתר, המתחלקים בין כלל החוסכים במשק. לפיכך, בהסתמך על המוטיב העיקרי בהצעות של גופים בין-לאומיים לדרכי התמודדות עם סיכונים מערכתיים, ועל פי עקרונות הרגולציה החלה על התאגידים הבנקאיים, יש לקדם את החוק המוצע”.