מצ"ב נאום הבכורה של ח"כ יוסי יונה מהמחנה הציוני:

 "אדוני היושב ראש, חבריי חברות וחברי הכנסת,

ימים ספורים לאחר טקס השבעתי לכנסת, בעודנו מקיימים את סדר הפסח, ביקש אבי להזכיר לי מה הם הערכים שלאורם הוא ואמי גידלו את שלוש אחיותיי, את שני אחיי ואותי. "דע לך בני", אמר אבי, "יש ח"כים לשעבר אבל אין פרופסורים לשעבר". החינוך וההשכלה שלנו עמדו תמיד בראש מעייניהם של הוריי.

עם זאת, עיניהם נקוו דמעות כשצפו בי בטקס ההשבעה. ולֹא בִּכְדִי. כאן עמדו גדולי האומה ונשאו את דבריהם ולכאן נשואות עיניו של הציבור בדרישה שנקדם את ענייניו בשקידה ובנאמנות.

אני בן להורים יוצאי עירק, ציפורה ושלמה יונה. הוריי הם נצר לקהילה יהודית שקבעה את משכנה עם חורבן בית ראשון על גדות נהר הפרת, בנְהַרְדְּעָא, הידועה בשמה הנוכחי עאנה. והנה, כך מתאר אותה יוסף בן מתתיהו: "בבבל יש עיר אחת נְהַרְדְּעָא המרובה מאוד באוכלוסין, ומלבד שאר כל מעלות המקום הזה, אדמתה פוריה מאוד, והיא בטוחה מפחד אויב, כי סביבה ילך נהר פרת, והעיר בצורה מסביב. לעת הקבוע, שלחו הכספים מנְהַרְדְּעָא לירושלים." כן, מנְהַרְדְּעָא, מערש התרבות היהודית עלו הוריי לישראל. אין לדעת מה צופן בחובו העתיד, אבל אני זוכר היטב מהיכן אני בא.

נולדתי במעברת קריית אתא. "היה לנו מאוד קשה, אבל ברוך השם הסתדרנו", נוהג אבי לומר, איש תם, ישר-דרך וירא שמים, שעשה את מיטב שנותיו בעבודת כפיים מפרכת בסולל בונה.

גם אמי, ש"היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה", כִּלתה ימֵי בחרותה במפעלי מזון שונים. "מעולם לא נזקקנו לסעד, כשגידלנו אֶתכם", היא נוהגת לחזור ולהזכיר בגאווה.

גדלתי בבית מלא חום ואהבה. הוריי חינכו אותי כך שלא אירתע מכל מאמץ ושאדע להתגבר על כל מכשול על מנת להתפתח,  על מנת לנסוק. "אם עולה בידנו לראות רחוק אל תוך האופק", אמר אבי המדע המודרני, "זאת רק משום שאנו עומדים על כִּתפיהם של ענקים". הוריי היו הענקים שנידבו לי את כִּתפיהם במסירות אין קץ.

עם סיום לימודי בית הספר היסודי, הופניתי לבית-ספר מקצועי במסלול פחחות נאמר, לא בדיוק, מסגרות מכנית. כדאָי שלילד יהיה מקצוע ביד, אמר מי שאמר, שידע לשייף, לחרוט, לרתך. נכשלתי כישלון חרוץ ברכישת המיומנויות האלה. רק לאחר שסיימתי את שירותי הצבאי, שבתי להשלים את תעודת הבגרות. 

הדבר פתח בפנָי שער לעולם עשיר, מופלא וקסום. עשיתי את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת חיפה בחוגים לפילוסופיה, היסטוריה כללית ותולדות האומנות – תחומי ידע שאינם מקנים מקצוע מוגדר ושאינם מובילים לתכליות סופיות.

אני לא יכול למנות את מספר הפעמים שנשאלתי - "מה ייצא לך מזה? ומה תעשה  עם זה?" לא ידעתי אז להשיב שאני מקיים את צוואתו של אחד מהוגי החינוך הבולטים של ימינו: "אין תפקידה של הלמידה", הוא קבע, "להוביל את האדם ליעד כלשהו אלא להבטיח שהוא יעשה את מסע חייו כשהוא מצויד בהבנה עמוקה ורחבה של הקיום האנושי."

מיד עם סיום לימודי התואר הראשון נדדתי רחוק. התחלתי את לימודיי במסלול ישיר לדוקטורט במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת פנסילבניה, בפילדלפיה. עבודת המחקר שלי עסקה בניסיון להגדיר מהי רווחה אנושית, חומרית ורוחנית. היה קשה, מבחינות רבות. את מרבית שנותיי באקדמיה עשיתי במחלקה לחינוך, באוניברסיטת בן גוריון בנגב, אוניברסיטה שאימצה אותי בחום לחיקה.

אדוני היושב ראש, אני בן לְדור שחווה את מלחמת יום הכיפורים בדרך הקשה. מלאו לי שני עשורים בלבד כשעשיתי את דרכי כאיש צוות טנק, אל עבר גדות תעלת סואץ כדי ליטול חלק בקרבות הקשים. בעוד פלוגת הטנקים שעליה נִמנֵיתי עושה את דרכה אל עבר התעלה, בין רפידים לאיסמעליה, חלפה על פנינו, לכיוון העורף, משאית  צבאית. לרגע היא האטה את מסעה ולעינינו התגלה מחזה מחריד: "הנה מוטלות גופותינו", כמילות הפואמה המצמררת. על רצפתה של המשאית היו מונחות גוויותיהם של חיילים בדרכם לֽקִברם הזמני. החללים כוסו בשמיכות צבאיות ורק רגליהם, שהיו נתונות בנעליים גבוהות, בצבצו מתחתן. מחזה זה חקוק מאז בזיכרוני: זה היה מחירה של זחיחות וזה זה היה מחירה  של יוהרה.

בדומה לרבים אחרים, המלחמה הארורה הזו הותירה בי צלקות. שמיעתי לקויה ואני גם קצת קלסטרופוב - פוחד ממקומות סגורים. המלחמה הזאת גם מסמנת נקודת מפנה בעיצוב זהותי הערכית והפוליטית. מה כוללת השקפה זו? יש שממהרים להכניס את זולתם לתבניות, נחפזים למתוח קו חד בין ידיד לאויב ובודים, בהבל פה, אויבים מבית. לעיתים נעשה הדבר בתום לב ולעיתים מתוך בורות - אך לפעמים נעשה הדבר גם מתוך זדון, מתוך רצון לרכוש תמיכה ציבורית מן ההפקר.

מעשים נקלים מסוג זה, שהגיעו לשפל חדש במערכת הבחירות האחרונות, עדיין מהדהדים בדיון הציבורי ויידרש זמן לאיחוי הפצעים ולהגלדתם.

אז מהי השקפת עולמי? אחד ההוגים החשובים של המאה העשרים אמר - אין האדם אלא מכלול מעשיו בעולם. במהלך שנותיי הארוכות באקדמיה, בקשתי להנחיל לאלפי תלמידיי את ההכרה שהמציאות החברתית, על בִרְכּוֹתיה ועל קללותיה, היא  פועל יוצא של פעולות אנוש;  עודדתי אותם גם להאמין שביכולתם לשנותה, להפוך אותה לטובה יותר, לאנושית יותר. ביקשתי לעורר בהם את הרצון לתקן את העולם ולא רק להשתלב בתוכו.

פעלתי גם מחוץ לכותלי האוניברסיטה, ב"קרן אייסף", ב"מרכז אדוה" וב"קשת הדמוקרטית המזרחית", ארגונים ותנועות שחרטו על דגלן קידום צדק חברתי, תיקון עוולות-העבר והכרה תרבותית. במהלך כהונתו השנייה של יצחק רבין ז"ל התאפשר לי גם להיות שותף בצוות שפעל במשרדו ושניסח המלצות בתחום החינוך.

יישומן של המלצות אלו הביא לשדרוג ניכר של התשתיות הפיסיות של בתי הספר ולשיפור דרסטי בתנאי העסקתם של המורים. אתגרים דומים, חברות וחברי הבית, ניצבים בפנינו גם היום.

אני מכיר ביתרונותיה של כלכלת השוק, אך מאמין שלצידה יש להבטיח את קיומה של מדינת רווחה מתקדמת. התפיסה שרוֹוחת במחוזותינו ושאומרת כי די בהגדלת העוגה, שדי בצמיחה כלכלית, כדי לקדם את הרווחה החומרית של כלל הציבור הולכת ופושטת את הרגל. "העוגה" אמנם גְדֵלָה, אך נתחים הולכים וגֽדֵלים ממנה מוצאים דרכם לשולחנו של מיעוט הולך וקַטֶן.

ואמנם, אנחנו מתעוררים לתוכה של מציאות קלוקלת שבה הירושה של האדם היא שקובעת את גורלו, במקום היכולות שלו ומאמציו. במציאות שבה אנו חיים גם השתייכותו הגזעית, האתנית, או התרבותית של האדם, הופכת לעיתים לגורם שמסכל את עתידו.

אני שייך לאלה המבקשים להפוך את היוצרות, לאלה המחויבים לפעול למען חלוקה מחודשת וצודקת של העושר הלאומי; אני מאמין כי תפקידה של המדינה הוא לספק את תנאי הרקע החומריים המעניקים לכלל אזרחיה את האפשרות לממש את עצמם ולהשתלב באופן מיטבי בכל תחומי החיים בחברה; אני מאמין בצורך הדחוף לכלול בחוקה המתגבשת שלנו, בנוסף לזכויות-יסוד אזרחיות ופוליטיות, גם זכויות-יסוד חברתיות בתחום הדיור, הבריאות החינוך, העבודה והרווחה. הנה לנו - ליושבי הבית הזה כולו – עוד משימה חשובה ומשותפת!

אני אוחז בערכים הומאניים אך בהחלט לא נמנה על אנשי שמאל שקוראים, מצד אחד, לפשרה מדינית, ומצד שני נעדרים חמלה חברתית.

אני גם לא נמנה על אלה המותחים קו חד בין מערב למזרח ומתנכרים למזרח ולתרבותו. היה זה אליהו אלישר, איש רוח, איש ציבור ונצר למשפחת רבנים ירושלמית מפוארת שביקש פעם להזכיר לנו כי אנו חלק בלתי-נפרד מהמזרח התיכון ומתרבותו. דחייתו של מרכיב זה בזהותנו, התריע אלישר, יש בה משום הפניית עורף להיסטוריה שלנו וקִעְקוּע השייכות שלנו למקום.

אני גם לא נמנה על אלה שעורכים הבחנות מופרכות ואוויליות בין עולם המונע על-ידי השכל לבין זה המונע על-ידי הרגש. ואין חלקי עם אלה שרואים בדת "אופיום להמונים", שמתנשאים על הציבור החרדי, לועגים לציבור המסורתי ובזים למִנֽהגיו. לעולם לא אשכח שגם אני ומשפחתי הענפה, הפרוסה לרוחבה ולאורכה של הארץ, נמנים על ציבור נפלא זה.

אך אם השאיפה לשלום עם שכנינו והנכונות לשלם מחיר כואב עבורו הופכות אותי לאיש שמאל, אז, רחמנא לצלן, אני אמנם איש שמאל. לשם כך אני נתלה באילנות גבוהים, באיש שמאל אחר. אני מאמץ את עמדתו של המר"ן, הרב עובדיה יוסף ז"ל, כשקבע בפסיקתו ההיסטורית והאמיצה, ש"שלום אמת זה פיקוח נפש שדוחה שטחים ואפילו דוחה יום כיפורים".

בנאומו ביום ההשבעה של חברי הכנסת, הביא ראש הממשלה נתניהו מדברי ההגדה של פסח ואמר "בדמייך חיי". בשורה נוראה! זהו חזון עוועים שגוזר עלינו להקיז את דמנו עד קץ הימים. המורשת היהודית מאפשרת לנו לדלות מתוכה חזון אחר, שונה בתכלית, חזונו של הנביא ישעיהו, המצייר בעינו רוחו עידן שבו "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה". 

התקווה, התקווה אינה רק "להיות עם חופשי בארצנו" אלא גם לחיות בשלום עם שכנינו. משעה שאנו מוותרים על תקווה זאת, חטאנו לרעיון הציוני.

ועל כך יש להוסיף, שמימושו של רעיון זה מחייב מאמץ כן וממושך כדי לעודד את נהירתם של אזרחי ישראל הערבים לכל תחומי החיים של החברה הישראלית ולהשתלבותם המלאה בהם.

אדוני היושב ראש, בדומה לרבים, גם עליי עברו שנים שחונות תקווה. המחאה החברתית של 2011, ובעיקר ימיה הראשונים, שבהם היא זכתה לאהדה חוצה גבולות, השיבה לי את התקווה. פעלתי בלהט ובאמונה עמוקה כדי לקדם את מטרותיה של המחאה – העם דורש צדק חברתי! לרגע נדמה היה שניתן ליצור מכנה ערכי משותף לכלל חלקיה של החברה הישראלית: יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים, יוצאי אתיופיה וחבר העמים, דתיים ושאינם דתיים, מרכז ופריפריה, צעירים וקשישים, אמידים וחלכאים. לרגע בצבץ הפוטנציאל, הופיעה האפשרות; הדבר אמנם לא הסתייע עד כה, אך לא נמוגה התקווה לכינונה של חברה צודקת, נאורה, חומלת וסולידרית. 

הדרך ארוכה, מפותלת ורבת מכאובים אך היא אפשרית. אני מאמין בכך משום שהחלופה היא הרס וחורבן של כל דבר טוב שנבנה כאן במשך שנים רבות ובדי עמל. על גליה של תקווה זו נכנסתי לזירה הפוליטית, על גליה של תקווה זו הגעתי לכנסת. ואני מתחייב שתקווה זו תעמוד תמיד למול עיניי בפעילותי היום-יומית במשכן הנכבד הזה. מחויבות זו ניתנת לציבור כולו, בין אם לזה שתמך בסיעה שעליה אני נמנה – המחנה הציוני - ובין אם לזה שלא נתן לה את תמיכתו.

כדברי רבן גמליאל במסכת אבות ב: וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם. 

תודה. "