​"עוד אילנה חיה!!!" כך אמרה אחותה דליה עזרא, באחת מהעדויות שנשמעו היום במהלך הדיון של הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן. ששמעה עדויות של עולים מעירק, מצרים, תוניס ותימן

הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן קיימה היום (ד') דיון בצל הפרסומים אתמול (חדשות 2) על הידיעות על הסבת האוניה "גלילה" של חברת "צים" כך שתאפשר הובלת מספר רב של ילדים. עוד פורסם כי החברה שבתקופה המדוברת הייתה חברה ממשלתית גייסה באופן מיוחד אחות ילדים מבית החולים "הדסה" שפעל בראש העין.

יו"ר הוועדה ח"כ נורית קורן אמרה כי העדויות מהפעילות של חברת "צים" מזעזעות ודורשות בירור מעמיק. העובדה כי ועדות החקירה הקודמות שנחשפו לעדויות אלו ולא חקרו אותן מחזקת את התחושה כי מדובר בוועדות טיוח שפעלו להסתיר את הנתונים. פניתי אל שר התחבורה ואל חברת "צים" בדרישה לקבל את כל המידע בנושא לרבות מי נתן את ההנחיה, מה היו היעדים של האנייה וכל מידע נוסף שיכול לשפוך אור על הפרשייה.

עוד אמרה כי פעילות הוועדה המיוחדת כעת לא תוכל למצוא את האשמים, אך הינה אולי ההזדמנות האחרונה לעלות על דרך המלך ולאפשר למשפחות למצוא את יקיריהם, אלו שבחיים ואילו שנפטרו ונקברו ללא המשפחה וללא רישום וסימון.

במסגרת הדיון שמעה הוועדה עדויות של עולים מעירק, מצרים, תוניס ותימן אשר סיפרו על חטיפה, היעלמות או הודעת פטירה של תינוקות וילדים ללא ציון נסיבות הפטירה, מיקום הקבורה ונוכחות של המשפחה בלוויה.

דליה עזרא, סיפרה כי הוריה עלו מעירק לפני קום המדינה, האחות אילנה נולדה בנובמבר 1950. כשנלקחה לשערי צדק, נאמר למשפחה שהיא סובלת מדפטריה ובמוצאי שבת נאמר לנו שהיא נפטרה. בחיפושים לאחרונה, נמצאה תעודת פטירה בה נאמר שאילנה נפטרה בשנת 1951. בתעודת הפטירה חסר תאריך, חסרה סיבת המוות וחסר מיקום הפטירה. לא נשאר קצה חוט, ולכן אנחנו בטוחים שהיא בחיים.

אפרת יהושע, עלינו ממצרים, שוכננו בפרדס חנה בשנת 1950, באפריל 1951 נחטף אחי, משה, שהיה בגיל 2.5 מחצר הבית. בבירורים שלנו נאמר לנו כי אלמוני בן שנתיים הובא לקבורה בפרדס חנה. ועדת החקירה קבעה כי  יש להניח שהנעדר נפטר לאחר מספר ימים מההיעדרות ושלושה חודשים לאחר מותו הוא האלמוני שנקבר. אם יוכח שזה הוא – נוכל לשים מצבה ולהניח את הפרשיה מאחורינו, ואם לא אז נמשיך לחפש. פנינו לבית המשפט לתביעה לפתיחת הקבר וממתינים.

עדנה שטרית, המשפחה עלתה עלו מכורדיסטאן וגרה במושב גבעולים. לאח בן השנה בלט הטבור הרופאים דרשו לקשור מטבע – על מנת לדחוף את הטבור. לאחר שאושפז בעקבות הקאה, נאמר לאמא שהוא מת. וכמו כן נאמר שהוא קבור יחד עם אישה בת שישים, ללא מיקום. לא הייתה לוויה. להורים לא היה ספק שהילד נפטר. אך כיום נראה הסיפור לא סביר ודומה באופן מובהק לסיפורי ההיעלמות האחרים. חברת הכנסת נורית קורן הוסיפה ואמרה כי לא ייתכן שהילד נקבר עם אשה מבוגרת. באותם שנים לא קברו יחד שני נפטרים ובוודאי לא כאלו אשר אינם קרבי משפחה ולא ילד עם אדם מבוגר.

רחל קטיעי , המשפחה הגיעה מתימן למעברה בראש העין. הילדה שמס בידאני, בת השנה וחצי נלקחה מתוך האוהל במעברה על ידי האחות הרפואית. אני שהייתי בת שמונה רדפתי אחריה אל צריף גדול שבו החזיקו ילדים. שמו אותה במיטה מול החלון. לא נתנו לאבא להיכנס. כשהיא ראתה אותנו מהחלון בכתה כדי שנוציא אותה. אמרו לנו לבוא בבוקר לקחת אותה וכשהגענו אמרו שהיא נפטרה וכבר נקברה. לא ענו היכן היא נקברה. עד עכשיו לא שוכחת. לא יכולה לשכוח. לא יכול להיות שלוקחים ילדה בריאה ואומרים להורים שהילדה נפטרה. איך מדינה לוקחת ילדים?

שלמה גהרסי, עמותת אחים וקיימים עליתי מתימן בגיל שלוש עשרה בשנת 1949. איתנו היו יוסף ושלום שני אחים תאומים בני שמונה חדשים. מיד עם הנחיתה הגיעו שתי אחיות עם שמיכות חדשות ולקחו את התאומים. הועברנו למעברה בעין שמר ואמא הלכה להניק אותם בבית תינוקות שלוש פעמים ביום במשך כשלושה חודשים. לאחר שביקשנו לראות אותם האמא הביאה אותם אל האוהל לכמה דקות.  אחרי חמש דקות של משחק משותף באהל הגיעו אחיות ולקחו אותם. למחרת בבוקר כשהלכה להניק אותם. שלום לא היה, ונאמר לה שהוא בבית חולים. לאחר שבוע יוסף נלקח לבית חולים. כשהגיע הזמן לעבור מהמעברה ליקנעם חזרו הורי לקחת את הילדים. שם נאמר להם ששלום מת. ובבית החולים אמרו שיוסף איננו. לאחר שהאבא נפטר, הלך למשרד הפנים בעפולה, ביקש לקבל רישום של האחים, נאמר לו ששלום נפטר ב 1964  ללא פרטים מלאים ולגבי יוסף לא היה כל מידע. ביתו עו"ד רחל דותן, סיפרה כי המשפחה הגישה תלונות במשטרה. הדברים הוצגו בוועדות. מסקנות הוועדה לגבי שלום היו כי הוא  נפטר בינואר 1950 וזאת לאחר כשלושה שבועות מזמן ההגעה לארץ למרות שהאמא הניקה אותו לפחות שלושה חודשים נוספים...

שלום טס, סיפר כי אמו ילדה שלישיה. כל היום הלכה מהמעברה באליכין לבית היולדות שם שאבו לה חלב ולא נתנו לה לראות את הילדים. לאחר חודש אמרו לה לכי הביתה, הם מתו.  

רחמים קרוה סיפר כי אמו שהייתה כבת 18 אושפזה באסף הרופא בשנת  1949. שבוע לאחר האשפוז המיטה היתה ריקה. בתעודת הפטירה נרשם כי היא נפטרה בשנת 1959... למרות הבדיקות לא ידוע מה עלה בגורל האמא. יותר מאוחר נמסר לו שהאמא קבורה ב"סגולה" בפתח תקוה אך הכיתוב על הקבר לא זהה לשם המשפחה אלא מישהי ממשפחת אומסי .

חיים קריאף סיפר כי המשפחה עלתה מתוניס  באפריל 1949 עם שלוש בנות לארץ. המשפחה גרה בבית ליד. אחת הילדות נלקחה למרפאה בעקבות וירוס. לאחר אשפוז של כעשרה ימים, הורידו לאב המשפחה תלוש בעקבות פטירה. ההורים נדהמו אך לא התלוננו. לפני כעשר שנים, הבנו שלמקרה יש מאפיינים מאוד דומים לתלונות הרבות שנשמעו ולכן הגיעו היום לוועדה לתת עדות.

ח"כ נורית קורן, יו"ר הוועדה סיכמה את הדיון ובקשה לציין לשבח את כל השרים של המשרדים הרלוונטיים שנתנו הוראה לאנשי המקצוע לסייע ואנשי המקצוע עצמם נרתמים. כולם יודעים שזו ההזדמנות האחרונה.

היא בקשה להדגיש כי לאור העדויות הרבות ברור כי אכן הייתה פרשיה של חטיפת ילדים אך לאר הזמן הרב שעבר מטרת הוועדה היא לא למצוא את האשמים אלא לסלול דרך מלך באמצעותה יוכלו המשפחות למצוא את יקיריהם. היא ציינה את חשיבות מאגר ה DNA שבאמצעותו מצאו כבר מספר משפחות את יקיריהם ואת הצעדים להסדרת פתיחת קברים ובדיקת השרידים לגילוי DNA.

קורן חזרה על בקשתה לכלל המשפחות ואמרה שיש חשיבות כי כל מי שיש בידו חומרים - יעביר אותם לוועדה.