חברי הכנסת, מכבדי כולם.  בה' באיר, שנת תש"ח, 1948, קמה מדינת ישראל- ובט"ו בשבט, שנת תש"ט, 1949, עת התכנסה בפעם הראשונה האספה המכוננת, נזרקה בה נשמה. זה היה הרגע, בו העניק הריבון, העם, את אשרורו לתהליך הקמת המדינה, והביע את אמונו במוסדות המכוננים שלה. הכנסת שלנו צעירה, אך מלאת יצירה ומעש. גם אם התרגשויות שלא  מן המניין, פוקדות אותה. האמת ההיסטורית היא, שמאז ימי עריכת המשנה והתלמוד לא גובשה יצירה חוקית ומשפטית רחבה כל כך, בעמק ובהקף, כפי שיצרה הכנסת לדורותיה. ספר החוקים שלנו, פרי עמלם של יושבי הבית הזה, הוא יצירה קולקטיבית המהוה בסיס לחיינו המשותפים כאן כחברה. זוהי יצירה המסמלת יותר מכל את חזרתנו כעם, להיסטוריה. את תחיית האומה העברית, את היותנו הריבון החוקי על חיינו, במולדתנו. במובנים רבים, ביום הזה זכינו בעצמאותנו. על היום הזה חלמנו ובשמו נלחמנו.

מכובדי. יושב הראש הראשון של הכנסת, יוסף שפרינצק, לא הכריז על פתיחת הישיבה הראשונה של "כנסת ישראל". שפרינצק, פתח את הישיבה הראשונה של "האסיפה המכוננת"- אותה אסיפה שהתכנסה על מנת לכונן חוקה למדינה הצעירה, מדינת ישראל. כתיבת חוקה- זה היה תפקידה ויעודה. "חוק המעבר", שקיבלה האסיפה המכוננת רק יומיים אחר כך, הוא שקבע רטרו-אקטיבית כי האספה המכוננת היא למעשה "הכנסת הראשונה", של מדינת ישראל. זאת אף על פי שלא לשם כך היא כונסה, אף על פי שלא זה המנדט שנתן לה מהעם. מנחם בגין, האופוזיציונר הלוחם, טען לכן שהכנסת הראשונה נולדה בחטא. "אם אינכם רוצים לחוקק חוקה", כך אמר בגין, ואני מצטט: "אולי משום גישה אימפולסיבית, ואולי בגלל נימוק מחושב: בואו והתייצבו לפני העם, והגידו  לו: לא דרושה לנו חוקה. אין לנו השראת רוח, איננו רוצים לחייב את הדורות הבאים". כך אמר. בסופו של אותו דיון התקבלה הצעתו של חבר הכנסת יזהר הררי, שהטילה על הכנסת את התפקיד של כתיבת חוקה לישראל. לא מקשה אחת, פרקים פרקים, שיתאגדו יחד לחוקת המדינה.

יקירי. לפני ארבע שנים ישבתי כאן בישיבה החגיגית של הכנסת בט"ו בשבט, וקראתי לחברי הכנסת להיזכר ב"יעוד הבלתי ממומש של הבית הזה, בצורך הדחוף שלנו בחוקה." כך אמרתי אז. היום, אינני רוצה לשוב ולקרוא לכם לחוקק חוקה. לא משום שלא דרושה לנו חוקה, ולא משום שאין לנו השראת רוח. אלא מפני שהיום, נכון לעת הזאת, אנחנו לא מסוגלים לכתוב חוקה. משום  ש"חוקה", משמעותה שרטוט עדין של קווי הסכמה לאומית ועלינו להכיר בכך שאנחנו, החברה הישראלית, וכנסת ישראל, כנציגתו היחידה והאותנטית ביותר של הריבון, פשוט איננו בשלים לכך.

מכובדי. שואלים אותי אם יש דברים שרואים משם, ממשכן הנשיא, שלא רואים מכאן. ובכן, דבר אחד, כך אני מרגיש, אני יכול לומר שרואים משם ואני לא יודע אם אני ראיתי, או אם יכולתי לראות אותו מכאן. יום יום אני פוגש אזרחים וקבוצות אזרחים ממגזרים שונים בחברה הישראלית. דתיים, חרדים, חילונים, ערבים. יש ביניהם הרבה שוני, אבל להפתעתי משותפת לכולם תחושה אחת. כולם ללא יוצא מן הכלל, חווים את עצמם כמיעוט נרדף ומותקף, כמיעוט, שזהותו וערכיו נמצאים תחת איום מתמיד מצד קבוצות אחרות. החרדים מתלוננים על אפליה בתעסוקה שנשענת על דעות ועמדות קדומות. הערבים מרגישים שהם אזרחים סוג ב', וכלא שווים בפני החוק. תושבי יהודה ושומרון, נתונים למתקפות טרור מתמשכות, ולהקפאה שחונקת אותם פיסית ורוחנית. והחילוניים, חשים פחד מ"הדתה" ואיום על זהותם הליברלית. המתח הזה לא מתקיים בריק. הוא מונע משינויי עומק המעצבים מחדש את החברה הישראלית מחברה שהיו בה רוב ומיעוטים, לחברה שאין שבה רוב ומיעוט ברורים. חברה ההולכת ונחלקת לארבעה מגזרים-שבטים המתקרבים זה לזה בגדלם. אלא שהציבורים האלה לומדים במערכות חנוך נפרדות, גרים בערים שונות, לא מכירים זה את זה, לא נפגשים זה עם זה. במידה רבה חיים ביקום מקביל זה לזה. ממילא, חוסר ההכרות והמפגש בין האוכלוסיות, מגבירים את החשש, את הניכור, את חוסר האמון.

חברותי וחברי, חברי הכנסת. אתם היושבים כאן, אתם לא רק שליחי הצבור, אתם גם מנהיגיו. כולנו יודעים היטב כמה מסכנת והרסנית עשויה להיות דינמיקה וחוויה של משחק סכום אפס בין חלקי החברה הישראלית, בין אם מדובר במחלוקת על תקציבים, על אופייה של השבת, או על שרות צבאי או אזרחי. גם אם אין בידינו חוקה, דווקא משום שבתנאים אלה אנו מתקשים לחשוב על חוקה, אנו מוכרחים, אתם מוכרחים, לסלול עבורנו את הדרך לשותפות ולהבנה בינינו, בין כלל הקבוצות בחברה הישראלית. לא לעגן אותה בחוק, כי אם לפרש אותה יחד, בעדינות ובכבוד גם אם מתוך אי הסכמה. אני מאמין שיש ארבעה יסודות עליהם צריכה לעמד  השותפות הזאת.

היסוד הראשון, הוא בתחושת הביטחון של כל מגזר בכך שרכיבי היסוד של זהותו, ציפור הנפש שלו, אינם נמצאים בסכנה או תחת איום מתמיד. כך, במבחן התוצאה, כאשר אזרחי ישראל התל אביביים מרגישים, בצדק או שלא, שאורח חייהם החילוני ליברלי, שדרך החינוך הליברלית שלהם, נמצאים תחת איום- כולנו מפסידים מכך. איננו נמצאים במלחמה. כך, כשאזרחי ישראל מבני ברק מרגישים שדרך החינוך החרדית, שהיא לב ומהות החרדיות נמצאת בסכנה, כולנו מפסידים מכך. איננו נמצאים במלחמה. כך, גם כאשר אנחנו נמצאים במלחמה בלתי מתפשרת בפונדמנטליזם אסלאמי בכל מקום בו הוא נמצא, באותה נשימה עלינו להזכיר כי אין ולא תהיה לנו מלחמה בזהותם של אזרחי ישראל הערבים. הביטחון בכך שהזהות הבסיסית שלי אינה מאיימת, הוא תנאי יסודי ליכולת של כל אחד מאתנו להושיט יד לאחר. לא נוכל לעשות זאת מבלי שנלמד להכיר אלה את אלה. מבלי שנבין מהי ציפור הנפש של כל מגזר, נדע לכבד אותה, וכן גם לשמור עליה - גם כאשר הדבר קשה, ולעתים אף מקומם.

היסוד השני, הוא האחריות המשותפת. אף קבוצה ומגזר המיוצגים כאן, אינם פטורים מנשיאה באחריות לגורלה, לעתידה ולביטחונה של מדינת ישראל וכלל החברה הישראלית. שותפות מטילה אחריות. אחריות משמעותה בראש ובראשונה השתתפות. כל מגזר בחברה הישראלית צריך למצוא את דרכו להשתלבות בשירות, יהא זה שרות צבאי, לאומי, אזרחי או קהילתי, במרחב ההשכלה הגבוהה ובשוק העבודה. דרך ההשתלבות, עשויה להיות שונה ומותאמת למאפיינים הייחודיים של כל ציבור, אבל עצם ההשתלבות היא חובה המוטלת על כולנו ומשימה העומדת לפתחכם, מנהיגי הציבור. ממילא מובן מאליו שאחריות משותפת, היא בראש ובראשונה ערבות לכללי המשחק ולחוק. ולצערי, לא מיותר לומר שכל קריצה או הנחה לטרור, גינויים מאולצים או רפים מדי שנשמעים בצורה אחת בעברית ואחרת בערבית- וחמור מכך, קולות המגלים "סימפטיה" ו"הבנה" לפגיעה ורצח של חפים מפשע, הם לא רק כישלון של המנהיגות, אלא גם מקעקעים את היכולת לבסס אמון בינינו.

היסוד השלישי, הוא הוגנות ושוויון. אם חזון המדינה היהודית והדמוקרטית הוא חזון חיינו, אנחנו מוכרחים להבטיח, אתם מוכרחים להבטיח שאף אזרח אינו מפלה לרעה או לטובה, מתוקף השתייכותו המגזרית. הדבר נכון גם לגבי תקציבי חינוך, תשתיות, תרבות ועוד, לדתיים ולחרדים ולכל המגזרים השונים. במיוחד ברצוני לברך את ראש הממשלה ואת הממשלה כולה, על החלטת הממשלה האמיצה שהתקבלה על תכנית החומש למגזר הערבי. ההחלטה הזאת התקבלה בתקופה קשה מאוד, בנקודת שפל ביחסי האמון שבין ערבים ויהודים במדינת ישראל. אבל החלטת הממשלה הזאת היא הדבר הנכון לעשות, היא הדבר הראוי לעשות, וההחלטה הזאת לוקחת את מדינת ישראל והחברה הישראלית- קדימה- ואני מקווה ומייחל שהממשלה הזאת תעמוד על יישומה המלא, שכן, בהיסטוריה ממשלות נבחנות לא רק על החלטותיהן אלא בעיקר על ביצוען.

היסוד הרביעי והאחרון וכנראה המאתגר מכולם, הוא הישראליות המשותפת. התקווה הישראלית המשותפת. הבית הזה, גם אם באפן אירוני, הוא בעיני הביטוי המובהק ביותר לאפשרות הזאת. אמנם הבית הזה הוא גם כזה שמחדד את ההבדלים בין הציבורים השונים, אבל בבית הזה באותה הנשימה מתעצבת יום יום הישראליות המשותפת. בבית הזה כולנו מיוצגים. הבית הזה הוא הבית של כולנו. כאן משתפים פעלה, יום יום, נציגי המגזרים השונים לטובת מטרות משותפות, לטובת עתיד טוב יותר, משותף יותר.

יקירי. על רקע אי אלו תקריות שנקשרו בשמה של הכנסת לאחרונה, אני בוודאי נשמע תמים. אבל אתם ואני יודעים היטב שהשערוריות הללו אינן מתרחשות בלב הבית הזה, כי אם בשוליו הפיסיים והמהותיים. ביום הולדתה של הכנסת אני מבקש מכם כמנהיגי הצבור. גם אם אין בידכם היכולת לתקן את החטא הקדמון של הבית הזה ולממש את יעודה של האסיפה המכוננת, אנא מכם, סללו לנו דרך משותפת, דרך של שותפות. על הבסיס החיוני הזה של השותפות, של ההכרה והכבוד ההדדיים, של האחריות המשותפת: המשיכו להיאבק אלה באלה, מאבקים אידאולוגיים, נוקבים, בלתי מתפשרים. על דרך כלכלית, על גבולות וצביון. המחלוקות האידאולוגיות האלה שהן מאבק על דרך ולא מאבק בזכותה של קבוצה זו אחרת להתקיים- אלה הן המחלוקות לשם שמים. אלה הן המחלוקות שיכבדו את הכנסת הזאת, יאדירו אותה ואת דמותה, אלה הן המחלוקות שסופן להתקיים. חברותי וחברי, חברי הכנסת, מדי פעם אני שמח, לשוב למקום שהיה ביתי שנים רבות כל כך. היו ברוכים בעשייתכם. יום הולדת שמח.