בוועדת העלייה והקליטה טענו יוצאי אתיופיה כי רבים מפעילי העלייה שנאסרו לא הוכרו בארץ כאסירי-ציון. נציגי הוועדה: כל מקרה נבדק לגופו, ע"פ החוק. יו"ר הוועדה אברהם נגוסה: את גבורת הפעילים יש להנציח, ואת גבורת הקהילה כל ילד במערכת החינוך צריך להכיר

וועדת העלייה והקליטה של הכנסת, דנה היום (שלישי) בטענות יוצאי אתיופיה כנגד אי-הכרה כ"אסירי ציון" בחלק מפעילי העלייה לארץ, שנאסרו בגין פעילותם. לדברי יו"ר הוועדה, ח"כ אברהם נגוסה (הליכוד) רבים מעולי מאתיופיה נאסרו, עונו ונרדפו בגלל שאיפתם ופעילותם למען עליה לארץ, וע"פ חוק אסירי ציון, הם זכאים להכרה ככאלה – ולתגמול. "אם החוק אינו מתאים, יש לשקול את תיקונו, אך אם עולי אתיופיה אכן כלולים בו – יש לבדוק מדוע מתעכב יישום החוק לגביהם". יו"ר הועדה הוסיף "הושמעו טענות קשות על התנהלות פלילית ונקיים דיון נוסף לאחר בדיקת התלונות על ידי הרשות". הוא הוסיף כי  "את הגבורה של הפעילים יש להנציח וכל ילד במערכת החינוך צריך להכיר את גבורת הקהילה".

לדברי אלמז זרו-יאלי, נציגת פורום "חלוצי ציון", 88 איש מעולי אתיופיה נכלאו במשך השנים בכלא גונדר, וכבר 23 שנים נאבקים להכרה כאסירי ציון, אך משום מה רק 45 מהם הוכרו – למרות שכולם נכלאו מאותן הסיבות ובאותם התנאים. ע"פ החוק, ההכרה ניתנת בגלל מאסר על פעילות ציונית, אך וועדה מקצועית, מסרבת להכיר בחלק מהפעילות כחלוקת תרופות למשפחות העצורים - כ"ציונית". בנוסף, מכשילה הדרישה כי הפעילות תתקיים ב"ארץ אויב", כיוון שאתיופיה לא הייתה כזו. בנוסף, בוועדה המחליטה, אין לטענתה ולו נציג אחד לאלו שאכן שהו בכלא האתיופי – ולכן הם אינם מכירים את התנאים וההקשר. גדעון ברוך, חבר הפורום, הוסיף כי "לא באנו לרמות את המדינה, אך על הוועדה לתקן את עצמה, כאשר העניקה הכרה למי שכלל לא נאסר".

אורי רדה, יו"ר העמותה לזכר יהודי אתיופיה שנספו בסודן, הדגיש כי בשנות השמונים אתיופיה הייתה אכן מדינת-אויב, קומוניסטית, ותחת שלטון שכזה היהודים נרדפו, נחקרו ונעצרו. "אנשים הקריבו את חייהם, משפחתם ועתידם עקב הרצון לעלות לארץ, ויתומיהם נשארו עם המצוקה הנפשית והטראומה".

ולדימיר שקלאר, מנהל האגף במשרד הקליטה, השיב כי ע"פ החוק, קיבלו עד היום 3319 איש הכרה כאסירי-ציון מ 23 מדינות, ואילו עו"ד מיכל לבנטל-אנדרסון, מרכזת תחום אסירי-ציון במשרד הוסיפה כי ע"פ החוק, הוועדה הקובעת מורכבת מיוצאי אותן המדינות, ניתן לערער על החלטתן, וכל מקרה נבדק לגופו. לדבריה, ההכרה היא אישית ולא ציבורית, ועצם המאסר הוא רכיב אחד בהכרה, ובתנאי שהמאסר נמשך כששה חודשים ונבע מפעילותו האישית של האסיר למען עליה לארץ. לדבריה, הטענות המועלות צריכות להיות מופנות לשינוי החוק – אך במסגרתו הכללים ברורים מאד. גלית כהן, מרכזת הוועדה, סיפרה כי כל בקשה נבדקת עמוקות, גם מאחורי-הקלעים.