​

מצ"ב נאום הבכורה של ח"כ רועי פולקמן מכולנו:

"אדוני היושב ראש,

כנסת נכבדה,

נפלה בחלקי הזכות לבוא בשערי הבית המכובד הזה, ולשאת את דבריי כאן בפניכם, ביום בו אנו מציינים את יום ירושלים. באופן אישי, אפשר לומר שכמחצית מחיי הייתי תל-אביבי, ובמחצית השנייה ירושלמי. 

בתפר שבין התקופות האלו, ובין הערים הללו – שלעיתים נדמות כקצוות המנוגדים של החברה הישראלית – התרחשה נקודת המפנה הראשונה בחיי.

גדלתי כבן יחיד, בדירת שיכון בת שישים מטרים ברמת אביב  – רחוק למדי מהתדמית הנהנתנית והמנוכרת של השכונה. גם למצליחנות הרווחת סביבי לא ממש התאמתי: בגיל שבע עשרה נשרתי מבית הספר התיכון,וכאשר רבים מחבריי פנו לעתודה הטכנולוגית, בסביבה שבה מצוינות הייתה שווה הייטק, התגייסתי לגרעין נח"ל שנשלח לקיבוץ נאות סמדר שבערבה. בקיבוץ הקסום הזה נחשפתי לתפיסת חיים ולשיח אחר שלא הכרתי. גיליתי לאילו הישגים מופלאים ניתן להגיע כשאיכות החיים מתבססת על יחסים בין אנשים  ולא על הרכוש או הנכסים. גיליתי מודל חדש של מצוינות, שלא הכרתי מהבית: מצוינות קהילתית. באותה תקופה בקיבוץ התאהבתי במדבר, וגם בבת גרעין – שבעקבותיה הגעתי, עם סיום שירותי הצבאי, לירושלים. לאורך השנים התגוררתי בגילה  ובגבעה הצרפתית, בנחלאות, בקרית יובל ובעין כרם. ירושלים הפכה, ברמה העמוקה והבסיסית ביותר, לחלק בלתי נפרד מהזהות שלי. יחד עם חבריי לאוניברסיטה הקמתי את תנועת "רוח חדשה", והתחלנו לפעול יחד במטרה לקרב צעירים אל העיר; לפתח מסלולים של התמחות ומעורבות חברתית; לקדם יזמות, יצירתיות וחדשנות; ולהעצים את רוח הקהילתיות בירושלים. באותה תקופה נשאלנו לא אחת אם במוקד העניין שלנו נמצאת ירושלים. התשובה לכך הייתה שלא / מוקד העניין שלנו היה ונותר החברה הישראלית. אבל בירושלים גילינו שאנחנו יכולים לקדם את המהפכה החברתית והערכית שרצינו לחולל.

גילינו, כמו רבים לפנינו, שכאשר נופל דבר בירושלים, הבשורה יוצאת למרחוק. 

אז הבנתי שבנקודת המפגש בין ה"תל-אביבי" ל"ירושלמי", נמצאת המצוינות הישראלית האמיתית: זו שמשלבת בין האישי והקרייריסטי למשותף והחברתי;

ההישגיות והפתיחות של תל אביב, יד ביד עם הערבות ההדדית והקהילתיות בירושלים. המצוינות הזו תתממש רק אם נדע, כחברה, לחזק ולהדגיש את הקו המחבר בין שני הקצוות הללו:

רק אם  עידו, הסטודנט למדעי המחשב מאוניברסיטת תל אביב, יבקש ללמוד

ולו מעט מהנתינה של יצחק– חסיד גור מאשדוד, שעוסק בגמילות חסדים ומתנדב ב"הצלה"; ורק אם יצחק בתורו, יהיה פתוח מספיק כדי לשאול מהיצירתיות,

הסקרנות והעניין הגלובאלי של עידו.

הייתי רוצה שמפלגות חילוניות בבית הזה יידעו לראות גם את צרכיו של יצחק, שהוא אזרח משלם מיסים המחפש את מקומו במעגל העבודה, ובסופו של יום, פשוט רוצה, כמו כולנו,  להתפרנס בכבוד ולדאוג לילדיו.

הייתי רוצה שעמיתיי מש"ס ויהדות התורה, יבינו איך נראים החיים בארץ גם מנקודת מבטו של עידו, שאחרי שלוש שנים מפרכות בשירות קרבי בצה"ל, שוכר דירה בעיר ומתחיל ללמוד באוניברסיטה. ההורים שלו עוזרים לאחותו הגדולה לקנות דירה, והוא לא רוצה להכביד עליהם, אז כדי לשלם את שכר הדירה

ואת שכר הלימוד הוא עובד בכל ערב ומגיע תשוש לכיתה.

יצירת החיבור בין חלקי העם השונים ומינוף היתרונות והאיכויות שלנו כחברה –

זהו בעיניי המפתח להגשמת "החלום הישראלי".  

אני מאמין שכאן, בבית הנכבד הזה, חובה עלינו למצות את המאחד ולכבד את המייחד. כי אם יש דבר אחד שהחודשים האחרונים חשפו בפנינו, הוא הקרע המתרחב בין החלקים השונים בחברה. 

זהו לא דיון טכני על שבטים ומחנות שונים בארץ הזו – אלא דיון עקרוני על חברה אחת שכולם צריכים להרגיש בה בבית. יהודי וערבי, תל אביבי וירושלמי, בן אופקים או מעלות; כולם צריכים להאמין ולדעת שאנחנו כאן, בבית הזה, עובדים בשבילם, מלבנים את המחלוקות ובונים את הגשרים – בתוך הכנסת ובינה לבין החברה הישראלית כולה. כי אם נמשיך להתבצר איש איש בעמדותיו,

בלי שום הבנה,

סולידריות ונדיבות האחד כלפי השני – נישאר במשחק סכום אפס בו כולנו נפסיד.

בעשותנו זאת, אני מאמין שעלינו להתחייב לפעול כאיש אחד לשיקום אמון הציבור במערכת הפוליטית.  עלינו להתחיל בלהאמין איש לרעהו,  להתייחס ברצינות להבטחות ולמילים של חברינו. כי אם אין אמון בין חברי הבית הזה, לא נוכל לצפות לאמון מצד הציבור שבחר בנו. 

מכובדיי,ברשותכם, אני רוצה להביא דברים בשם אומרם. כך כתב אחד מאוהבי ירושלים הגדולים, משורר מופלא שקרוב ללבי באופן אישי – יהודה עמיחי, זכרו לברכה:

"פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד.

 את שני הסלים הכבדים שמתי לידי.

עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון.

'אתם רואים את האיש הזה, עם הסלים?

 קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. (קצת ימינה מראשו. אבל הוא זז, הוא זז!)

אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית?

לא חשוב:

אבל לידה,

קצת שמאלה ולמטה ממנה,

יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו." 

במשך שמונה עשרה השנים האחרונות, כשעמדתי על ההזדמנות הגדולה שניתן לממש בירושלים, על הרצון ועל היכולת שלי להשפיע על המציאות סביבי, התחייבתי – בפני עצמי ובפני זולתי:

להתבונן לא רק במה שהיה, אלא בעיקר במה שיכול להיות. במה שאפשר וצריך לשנות. לראות לא רק את הקודש – אלא גם את החול; לא רק את הסמל, אלא גם את האדם; את מגרש המשחקים ואת בניין הדירות הישן לצד המבנה ההיסטורי והאנדרטה הסמוכה.

התפיסה הזו מנחה אותי כבר שנים ארוכות – בהתמחות במערכות עירוניות,

בעשייתי לחיזוק השירות הציבורי ובפעילות לקידום שוויון אזרחי בישראל.

זו הצידה היקרה ביותר שאני נושא עמי, גם בדרכי החדשה כחבר כנסת.

לשמחתי, זכיתי להיות חבר כנסת ויושב ראש סיעה במפלגה שמסתכלת על כל אזרח ואזרחית בישראל בגובה העיניים.  מפלגה שכל אחד מחבריה רואה עצמו כמשרת ציבור, יותר מאשר נבחר ציבור. מפלגה שהולכת להוביל בכנסת הקרובה את המאבק לצמצום פערים; למלחמה בעוני; מפלגה שחרטה על דגלה קידום שוויון הזדמנויות בחינוך, בדיור ובתעסוקה, מאבק בריכוזיות ויצירת תחרותיות בריאה במגזר העסקי בישראל.

אני רוצה לומר לחבריי באופוזיציה ולשותפיי בקואליציה: /יש הרבה מאוד יעדים שכולנו רוצים להשיג. הרבה מטרות ונושאים שכולנו מסכימים עליהם;

אך בהתעורר מחלוקת, אני מתחייב בפניכם:

סיעת "כולנו", בהנהגתו של השר משה כחלון, שאני גאה להיות שותפו לדרך,

תעמוד כחומה בצורה בפני פגיעה בחופש הביטוי ובזכויות מיעוטים,

לא משנה מי יהיה הנפגע ומאיזה כיוון תבוא הפגיעה. לא ניתן לערער את מעמדו של בית המשפט במדינת ישראל! ולא ניתן לפגוע במקומם של כל קבוצות האוכלוסיה בשיח הישראלי. ובשותפות בחלום הישראלי!  אם ברצוננו לקיים קואליציה חזקה לאורך ימים, כפי שאני מקווה שכך יהיה, אל לנו ללכת למחוזות הקיצון, ההדרה, הפגיעה בזכויות ובעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית.  

אדוני היושב ראש, חבריי למשכן, עם הגעתי לבית הזה שאלתי: איך אוכל להצטיין כחבר כנסת? מה עושה חבר כנסת למוצלח? איך אדע, בבוא העת, שמילאתי את תפקידי על הצד הטוב ביותר?

היום אני מרגיש שאוכל לנסח זאת במילים פשוטות: אדע שהצלחתי אם עשייתי תשכנע את אזרחי ישראל כולם: דתיים, חילונים, ערבים ויהודים; האזרחים שהעניקו לנו את קולם ואלו שהצביעו לאחרים; שמפלגתי ואני ראינו אותם –שהיינו קשובים למצוקות שלהם וראויים לאמונם.

אם אצליח לתרום למעמדו של הבית המכובד הזה בעיני הציבור; אם אוכיח בעבודתי שחבריי לכנסת ואני עושים מידי יום את הדרך לירושלים כדי לכונן כאן חברה שוויונית, חזקה וצודקת; אז – ורק אז, אדע שעמדתי בשליחותי בהצלחה.

תודה רבה לכולכם."