​

מצ"ב נאום הבכורה של ח"כ יוסף ג'בארין מהרשימה המשותפת:

אדוני היו"ר, כנסת נכבדה,

מאז שנבחרתי לכנסת לפני מספר שבועות,  אני מוצא את עצמי מסתובב בארץ מאוהל לאוהל. אלה אוהלים של מחאה על הריסת בתי מגורים של משפחות ערביות או על הוצאת צווי הריסה נגדם. בתים אלה נבנו על אדמתם הפרטית, אך בשל מחדל מתמשך, ואף מכוון, של רשויות המדינה לא ניתן היה להוציא להם היתרי בנייה. אוהלים אלה הם סמל לחוסר הצדק והאפליה המתמשכת - אוהל בכפר כנא, אוהל באום אל פחם, אוהל בקלנסווה אוהל בטייבה, אוהל בדהמש, ואוהלים אוהלים בנגב.

שתי מילים בערבית חוזרות על עצמן כל הזמן בביקורים אלה, ואני חושב שכדאי לכל חברי הכנסת להכיר אותן:

تمييز ........ הפלייה על בסיס לאומי.

صمود........ נחישות של התושבים קורבנות ההפליה להגן על זכויותיהם.

ואכן, תנאי חייהם של האזרחים הערבים מתועדים כיום במסמכים רשמיים רבים. ראו לדוגמה את הממצאים הבאים:

כמעט כל היישובים הערבים נמצאים בתחתית הדירוג של הסולם הסוציו-אקונומי של היישובים במדינה, והם מהווים יותר מ- 80% מכלל היישובים שבתחתית הסולם.

יותר ממחצית האוכלוסייה הערבית מצויה מתחת לקו העוני, והשיעור גבוה יותר בקרב ילדים.

האזרחים הערבים מחזיקים כיום בבעלותם הפרטית רק כ- 3.5% מהקרקעות במדינה, ושטח השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות מכסה רק - 2.5%  בלבד משטחה של המדינה.

האוכלוסייה הערבית  גדלה פי תשעה (9)  מאז 1948 אך הקרקע שברשותה הצטמצמה, כאשר מאז הקמתה לא אפשרה המדינה לאזרחים הערבים לייסד אף לא יישוב חדש.

המספרים מדברים בעד עצמם. הבעיה ידועה ואפילו הפתרונות קיימים. הם גם כתובים ומגובשים. צריך רק ליישמם.

באחד המחקרים הכלכליים המקיפים של בנק ישראל ואוניברסיטת תל אביב, החוקרים ממליצים למדינה להשקיע באופן מסיבי בקידום מעמדם של האזרחים הערבים, לרבות השקעת שמונה מיליארד שקל בתכנית חומש, חמישה מיליארד מהם בשיקום מערכת החינוך הערבית, שבמצבה הרעוע הם רואים את נקודת התורפה המרכזית.

לפי אותו מחקר, השקעה מסיבית זו היא כדאית ביותר למשק, שכן ההחזר עליה יהיה גבוה במיוחד, יגדיל את תקבולי המסים ויאיץ את צמיחת המשק במדינה.

אולם, במקום לקדם פתרונות כאלה, נראה כי תהליך מובהק של הקצנה ימנית, שנאת ערבים, גזענות ולאומנות שטף את הספֵרה הציבורית בישראל בשנים האחרונות, ותורגם לעובדות בשטח.

הדברים קיבלו ביטוי בשנים האחרונות בשלל מעשי חקיקה ותיקוני חוק הפוגעים בחירויות יסוד של האזרח ובמסעי שיסוי והסתה נגד מערכות הדמוקרטיה ועקרונותיה הבסיסיים, לרבות נגד ועצמאותה של מערכת המשפט.

המיעוט הערבי בישראל מצא את עצמו בעין הסערה ונאלץ לגונן על מעמדו, על זכויותיו ועל יכולתו לפעול במישורים הפוליטיים, אל מול חקיקה פוגענית כגון "חוק איסור איחוד משפחות", "חוק הנכבה", "חוק ועדות קבלה", וגם "חוק החרם".

לא שכחנו, ולא נשכח, גם את ההסתה של ראש הממשלה ביום הבחירות - "הערבים נוהרים באוטובוסים לקלפיות".

זכות בסיסית של האזרח הופקעה בריש גלי על ידי ראש המפלגה הגדולה בישראל. על רקע זה אני נזכר בדבריו של המנהיג וח"כ לשעבר תאופיק זיאד, ממורי דרכי, באחד משיריו הידועים, כי  -

كأننا عشرون مستحيل

כאילו היינו עשרים בלתי אפשרי

בלוד, רמלה ובגליל

في اللد والرملة والجليل

وهنا لنا حاضر وماض ومستقبل

כאן יש לנו עבר, הווה ועתיד

חבריי חברי הכנסת,

בהרבה הקשרים נראה, כי מדינת ישראל מתנהגת כ"תנועה" ולא כ "מדינה", שההיגיון התנועתי אמונתי שלה מכתיב התפשטות, דחיקה, הרחקה, הצרה וכיתור לכל סממן שהוא ערבי-פלסטיני. בעניין הזה, ניתן לראות במופעים הלאומניים של העשור האחרון כמוצבים על רצף אחד של לאומנות בתנועה, לרבות התכניות לסיפוח אזורי c בגדה המערבית וריקונם מתושביהם הפלסטינים, הפרויקטים השונים לחיזוק האחיזה הישראלית בשטחים. העם הפלסטיני איבד את שלמותו הפוליטית ואת הרצף הגיאוגרפי של ארצו, ונקטעה התפתחותו ההיסטורית הטבעית ע"י כיבוש, קולוניאליזם, גירוש, פליטות, ממשלים צבאיים.

ההנהגה הפלסטינית בצעד היסטורי, ולמען פיוס היסטורי, קיבלה את העיקרון של שתי מדינות בגבולות 67, שמשאיר לפלסטינים רק 22% מפלסטין המנדטורית. האם זה יותר מדי?

כל העולם תומך בפתרון זה לסכסוך, ולצד כל כוחות השלום בישראל ובעולם אנחנו ברשימה המשותפת נמשיך את המאבק למען שלום צודק באזור המתבסס על החלטות האו"ם, וסיום הכיבוש של כל השטחים שנכבשו בשנת 1967, פירוק כל ההתנחלויות וחומת ההפרדה הגזענית, שחרור האסירים הפוליטיים, הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ריבונית בגבולות 1967, שבירתה ירושלים המזרחית.

אבל לפיוס הזה, לשלום הזה אין פרטנר בישראל, אין פרטנר.

אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה

אני תושב העיר אום אל פחם. העיר שלי היא דוגמא קלאסית לנאמר עד כה. עיר שנמצאת בתחתית הדירוג הסוציו-אקונומי של היישובים בארץ, עם נתוני קשים במיוחד של אבטלה, עוני, צפיפות, והעדר תשתיות. שמו של היישוב עלה לאחרונה שוב לכותרות במסגרת מסע הסתה של ישראל ביתנו "אריאל לישראל,  אום אל פחם לפלסטין". וקודם לכן בסיסמה - מתנתקים מאום אל פחם.

אז כפי שאתם רואים בעומדי מעל דוכן זה: הסתה לא משתלמת. תושבי אום אל פחם חזקים מאי פעם, אותה מפלגה מסיתה נחלשה מאוד בבחירות, ואילו הרשימה אותה אני מייצג הגדילה את כוחה - ברחוב ובכנסת.

אני רוצה לספר לכם עוד על אום אל-פחם:

כבר בגיל שתים עשרה נסעתי כל יום באוטובוס הלוך ושוב ללימודים בנצרת. הנסיעה הארוכה הזו העלתה בלבי כל יום שאלות ישנות וחדשות:

מדוע אני צריך לחפש חינוך פרטי בצל כישלון החינוך הציבורי הערבי?

מדוע העיר עפולה השכנה היא כה מתוכננת ומטופחת, ואילו העיר שלי ענייה וחסרת תשתיות?

מדוע יש תחנה אוטובוסים מרכזית בלב עפולה אבל אותו אוטובוס אינו נכנס לעיר שלי וזורק אותי על הכביש ואדי עארה?

מדוע אין בית חולים בעיר שלי?

מדוע אין בניין ממשלתי אחד שינגיש את השירותים הממשלתיים?

מדוע אין לנו אזור תעשייה? אין דיור ציבורי? אין רזרבת קרקע להתפתחות היישוב?

והרי, שאלתי את עצמי, העיר אום אל פחם היא גדולה יותר מעפולה וקיימת הרבה הרבה לפניה. מימים ימימה. כל מה שטוב באום אל פחם, ויש הרבה טוב, נוצר למרות המדיניות הממשלתית, ולא בזכותה. 

בזכות עבודה קשה, הגעתי לספסלי הלימוד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. ביום הראשון שלי בפקולטה הקשבתי קשב רב, ואף בהערכה, להרצאות על מרכזיותו ועל מוסריותו של עקרון השוויון. השוויון, כלשונו של בית המשפט העליון בישראל, "מונח ביסוד הקיום החברתי" וכי - "אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה". אם כך הוא השוויון בתיאוריות המשפטיות והמוסריות - מדוע המציאות שונה כך כך? והרי, כפי שלמדתי באמנה החברתית של ג'אן-ג'אק רוסו - דמוקרטיה אמיתית, אינה הקרבה של האינטרסים של המיעוט על מזבח תועלתו של הרוב. תנו לתושבים בכל מקום אותן הזכויות עצמן - כתב רוסו.

חברי וחברות הכנסת,

על רקע דברים אלה אני רוצה לשתף אתכם בחזון שלנו המעגן עשר תביעות מרכזיות לשוויון זכויות מלא במדינה:

(אחד) הכרה בזכותם של האזרחים הערבים לשוויון מהותי מלא במדינה על בסיס לאומי קולקטיבי, בצד השוויון האזרחי האינדיווידואלי.

(שניים) הכרה רשמית בקיומם הקולקטיבי של האזרחים הערבים במדינה, בייחודם הלאומי, הדתי, התרבותי, הלשוני ובהיותם ילידיים מקוריים.

(שלוש) הבטחת דו-לשוניות מהותית במדינה, על ידי הבטחת מעמדה השווה של השפה הערבית כשפה רשמית יחד עם העברית בכל המרחב הציבורי.

(ארבע) הבטחת ייצוג ושיתוף הולמים ומשפיעים לאזרחים הערבים, על בסיס קבוצתי, במוקדי קבלת ההחלטות במדינה ובמוסדות הציבוריים, באופן שיבטיח לאזרחים הערבים השפעה מהותית. 

(חמש) הבטחת ניהול עצמי לאזרחים הערבים בתחומים שיש בהם ייחוד קולקטיבי, ובעיקר בחינוך, דת, תרבות, תקשורת, ותכנון - וזאת באופן שמשלים את שותפותם במרחב הציבורי במדינה.

(שש) הקצאה הוגנת מיוחדת על בסיס קולקטיבי בחלוקת המשאבים החומריים הציבוריים במדינה, לרבות תקציבים, קרקעות ודיור.

(שבע) סמלי המדינה, דגלה והמנונה הם משאבים ציבוריים טעונים רגשית, ועל כן על המערך הסימבולי של המדינה לתת ביטוי ראוי לנוכחותם ושייכותם של האזרחים הערבים בישראל.

(שמונה) הבטחת זכותם של האזרחים הערבים לקיים ולטפח, באופן חופשי, קשרים חברתיים ותרבותיים עם שאר בני ובנות עמם הפלסטיני, כמו גם עם כלל העולם הערבי.

(תשע) הבטחת הקצאה הוגנת, צודקת ושוויונית של מכסות ההגירה וההתאזרחות במדינה, שהם חלק ממשאביה של המדינה עבור כלל אזרחיה.

ולבסוף, הכרה רשמית בעוול ההיסטורי שנעשה לערבים הפלסטינים בארץ, ולעם הפלסטיני בכלל, והבטחת קיצו של עוול זה וטיפול בהשלכותיו הנמשכות עד עצם היום הזה. לרבות סוגיית העקורים אזרחי המדינה ("הנוכחים נפקדים"), נכסי הווקף המוסלמי והעברת סמכויות ניהולם לבני העדה המוסלמית; הכפרים הלא מוכרים, והאדמות הערביות שנושלו מבעליהן שלא בצדק.

לבסוף, ובנימה אישית - אני אסיר תודה לאישתי אינאס, להוריי תייסיר ויסמין, להורי אשתי ח'אלד וזהירה, על תמיכתם בי. תודה מקרב לב לקודמיי בסיעת חד"ש – חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סויד ועפו אגבארייה. אני אסיר תודה לכל חבריי במפלגה, ברשימה, ובתומכיה, ולכל מי שתומך בשלום צודק ובשוויון אמיתי.

 לכל אלה אקדיש את ימיי ואת שעותיי.