מליאת הכנסת ציינה את יום השנה לרצח העם הארמני ביוזמת הח”כית זהבה גלאון (מרצ), בהצעות לסדר של הח”כים גלאון, אריה אלדד (האיחוד הלאומי), זאב אלקין (הליכוד), ניסים זאב (ש”ס), דב חנין (חד”ש), דניאל בן סימון (העבודה) ונינו אבסדזה (קדימה).
יו”ר הכנסת ח”כ ראובן (רובי) ריבלין פתח את הדיון במליאת הכנסת לציון טבח העם הארמני ואמר: ”בארץ ישראל של 1915 איש לא התכחש לטבח הארמנים. תושבי ירושלים ראו אותם מגיעים באלפיהם, מזי רעב אודים מוצלים מאש. עדויות על הטבח היו ברורות וחדות. היהודים אז שאלו את עצמם שתי שאלות: מי הבא בתור, והאם נזיל דמעות גם על הארמנים? אנחנו היינו הבאים בתור, אך כלל לא ידענו ולא שיערנו זאת. מי שהגה את הפתרון הסופי עבור היהודים התרשם שבבוא היום העולם ישתוק כפי ששתק נוכח רצח הארמנים.”
בהתייחסות לרגישות הנושא וליחסי ישראל טורקיה אמר יו”ר הכנסת כי: ”מוטלת עלינו חובה מוסרית לזכור ולהזכיר את הטרגדיה שפקדה את העם הארמני, שאיבד למעלה ממיליון מבניו בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ואסור להפוך זאת לנושא פוליטי. אני מודע לרגישות בכל פעם שעולה נושא זה בשיח הציבורי שלנו. אבל חשוב להבהיר: אין מדובר כאן בהאשמה שאנחנו מפנים כלפי טורקיה היום, או כלפי ממשלת טורקיה הנוכחית.”
ריבלין הוסיף: ”אין מדובר כאן בהאשמה והתרסה כלפי טורקיה היום, ובוודאי לא כלפי ממשלת טורקיה הנוכחית; עלינו להשמיע את קולנו כאשר עמים אחרים נתונים להשמדה; צריך לזכור, שמי שהגה את הפתרון הסופי עבור היהודים, התרשם שבבוא היום העולם ישתוק כפי ששתק נוכח רצח הארמנים; לא יעלה על הדעת שהכנסת תתעלם”
ריבלין הוסיף כי ”יש ויכוח בין העם הטורקי לארמני אך הוא אינו יכול להצדיק התכחשות לאסונו של העם הארמני. דווקא כאזרחי מדינת ישראל וכמי ששמעו לא אחת טענות המכחישות ללא כחל וסרק את הזוועה שפקדה אותנו, אני סבור שלא יעלה על הדעת שהכנסת תתעלם מטרגדיה זו, שהעובדות ההיסטוריות לגביה הן מוצקות ומבוססות דיין. אנו מתקשים לסלוח על התעלמותם של עמים אחרים מאסוננו ואסור לנו להתעלם מאסונו של עם אחר. זוהי חובתנו המוסרית כבני אדם וכיהודים.”
הח”כית זהבה גלאון (מרצ) אמרה כי ”אולי הממשלה והכנסת יכירו סופסוף כמו 27 מדינות בעולם בטבח. לצערי, במשך שנים רבות מדי הרצח טואטא אל מתחת לשטיח כביכול בשם שיקולי מדיניות החוץ. שיקולי ההכרה ברצח הוקרבו על מזבח שיקולים זרים”. לדבריה, ”העיתוי בו אנו מעלים את הנושא הוא בעייתי. הכרה לשם ניגוח היא בעייתית כמו הכחשה לשם חנופה. רצח העם הארמני אינו הזדמנות הסברתית”.
עוד אמרה גלאון, ”אין כאן או הכרה או יחסים עם טורקיה אפשר גם וגם. זה לא עניין של ימין ושמאל וזה מה שכל כך נכון במאבק. הבעיה היא שבמשך השנים הושמעו תירוצים שונים כדי לגלגל את תפוח האדמה הלוהט. טיעונים ולוגיקה כאלו שימשו ומשמשים את מכחישי השואה”.
”המאבק בהכרה ברצח העם הארמני הוא ציני. כבני העם היהודי שידע שואה שאין כמוה בהיסטוריה מוטלת עלינו חובה ראשונה במעלה להכיר ברצח. אין מאורע בהיסטוריה הדומה לשואה אבל יש לנו חובה מצד אחד להבליט את ייחודיות השואה ומנגד להתייחס לאסונות של אחרים ולהשמדת עם. דווקא בשל כך אבקש שהכנסת תחליט כאקט הצהרתי לקיים דיון בוועדת החינוך ונוכל להסתכל לעצמנו בעיניים בלי להתבייש”.
ח”כ אריה אלדד (האיחוד הלאומי) אמר כי ”הטורקים טוענים עד היום שלא היה רצח עם אלא טרנספר של אוכלוסיות. כך מסבירים את צעדות המוות, הרעבה למוות ועוד. טורקיה חייבת להכיר באחריותה לפשע ההיסטורי. אי הפקת הלקחים עלולה להיות הרת אסון. אנחנו דנים בנושא הזה לא בגלל מערכת היחסים הקשה עם טורקיה אלא למרות המערכת הרגישה. לאורך השנים נאמר שבגלל הקשרים הטובים לא כדאי לדון כי הם יתרגזו ועכשיו אומרים שלא כדאי להרגיז. ואני שואל- עד מתי נמתין עם הצדק? הצדק ההיסטורי חייב להיעשות גם אם זה לא כדאי”.
ח”כ דב חנין (חד”ש) אמר כי ”הגיע הזמן להשלים את מהלך ההכרה. אסור לראות אותו כמהלך פוליטי קוניונקטורלי אלא מהלך עקרוני היסטורי. רצח העם הארמני לא קרה מחוץ להיסטוריה ועל ידי מפלצות אל על ידי בני אדם. אין באמת מחלוקת היסטורית, יש מחלוקת על המספרים אבל על עצם העובדה שמאות אלפי בני אדם נרצחו במגוון צורות אין מחלוקת. זה הדהד בהיסטוריה. אנחנו לא מדברים רק על היסטוריה אלא על אקטואליה. זה נורא לומר את זה במאה ה-21 כשרצח עם קיים בצורות שונות. זה קרה וקורה לכולנו. אמר סי אס לואיס שהדרך לגיהינום היא מאוד נוחה, וכמה חסרים לנו שלטים שיאמרו לנו עצור. רצח העם הארמני הוא שלט אזהרה גדול שאומר לכולנו עצור, שלא נתדרדר למקומות אחרים”.
ח”כ דניאל בן סימון (העבודה) אמר כי ” האירוע חולף אך הזיכרון קיים כל הזמן. למילה אחת יש יכולת לשנות את המציאות ”סליחה” או הכרה באירוע, יעבדו כמו תרופת פלא. עמים ידעו לומר לאורך ההיסטוריה סליחה. ככל שהזמן חולף הוא מעצים את הפרשה הזו שאינה סגורה. למנהיגים צריך להיות אומץ להישיר מבט ולומר שזה קרה. טורקיה מוציאה אנרגיות כדי למנוע דיון כזה בארצות שונות, ואני משער שהארמנים לא ישכחו וצריך לתת להיסטוריה לעשות את שלה, היא ניצבת שם גם אחרי 100 שנה. הגיע הזמן שנכיר במה שקרה, מדובר בסך הכול באקט מנהיגותי. כמי שמוקיר את טורקיה יש פרק חשוב שדורש להישיר מבט להיסטוריה. ההתנצלות וההכרה היא אקט של עוצמה ולא של חולשה.”.
הח”כית נינו אבסדזה (קדימה) אמרה כי ”רצח עם זה כאב של עם אחד אבל הזדהות והכרה של סבל הוא אקט של כל המדינות שהערכים חשובים להן. אני חשה הזדהות רבה עם הארמנים שהיו שכנים שלי, חברים לכיתה ושותפים למאבק נגד המשטר הסובייטי הטוטליטארי. אני יודעת מהי הרגישות האזורית אבל מי אם לא אנחנו היהודים יכולים וחייבים להבין כאב זה. בכי הזקנים הארמנים והדמעות בעיניים הצעירות שיודעות לשמור על הזיכרון הקולקטיבי אינו תיאוריה, על זה גדלתי. למרות התפתחות המצב הגיאופוליטי אין עלינו לקשור בין היחס הרגשי לטרגדיה הארמנית לבין הסכנות באזור. אירועים מסוג רצח עם עומדים מעל יחסים פוליטיים מדיניים”.
ח”כ ניסים זאב (ש”ס), אמר כי ”הטבח שנוי מחלוקת אם היה מכוון ושיטתי. יש ויכוח בין ההיסטוריונים על הרצח ועל מספר הקורבנות. ממשלת טורקיה מקיימת מעקב אחר ביטוי הכרה ברצח ברחבי העולם, מטילה סנקציות ומתכחשת לו. ישראל לא הכירה ברצח כדי לא לפגוע ביחסיה עם טורקיה. המונח רצח עם נכון יותר משואה. יש חשיבות לקיום הדיונים פה אך אסור לנו להוביל מהלך שיכול רק לפגוע מבלי לתרום לדבר. אי אפשר להכחיש ולעצום עיניים מטבח נורא. הטבח שמתקיים בסוריה צריך להזכיר לנו את ההיסטוריה של לפני מאה שנה. כל יום מתבצע רצח של נשים וילדים וחשוב להעלות את הנושא כדי לזכור שכולנו מחויבים לעצור ולזעוק גם כשיש רגישות גבוהה ובמידה מסוימת אפילו להשתתף כדי למנוע רצח המונים”.
ח”כ זאב אלקין (הליכוד) אמר כי ”אנחנו אחת המדינות המערביות האחרונות שעוד הולכות סחור סחור סביב הנושא. בבית הזה היה שנים מאבק על עצם העלאת הנושא בכנסת ורק בקדנציה הקודמת הכנסת קיבלה החלטה להעלות את הנושא לסדר היום. האתגר שבפנינו הוא השלמת הדיון בוועדת החינוך וקביעה חד משמעית של הוועדה ואף המליאה לצעד פשוט של הכרה בטבח. זה אינו נושא פוליטי שמחלק בין קואליציה לאופוזיציה ונשמעים לפעמים נימוקים של למה לנו להתערב. למדינת ישראל שימוש בנימוקים אלו בנוסף לנימוקים התועלתניים לא עובד כי ישראל היא אחת המדינות שתובעות מהעולם להפעיל שיקולים מוסריים במדיניות החוץ. כמדינה שתובעת מאחרות לפעול לפי המוסר ולא לפי תועלתנות היא לא יכולה לתקוע לעצמה גול עצמי”.
השר המקשר לכנסת, ח”כ גלעד ארדן (הליכוד) השיב בשם הממשלה ואמר כי ”ראוי שהכנסת תעסוק בכך לעומק ואם תמצא לנכון תביע הכרה ברצח. בדיון יש משהו מן הגיחוך כי לא שמעתי מחלוקות היסטוריות האם היה רצח. כלומר, הדיון כולו מתקיים על רקע היחסים עם טורקיה. יש בעיה בהפיכת ההכרה לדיון פוליטי וצריך להסתכל על כך בהיבטים אנושיים של ערך חיי אדם. כיהודים וישראלים צריכה להיות לנו חובה מיוחדת ללמוד על טרגדיות אנושיות”.
ארדן הוסיף כי ”מדינת ישראל מעולם לא הכחישה ולא פעלה להכחשת האירועים הללו בעיקר כשרואים את מספר הקורבנות הגבוה והסבל. לאורך השנים הפך הנושא לנושא פוליטי טעון שלא בטובתו ועם זאת יש לתמוך בקיום דיון פתוח בו. בשם הממשלה יש להביע תקווה ששתי המדינות יקיימו דיאלוג ויגיעו לפיוס. הממשלה לא עסקה בנושא, כנראה מתוך רצון לא להפכו לפוליטי וראוי שהממשלה תכיר באופן רשמי בשואת העם הארמני”.
ח”כ רוברט טיבייב (קדימה) עלה להציג עמדה אחרת ואמר ”אני מכיר את הנושא ואסור לנו ככנסת להתערב בו בכלל. טוב תעשה הכנסת אם תיזום ועדה בינלאומית או של אנשי אקדמיה ישראליים ואני הראשון לקבל את העמדה”. טיבייב אמר כי הכנסת עוסקת בנושא רק בגלל שיש ח”כים שמעלים אותו.
יו”ר הכנסת, ריבלין השיב כי ”אלו שדורשים להכיר ברצח אינם עושים לובי אלא מבקשים לעשות צדק היסטורי”.
ועדת החינוך התרבות והספורט תמשיך לדון בנושא.
