מצ"ב נאום הבכורה של ח"כ אורן חזן מהליכוד:

"אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, כנסת נכבדה, אני מודה ומתוודה – המעמד הזה מרגש אותי. כמי ששליחות ציבורית הייתה ועודנה חלק בלתי נפרד מהדנ"א של משפחתו, אין זה עניין של מה בכך עבורי לעמוד על דוכן הכנסת כמשרתם של אזרחי ישראל. עבורי מדובר בעוד שלב חשוב ומאתגר במיוחד, אבל במבט היסטורי מדובר בעוד שלב במסע, במסע האישי והמשפחתי שלנו בשירות הציבורי, באהבת ארץ-ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, כאן במדינת ישראל שאני כל כך אוהב ומעריך.

אי-אפשר לומר שהדרך שעברתי עד בחירתי לאחד מ-120 חברי משכן הכנסת, המייצג את הציבור בישראל, התחילה, כפי שחלקכם אולי חושבים, בפריימריז רק לפני כמה חודשים. הדרך שלי לכנסת התחילה הרבה לפני כן; היא עברה בכמה מהנקודות הרגישות והכואבות שידע מחנה הימין והעם בישראל כולו: ההתנתקות והשבר שבא בעקבותיה, פרשת חטיפת הנערים, שזעזעה מדינה שלמה, ובעיקר פגישה אחת עם אם מודאגת שהפכה למגינת לבנו לאם שכולה, ששינתה לי לגמרי את התוכניות.

כתושב אריאל, וכמי שהתחנך בבית הדוגל בארץ-ישראל השלמה, הייתי חלק מההתנגדות האקטיבית לתוכנית הגירוש מגוש-קטיף וצפון השומרון. למעשה קטעתי באמצע טיול ארוך של אחרי הצבא בדרום-אמריקה כדי ללוות בשטח יחד עם חברי את ההתנגדות לגירוש. האמנתי עד הרגע האחרון שהתוכנית הנוראה שהובילה ממשלת שרון לא תצא לפועל. הפעילות האקטיבית הגיעה מאמונה שלמה בצדקת הדרך, אבל לצערי התוכנית יצאה גם יצאה לפועל. זכורים לי היטב, כאילו היה זה אמש, המראות המזעזעים של גירוש יהודים מביתם, הוצאתם בכוח על-ידי חיילים ושוטרים, הרס הבתים, פינוי בתי-הקברות – נורא. תחושת שבר אמיתית. הרגשתי אז כי חרב עלי עולמי, תרתי משמע. אומר את האמת, התקשיתי להתאושש. התקשיתי להתאושש מהטראומה, לקחתי את זה אישית, ברמה הכי הכי עמוקה. כבר אז אמרתי לעצמי באותו רגע, אני עם העשייה למען המדינה כנראה גמרתי. אם זה מה שעשו למתיישבים הנפלאים הללו, לחלוצים האמיתיים, למגן האנושי, טובי בניה ובנותיה של מדינת ישראל, אני לא מעוניין להיות חלק מזה. הייתי פשוט מיואש.

בשנה שאחרי נפצע אחי, לוחם גולני, במלחמת לבנון השנייה. גם כאן היה לא קל. כאשר גיליתי איך משרד הביטחון מתייחס לאלה שחירפו נפשם בתעוזה למען העם והמולדת קצת אחרי, וכמי שלמרות הכול העשייה עדיין זרמה ופעמה עמוק בקרב הלב, הובלתי יחד עם חברי את מאבק הסטודנטים, מאבק הסטודנטים הגדול שהיה, ואף הצלחנו להוביל לשינוי אמיתי בהשכלה הגבוהה בישראל. בשלב הזה, כאשר הרגשתי שכולנו לא יותר מכלים בלוח שחמט פוליטי, ולא משנה אם אתה נאבק למען הכלל, וכלל לא למען עצמך, החלטתי שאני לוקח לפסק זמן. נכנסתי לבועה של ייאוש, אותה בועה שקיימת אצל חלקים בציבור הישראלי. הפכתי לרגע לשופט סלון, כזה שיושב בבית ורק מבקר ומתלונן בדיעבד. עזבתי את העשייה למען המדינה והלכתי לעשות למעני.

בקיץ 2014 חזרתי לביקור מולדת לרגל חתונה של בן משפחה. התכנון היה ביקור בזק וחזרה מהירה לחו"ל, אבל רק בישראל, כנראה, תוכניות לחוד ומציאות לחוד, וכאן, כמו שכולם יודעים, המציאות עולה על כל דמיון. חוליית "חמאס" חטפה את שלושת בחורי הישיבה. סדר-היום במדינה השתנה. משהו בלב אמר לי שאסור לי לחזור לחו"ל. משהו פנימי עוצמתי פשוט זרק אותי בחזרה למרכז העשייה הציבורית. מובן שלא יכולתי להישאר אדיש למשך זמן רב.  כל העם, אותם ימים, עקב בדריכות אחר החיפושים. אני החלטתי לארגן אוטובוס של חבר'ה צעירים מאריאל לחיזוק המשפחות בשעתן הקשה. המשכנו גם בפעילויות רבות למען החיילים בשטח במבצע "שובו אחים".

באותו ביקור שבו קווינו לחזק, אז, יצאנו נפעמים מתעצומות הנפש האין-סופיות, המידבקות. הגעתי למשפחתו של גלעד שאער. המפגש עם בת גלים שאער, אימו של גלעד, זיכרונו לברכה, היה עוצמתי במיוחד. באותו זמן בת גלים עוד הייתה אם מודאגת מאוד, שכעבור ימים מספר, לצער כולנו, הפכה לאם שכולה. לעולם אני לא אשכח את המשפט הראשון שהיא אמרה לי: "למה אתה לא מחייך?", ואת החיבוק החם שהגיע מייד אחרי מאופיר, אביו של הנער. נתקלתי בזוג הורים שנושאים על כתפיהם את כל המהות של הדבר הנפלא הזה שנקרא העם היהודי, עם הנצח. זה הכה בי כרעם ביום בהיר. ישבתי בביתה של האם האצילית והמיוחדת הזאת, בסיטואציה בלתי נתפסת. אמרתי לעצמי: מה חשבתי כשנסעתי לחו"ל? פתאום הבנתי באמת שאין לי הפריבילגיה הזאת שנקראת ייאוש. אין לי זכות להיות ברוגז עם המדינה שלי. אני, אורן חזן, צריך להיות כאן, בארץ-ישראל. זה הבית שלי, והשליחות שלי, ובעצם של כולנו, היא כאן, לא בנכר.

קרה לי תהליך מאוד עמוק, אבל בכיוון ההפוך. אם אחרי ההתנתקות הייתי שקוע בצער, כמו צעירים רבים ואכפתיים אחרים, באותו סוג של דכדוך – דווקא עם כל הצער שבדבר, חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים, אייל, גלעד ונפתלי, הי"ד, נתנה לי סטירת לחי, ואני הבנתי שהמקום שלי כאן, שהמעורבות והפעילות הציבורית היא חלק בלתי נפרד ממני – בלתי נפרד ממני ומהשורשים של משפחת חזן, אחת המשפחות השורשיות ביותר בליכוד, ויש לי עוד הרבה מה ועל מה להילחם כאן ולתרום. באותו רגע החלטתי שאני מוותר על אותה פריבילגיה שנקראת ייאוש, וחוזר לעשייה ולמעשים ציבוריים, מעשים טובים.

חברים, אם בת גלים שאער הייתה השוטר הטוב, שהחזיר אותי לארץ ולעשייה הציבורית, הרי השוטר הרע והמכוער שגם גרם לי לסיבוב פרסה רציני הוא אותו ארגון שמאל קיצוני המכנה את עצמו בציניות לא מעטה בשם "שוברים שתיקה". נאמר במקורותינו "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו", ואפילו המשפט הזה מתגמד לנוכח מצגת השקרים והכזבים של ארגון השמאל האולטרה-קיצוני, שנדמה שכל מטרתו היא – כלי שרת בידי אויבי ישראל ואויבי צה"ל. אני שואל את אנשי השמאל, שחלקם אף מכהנים כאן ומתייחסים לגיבובי השקרים והבדיות של אותו ארגון כאילו היה תורה מסיני: מה השנאה העצמית הזאת לכם? מהו יצר ההרס הזה, יצר ההרס העצמי נגד בשר מבשרכם, הילדים של כולנו, צבא הגנה לישראל והילדים שמשרתים בו? החסרים בעולם ארגונים אנטישמיים שונאי יהודים, ארגונים פלסטינים מנוולים, הרוקדים על דם יהודים, שצריך גם אתכם בקנוניה הזאת? חברים, הגיע הזמן שתפסיקו לתת יד לרדיפת חיילי צה"ל, מגיני העם היהודי בארצנו, בטח ובטח כאן בבית-המחוקקים.

מה קרה? מה קרה, אני שואל אתכם; בימים האחרונים אני שומע חברי כנסת תוקפים את צה"ל, כאן, בתוך הבית, בתוך המשכן, ולרגעים אני מרגיש כאילו אנחנו נמצאים בפרלמנט של הרשות הפלסטינית, ולא בכנסת ישראל. תתעוררו, שונאי ישראל לא צריכים אתכם, יש להם מספיק שנאת יהודים ושנאה למדינת ישראל, הם לא זקוקים לעזרה. העולם מלא עד אפס מקום באנשים כאלה, שכל השנאה הזאת כלפי מה שקורה במדינת היהודים, מקור מבטחם של היהודים בכל העולם – די לעשות את זה, בטח ובטח באותו שבוע שבו אנו מציינים את הניצחון על הנאצים, יימח שמם וזכרם. אני מודיע לכם, צה"ל הוא צבא העם, הוא לא אויב העם. אני לא אתן לאיש מכם לפגוע בחיילי וחיילות צבא הגנה לישראל. כל חייל שהולך לקרב ידע שיש מאחוריו אומה שלמה, חזקה ואיתנה, וכנסת חזקה, מגבה, מבינה, אוהבת, תומכת ומעודדת.

מכאן אני שואל את חברי שר הביטחון, או יותר נכון אומר לך, ידידי, שר הביטחון: אני לצדך, בכל מה שקשור לנושא הזה. צריך לעצור את אותם גורמים מסוכנים – מלשמוע סודות מדינה, מלקבל פרטים מבצעיים משדות הקרב. הכיצד הם מעזים – הכיצד הם מעזים לפרסם נתונים בציבור, אפילו ללא אישור הצנזור הצבאי? אני מזכיר לכולכם, חברים, אנחנו עדיין נמצאים בעימות. ביקורת היא דבר חשוב ומתבקש, במיוחד במדינות דמוקרטיות, אבל ביקורת לא נעשית על-ידי מי שלא מורשה לבצע אותה, בטח ובטח על-ידי אלה שממומנים בכספים עלומים. במקרה של "שוברים שתיקה", או בשמו האמיתי: שוברים את צה"ל, אותו ארגון עוכרי ישראל המפרסם שקרים, כזבים  ועדויות מפוברקות שנועדו לפגוע בחיילי צה"ל רק כי האמת לא מעניינת אותו.

לא סתם התייחסתי בהרחבה לנושא. חצי שנה בטרם נבחרתי לכנסת פעלתי יחד עם חברי מוועד מתיישבי השומרון פעילות סמויה במטרה להוציא את האמת על הארגון הזה. חברים, הכול עבד לפי התוכנית, לולא הייתי נבחר לכנסת ובעצם הופך ברגע לאחד מהפנים המוכרות במדינה, הם לא היו רואים, לא היו מזהים אותי כמובן, לא היו עולים עלי, והתוכנית שלנו הייתה מצליחה. לשמחתי נבחרתי לכנסת ומכאן אני יכול להילחם בהם ובשכמותם ביתר יעילות, במטרה לקפד את ראש הנחש ולהוציא את "שוברים את צה"ל" אל מחוץ לחוק.

חברי חברי הכנסת, אני יכול לעמוד כאן עוד שעה ארוכה ולספר לכם על המאבקים הגדולים שהספקתי לנהל ב-33 שנות חיי, אולם בחרתי להתייחס לאחד המאבקים שאני יותר גאה בהם, המאבק על ביטחון הנוסעים היהודים בתחבורה הציבורית ביהודה ושומרון. אני מבקש לספר לכם מעט על חיי המתיישבים בשטח שממנו אני בא; אצלנו קיימת מצוקה אמיתית, מציאות יומיומית שבה פועלים פלסטינים נוסעים יחד עם המתיישבים באוטובוסים. אני רוצה להדגיש, לכל מי שלא ער לנושא: לא מדובר בערביי ישראל שהם חלק בלתי נפרד מהעם הזה ומהמדינה הזאת; מדובר בפועלים פלסטינים, כאלה שעוברים בידוק בבוקר כשהם נכנסים, ובסוף היום היו אמורים לעבור בידוק בחזרה. אליהם מתלווים לא מעט שוהים בלתי חוקיים. בדרך חזרה לביתם הם פשוט עולים היום בקלות על רכב – או יותר נכון, על אוטובוס ציבורי – ומסכנים את ביטחון התושבים ובעיקר פוגעים בתחושת הביטחון שלנו, של ילדינו.

בפועל נוצרה מציאות מסתובבת. המציאות היומיומית בישראל ומציאות הטרור שמתגבר מיום ליום לא יכולה לאפשר לנו – יש חשש אמיתי של אימהות לילדיהם, חשש של אבות לבני משפחותיהם ובכלל חשש להשתמש בתחבורה, שהיא הכלי מרכזי אצלנו בהתיישבות. האוטובוסים שלנו, אזרחי מדינת ישראל, ממנים אותם בכספי המסים של כולנו, ומכאן אנו זכאים לשירות תחבורה ציבורית הולמת וזמינה שעל המדינה לספק לנו כמו לכל אזרח בתל-אביב, בחיפה, באשקלון. פשוט אבדה תחושת הביטחון והגיע הזמן להחזיר אותה.

שוב, גם כאן, יחד עם חברי מתיישבי השומרון החלטנו לשים לזה סוף. התחלנו במאבק, יצאנו לשטח, הפגנו מול אוטובוסים כאלה עם שלטים, כרזות, צעקנו בקולי-קולות. אני מניח שלמאבק שלנו היה לבסוף חלק בהחלטה שקיבל ידידי שר הביטחון, יהודי ציוני אמיתי, שהפלסטינים יהיו מחויבים לחזור בסוף אותו היום דרך אותו מעבר שעברו בבוקר. יש פה אמירה ברורה. ולכל אלה שרוממות כבוד האדם וחירותו ניחרת בגרונם – אני רוצה להגיד לכם דבר פשוט: לא מדובר כאן באפרטהייד. מדינה מחויבת קודם כול לאזרחיה. אני יודע שאתם אוהבים לצקצק את זה, אבל זאת המציאות. הדבר דומה לכך שכמו שאני, תושב ישראל, כשאני מחליט לטוס לחו"ל, אני עובר בנמל-התעופה "בן-גוריון", עובר בידוק, וגם כשאני חוזר חזרה אני עובר את אותו בידוק ומחתים את הדרכון. כך גם הרשות הפלסטינית ותושבי הרשות הפלסטינית, אותם אלה שנקבעו בהסכם אוסלו הארור – שאת תוצאותיו אנחנו משלמים עד היום – עליהם לחזור לביתם, אחרי שהם באים לעבוד אתנו בדו-קיום, דרך בידוק ביטחוני.

אין שום מדינה בעולם שהייתה מוכנה שגבולותיה יהיו פרוצים ושדרכה מחבלים יוכלו להגיע בכזאת קלות לכל חלק בארץ. דמם של תושבי ישראל לא הפקר ודמם של מתיישבי יהודה ושומרון לא פחות סמיך מדמם של שאר אזרחי מדינת ישראל.

יכולתי גם להרחיב על היותי שייך למשפחה – או יותר נכון, למשפחה המכובדת – של דור שני בכנסת; על פעילותי הסטודנטיאליות, על שירותי כקצין בחיל האוויר ועוד, אבל אני לא רוצה להלאות אתכם. אני בטוח שאמצא את הזמן והמקום גם מעל במה זו להרחיב ולדבר על סיפור חיי, סיפור חיי האמיתי – שהוא הרבה פחות מוכר מהפרטים הצבעוניים שכולכם שמעתם, בחר מי שבחר להדגיש, ללא פרופורציה וקשר עם המציאות. אולם נדמה לי שהציבור בישראל כבר התרגל ללשון הרע שמציפים אותו בה. העובדה היפה מוכיחה זאת – גם בבחירות האחרונות הציבור בחר לתת את אמונו דווקא במי שהכי הושמץ על-ידי התקשורת, ועלינו אנשי הימין הלאומי כבר נאמר: ככל שיכו בהם כן ירבו וכן יקבלו קולות.

אדוני ראש הממשלה, אני, כמו כל חברינו כאן, עומד מאחוריך. אינני חושב שבתולדות ימיה של כנסת ישראל זכה חבר כנסת חדש לקבלת פנים כזו מהתקשורת הישראלית, שכל כך התרגשה, כל כך התפעמה מכך שדור שני למשפחת חזן – כאמור, משפחה ליכודית, מרוקאית, טריפוליטאית, שורשית – מצטרף לדורות השניים והמכובדים בכנסת: בגין, מרידור, שמיר, הרצוג – כן, גם לוי, יש גם אחד כזה – וחזן. הדבר הטוב מכל זה הוא שהיום אני יכול לשרת את הציבור שפונה אלי בהמוניו הרבה יותר מאשר הייתי עושה לולא הייתי פנים מוכרות.

לסיום, נבחרתי על-ידי ציבור גדול בפריימריז הגדולים שהיו בבחירות האחרונות בהשתתפות של 100,000 מתפקדי הליכוד, קיבלתי יותר קולות מכול חברי הכנסת החדשים בתנועת הליכוד, שהיא המפלגה הגדולה והדמוקרטית ביותר בישראל; באתי להרבה שנים של עשייה, ובהן אני מתכוון להתמקד בקדנציה הזאת, הקרובה, כנציג הדור הצעיר, בעשייה למען הצעירים, הסטודנטים, התלמידים וילדי הגנים. גם אני, כמו כולם, מכיר את המצוקות והקשיים היומיומיים. אכנס בנחישות לעובי הקורה בכל הקשור לפתרונות של יוקר מחיה, דיור בעיקר לזוגות הצעירים, יחד עם שרי האוצר והשיכון, ואם יש צורך אזעזע את אמות הספים של הכנסת.

חברים, אני לא באתי להיות נחמד. באתי לעבוד ולהביא תוצאות לבעלי-הבית שלי. אתם, הציבור בישראל, שאצלכם אני עובד, לכם אני מחויב ואתכם אני אשרת. באתי לשרת אתכם, תושבי הדרום והפריפריה. בכל שבוע אני מסייר במקום אחר; באתי לשרת אתכם, המתיישבים, כנציג האותנטי של המתיישבים בארץ-ישראל השלמה כולה. רבי עקיבא היה אומר: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". בשבילי זו דרך חיים.

לסיום נאום הבכורה שלי הייתי רוצה לצטט משפט, או כמה משפטים, מתוך תפילתו של שליח הציבור ביום-הכיפורים לקדוש-ברוך-הוא; תפילה שכולה יראה ועוונה – שני מוטיבים שאני מאמין שאנו, שליחי הציבור, מחויבים לאמץ יום-יום: באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני, אף-על-פי שאיני כדאי והגון לכך. לכן אבקש ממך, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, ה' אל רחום וחנון, אלוהי ישראל, היה נא מצליח דרכי אשר אנוכי הולך לבקש רחמים עלי ועל שולחי. וכל צרות ורעות הפוך לששון ולשמחה, לחיים, לחיים. ברוך שומע תפילה.

אני רוצה גם להודות לאבי חבר הכנסת יחיאל חזן, ולאמי אביבה גואטה חזן; לאחי עמרם עומרי ואחותי לילה ליהי, שלולא התמיכה והעזרה שלהם לא הייתי עומד כאן; אני רוצה להודות לקדוש-ברוך-הוא ולהודות לכם, עם ישראל. תודה רבה."