​

מליאת הכנסת קיימה דיון מיוחד לציון 11 שנים לעקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון.

יו"ר הכנסת יולי יואל אדלשטיין אמר בפתח הדיון: ההתעמרות של הרשויות בחלק גדול מהמגורשים הייתה שילוב של חוסר הערכות ראוי, בירוקרטיה ולעתים קרובות חוסר רגישות.

אין זה הזמן והמקום לבוא חשבון עם המהלך, אלא ללמוד ממנו. למרות הנסיבות השונות, בעתיד הקרוב עומדת בפנינו סוגיה נוספת של עתיד ישוב יהודי בשומרון- הפעם זהו עמונה, נגדו תלוי ועומד צו פינוי של בג"צ. עמונה היא במידה רבה שעת מבחן: האם למדנו את לקחי עקירת הגוש? האם נשכיל הפעם להימנע מעימותים, מצעדים חד-צדדיים וממראות של הרס וגירוש?

אני קורא לכל מי שיש לו מעורבות בנושא - לא להניח אבן על אבן עד שתימצא הסדרה חוקית, ראויה ומקובלת שתמנע מכולנו טראומה נוספת. באותה נשימה, אוסיף את המובן מאליו: בכל מצב, יש להימנע מכל גילוי של אלימות.

עקירת גוש קטיף וצפון השומרון הייתה קו שבר בישראליות ונותרה צרובה עמוק בבשרנו. הבה נדאג לכך, שהיא תהיה גם האחרונה מסוגה. אל לנו לוותר עוד על חבלי ארץ, כי עוד לא נולד הפיוס או השקט במקום שבו עוקרים נטוע.  במקום שבו הורסים, לא יצמח שלום; מהמקום בו מגרשים אנשים מביתם, לא יכול לצמוח טוב.  במקום לעקור ולהרוס- עלינו לנטוע, לבנות ולבצר את אחיזתנו כאן.

ביטוי לכך יש במהלך המתהווה להחלת הריבונות על מעלה אדומים- עיר ואם בישראל, חלק מהמרקם של ירושלים רבתי. החלת ריבונות על מעלה אדומים אין משמעותה כמובן ויתור על זיקתנו למקומות אחרים.

החלת ריבונות ישראלית, היא אמירה ברורה כלפי מתנגדים מבית ומחוץ- שפנינו אינם לפינוי ולעקירה חלילה; שכל הסדר עתידי יהיה מבוסס על הפסקה מוחלטת של טרור ושל הסתה, אבל גם תוּצא מן השיח המשוואה הנפסדת, שכל הסדר או הסכם חייב לכלול מצדנו עקירה, פינוי והרס.

עלינו להכריז בקול צלול, שעידן הפינויים ומסירת השטח- חלף מן העולם. אני מקווה, שזו תהיה רק התחלה, ושנראה סוף סוף את החלת הריבונות הישראלית גם במקומות כמו גוש עציון ובקעת הירדן.

ח"כ בצלאל סמוטריץ': קואליציה איננה מופע של איש אחד. בממשלתו של אריאל שרון היא היתה כזו. היום, 11 שנה אחרי הגירוש כאשר אין ילד אחד במדינת ישראל שלא יודע שהגירוש היה איוולת שהכניסה חצי מדינה מתחת לטווח הטילים של החמאס, אפשר להניח שגם אז מרבית השרים וחברי הכנסת ידעו שמדובר בשגיאה קשה. אבל למעט בודדים יחידי סגולה הרוב הגדול של חברי הכנסת והשרים לא אזרו את האומץ הדרוש כדי לעמוד מול אריאל שרון ולומר לו פשוט: לא. לצערנו, בידי אותם יחידי הסגולה שכן ניחנו באותה גבורת המנהיגות לא היה די כוח כדי למנוע את הטרגדיה ההרסנית, הלא יהודית ולא ציונית הזו. לא עוד. אנחנו עומדים כאן היום ומבטיחים – לא יהיה עוד גירוש יהודים מביתם. לא תהיה מסירה של עוד סנטימטר אחד מאדמת ארץ ישראל לערבים. אנחנו נעשה הכל בעזרת ה' כדי למנוע את זה, ובשביל זה אנחנו כאן, כחברי כנסת וכשרים.

ח"כ עומר בר לב: למרות כל הביקורת, בחלוף השנים והזמן אני קובע כי היתרונות של המהלך ברורים, וכי בתמונה הרחבה והכוללת, המהלך הזה שהפריד אותנו מקרוב ל-2 מיליון פלסטינים הביא אותנו לנקודה טובה יותר מאשר היינו בה קודם. העובדות היבשות מספרות את הסיפור, ואני לא רוצה לספור ליטרים של דם, אבל לנוכח אי הדיוקים בעובדות וחלק מתוך אי ידיעה אני רק רוצה להזכיר לנו לנו שב-5 השנים שקדמו להתנתקות, מ-2001 עד 2005, נהרגו בעוטף עזה 113 אזרחים ישראלים בעקבות ירי של פצמ"רים ורקטות מרצועת עזה. 113 חיים שנקטעו באופן פתאומי ונוראי. 113 משפחות שהצטרפו אל משפחת השכול. ב-5 השנים שלאחר ההתנתקות, מ-2006 עד 2011 נהרגו 33 אזרחים ישראלים בעוטף עזה בעקבות ירי פצמ"רים ורקטות מרצועת עזה.

השר אורי אריאל השיב בשם הממשלה: ההחלטה, מי שהגה, יזם וגם ביצע, הייתה במאה אחוז, לא פחות, משיקולים זרים לחלוטין. הכרתי את האנשים, חלקם כבר לא אתנו, חלקם אתנו. בין מה שהם הציגו פה בכנסת, בצורה שקרית, מבזה וגם חצופה, לבין האמת לא היה ואין שום קשר. נכון, הציבור, חלקו, קיבל את הדברים. היה לו חלום, היה לו רצון, אבל לא אלה שיזמו ועשו את הדבר.

האחריות היא של ממשלת ישראל, ואני ביניהם בשנים הללו. ואנחנו עושים מאמץ גדול ליישב את כולם. נשארו לנו עוד משפחות שלא הגיעו, והטיפול בהן הוא טיפול אישי, כל אחת מהמשפחות עם הבעיה האישית שלה ממש. ואני מקווה ופועל שהעניין הזה יסתיים בשנה הקרובה ונוכל לדעת שסיימנו את הדבר הכי בסיסי, וזה שהאנשים יגיעו אל ביתם. אנחנו נחתום בעוד כשבועיים על ההסכם האחרון של העתקה קהילתית של חלק מאלי-סיני בנווה-ים.