​ מליאת הכנסת דחתה ארבע הצעות אי אמון בנושאים:

"ישראל מאבדת את התמיכה המדינית בארה"ב ובאירופה" של מפלגת העבודה. תמכו  חברי כנסת, 36 התנגדו 56.

"כישלון הממשלה במשא ומתן המדיני והיחסים המעורערים בין חבריה" של מפלגות מרצ ויהדות התורה. תמכו 41 חברי כנסת  התנגדו 56.

"ממשלה מקובעת ללא חזון מדיני, חברתי וכלכלי" של מפלגות רע"מ-תע"ל-מד"ע, חד"ש ובל"ד. תמכו 39  חברי כנסת, התנגדו 56.

"כמעט שנה לממשלה, והתחייבותיה לאזרח, בעיקר באשר לעניים ולמבקשי קורת גג, שוות כקליפת השום" של מפלגת ש"ס. תמכו 40 חברי כנסת, התנגדו 56.

ח"כ נחמן שי (העבודה): כאילו חסרים אויבים בסביבה שלנו, הקמנו אויב חדש בו צריכים לטפל וזהו ג'ון קרי. קרי בשנה הראשונה של תפקידו שהיא השנה שקובעת את הטון, בחר להתמקד במזרח התיכון. אולי הוא טועה אבל לפחות לנסות מותר לו. אני לא אומר שקרי הוא כליל השלמות אבל מדובר במזכיר המדינה החשובה בעולם.

ח"כ תמר זנדברג (מרצ): התקשורת מסקרת את המשא ומתן המדיני כסוג של טוטו פוליטי. השאלות הם מי יפרוש, מי יישאר בממשלה, מי יתנצל, מי עוקף את מי ומאיזה כיוון. אבל אם נרד לפרטים המציאות הרבה יותר מורכבת ומדאיגה. ההתבטאות של שר הביטחון נגד מזכיר מדינה היא לא פחות ממביכה ובכל מדינה מתוקנת היא הייתה צריכה להוביל להדחתו. שר הכלכלה מסתובב בכל העולם אבל לא נסע אף פעם לאירופה במסגרת תפקידו כי הוא מפחד שישמע דברים לא נעימים

ח"כ מסעוד רנאים (רע"מ תע"ל): לפי הצדק היהודי הישראלים הם בכלל לא כובשים, הם בגדה המערבית כי הם צריכים להיות שם. לכן המשא ומתן לא יגיע לשום מקום. הרבה מהנושאים והנותנים רוצים רק את התהליך, אבל לא להגיע לפתרון. הממשלה רואה ביהודים את האדונים על הארץ המובטחת ושצריך לגאול אותה מידי הערבים, ורואים את זה גם במדיניות הפנים כלפי האוכלוסייה הערבית. מה הערבים צריכים לחשוב כשהם רואים תכנית ל"יהוד" הגליל?

סגן השר אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו): אף שר או חבר בקואליציה לא הגדיר את ארצות הברית כאויבת. הידידות עם ארה"ב היא אבן יסוד במדיניות החוץ של ישראל, כך היה וכך זה יישאר. לפי תפיסת האופוזיציה, הדיפלומטיה היא להגיד כן לכל דרישה של מדינה ידידה, וגם לדרישות של מדינות פחות ידידותיות.