​מליאת הכנסת דחתה את מועד ההצבעה בקריאה טרומית על הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – בחירה מבין נותני שירותים), התשע"ג-2013, של ח"כ אמנון כהן (ש"ס). הממשלה הבטיחה כי בתוך חודשים אחדים תגובש החלטה בעניין, בוועדה פנימית במשרד הבריאות, ולכן הוחלט להמתין עם מועד תשובת הממשלה והצבעה על החוק.

 

הצעת החוק נועדה להגדיר מהם מרחק וזמן סבירים לעניין מתן שירותים רפואיים על ידי קופות החולים או מטעמן. משרד הבריאות יפרסם את משך הזמן המרבי שעל מטופל להמתין לשם קבל שירות. בנוסף, מוצע לעגן מספר נורמות לעניין זה בחקיקה ראשית, לרבות את עקרון השמירה על רצף טיפולי, את הזכות לטיפול במוסד מתמחה, ואת המקרים בהם ניתן לסטות מהסדרי הבחירה, תוך הכפפתם לפיקוח משרד הבריאות ולאישור שר הבריאות. הסדרי הבחירה יפורסמו באתר האינטרנט של משרד הבריאות.

 

בדברי ההסבר להצעה, נכתב כי "חוק ביטוח בריאות ממלכתי, מקנה לאדם הנזקק לטיפול רפואי שורה של זכויות וביניהן הזכות לבחור בין נותני שירותים רפואיים.

החוק מאפשר לקופות החולים לצמצם את חופש הבחירה של מבוטחיהן לנותני שירות שבמסגרת הקופה, באמצעות קביעת הסדרים לבחירת נותני שירות. במילים אחרות, הסדרי הבחירה הם הסדרים של הקופות שמשמעותם אי-בחירה או הגבלת הבחירה של המבוטח.

בבסיס האפשרות של הקופות לצמצם את חופש הבחירה של המבוטחים, עומדים שיקולי יעילות וכן ההשלכות התקציביות שעשויות להיות למתן חופש בחירה מוחלט לפרט.

במצב הנוכחי, אותו מוצע לשנות, המחוקק הטה את הכף לטובת האינטרסים הכלכליים של קופות החולים, באופן שיכול ליצור לעיתים עיוותים קשים, כגון, הפנית מבוטחים לשירות הרחק מאזורם למרחק בלתי סביר בעליל. הסובלים העיקריים ממצב זה הם תושבי הפריפריה הנאלצים, לעיתים קרובות, לקבל טיפול רפואי במרחק רב ממקום מגוריהם או להמתין זמן ממושך עד לקבלת הטיפול.

החוק, ותקנות ביטוח בריאות ממלכתי, אשר הותקנו מכוח החוק, מחייבים את קופות החולים לבחור את נותני השירות עמם היא פועלת, ולפרסם זאת בקרב מבוטחיה. אלא שאין עסקינן בחובות טכניות גרידא אלא בחובות שהן בעלות השפעה ישירה ומכרעת על אופן ועל אפשרות המימוש של זכות המבוטח לבריאות, זאת מאחר שהקופות הן המופקדות על הספקת מירב השירותים מטעם חוק ביטוח בריאות ממלכתי. תוכנם של הסדרי הבחירה, אמור לשקף איזון בין האינטרסים של קופות החולים המוצגים לעיל, לבין האינטרסים והצרכים של המבוטחים.

השאיפה לאזן במשהו את כוחה המכריע של הקופה אל מול זכויות המבוטח, הובילה את המחוקק ואת השר לנסח את הכללים הבאים: על השירותים במסגרת הסדרי הבחירה להינתן באיכות סבירה, בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגורי המבוטח; בנוסף לכך, דורשות התקנות שמירה על רצף טיפולי ככל האפשר, כך שהמבוטח לא יאלץ להחליף מוסד רפואי או נותן שירות, אשר כבר החלו בטיפול במחלתו; קבלת שירות רפואי מתמחה במקרים מסוימים המצדיקים זאת עשוי אף הוא להצדיק סטייה על פי התקנות מהסדרי הבחירה, וכך גם העובדה שהמבוטח נזקק לטיפולים אינטנסיביים; לבסוף, שיקול דעת רפואי, עשוי אף הוא להצדיק סטייה מהסדרי הבחירה. כמובן, שטיפולי חירום ופנייה לרפואה דחופה, אינם כפופים להסדרי הבחירה.

כאמור, חשיבות רבה נודעת למציאת האיזון הראוי בין המבוטח לבין הקופה, קרי, בין האינטרסים הכלכליים של הקופה לבין האינטרסים של המבוטח לבחור או לקבל שירות סביר מבחינת זמן מרחק ואיכות. ואולם, המצב המשפטי דהיום, אינו נותן מענה לכל צורכי המבוטח, ומותיר סוגיות רבות בלתי פתורות, אשר לעיתים מאלצות חולים, בשעתם הקשה ביותר, לצאת למאבקים, על מנת לממש את זכותם לבחור ו/או לקבל שירות בזמן, מרחק ואיכות סבירים. כך למשל, אין החוק קובע מדדים ברורים למונחים דוגמת "מרחק סביר" ו-"זמן סביר". בנוסף לכך, ההסדר החוקי הקיים אינו יוצר מנגנון של אכיפה ופיקוח על קביעת הסדרי הבחירה ויישומם, וכך מותיר תחום זה לשיקול דעתן באופן כמעט מוחלט של הקופות. מצב הדברים הקיים, לא רק שפוגע בזכות הבחירה של המבוטחים, אלא מאפשר ומקבע את קיפוח הפריפריה, דלת שירותי הבריאות, אל מול מרכז הארץ, שבו מרוכזים מרבית השירותים".