יו"ר הכנסת יולי יואל אדלשטיין פתח את ישיבת המליאה המיוחדת לציון 67 שנה לכינונה של הכנסת ולציון יובל למשכן הכנסת.

יו"ר הכנסת אדלשטיין:

"עם האספה המכוננת בירושלים קמה הכנסת, ותהי לבית- המחוקקים של העם בישראל", כך נכתב במגילת היסוד של הכנסת, עם הנחת אבן הפינה למשכן הקבע שלה בשנת תשי"ט-1959.

היום אנחנו מציינים את יום חגה הקרב של הכנסת, שחל בט"ו בשבט, הפעם בסימן חגיגות היובל למשכן הכנסת כאן ב"גבעת רם". בניין זה נחנך ברוב עם בתום תשע שנות תכנון ובניה. באלול תשכ"ו-אוגוסט 1966 התקיים הטקס המרשים בהשתתפות אלפים, בהם ראשי העם היהודי מהארץ ומהתפוצות.

הרבה מאד ציפיות, גבירותי ורבותי, נתלו בבית הזה. במרוצת יובל השנים הייתה הכנסת - כשמה – מקום ההתכנסות המרכזי של שליחי העם ונבחריו, בבואת הציבור הישראלי ודופק חייו: בשמחות-ובאסונות, ברגעים מרוממים ובשעות אבל, בגאות וגם לצערנו בימי דאגה ושפל.

אילו יכלו קירות הבית הזה ומסדרונותיו לדבר ולספר, בעיקר לדורות הבאים, הם היו מגוללים את סיפורה המרתק, הבלתי נתפס לעתים, של מדינת ישראל. הם היו מספרים, למשל, כיצד התכנסה כאן ממשלת ישראל במקלט שבקומה הראשונה, תחת הפגזות הירדנים במלחמת ששת הימים, וקיבלה את ההחלטה ההיסטורית על שחרור ירושלים; הם היו מספרים גם על ההתרגשות האדירה שאחזה בכל בעת ביקור נשיא מצרים, אנואר סאדאת, שנשא דברים מעל דוכן זה בנובמבר 1977.

הכנסת ידעה אירועים מכוננים והיסטוריים רבים: ראשי מדינות רבים שהתארחו כאן, הצבעות מכריעות, נאומים דרמטיים ודיונים בלתי נשכחים שהפכו לנקודות ציון חשובות בתולדותינו.

אך לצד אלה, יש לומר ביושר, שהמקום הזה הנחיל לציבור הישראלי גם לא מעט אכזבות ולא אחת הייתה תחושה שהוא המיט עלינו גם קלון. דווקא משום שאנו מכירים במורכבות זו, ביום זה עלינו לזכור כי הכנסת יקרה, חשובה ונישאה מסך יחידיה החברים בה, שרובם המכריע הם שליחי ציבור מסורים הנאמנים לשליחותם.

ביום חגיגי זה אני פונה אל הציבור הישראלי, אל כל אחד ואחת מכם העוקבים אחרינו, ומפציר בכם: אל תתנו לעצים להסתיר לכם את היער. אל תתנו להתרחשויות מטרידות, מקוממות או "צהובות" לכער את התמונה הגדולה. זכרו מהי מהות הכנסת, את מקומה ואת תפקידה המכריע במרקם השלטוני ובדמוקרטיה הישראלית.

עקבו אחרינו, השמיעו ביקורת, אל תרפו! הכנסת היא ביתכם, וכולנו - כל חברי הכנסת - שליחיכם. אל נא תשפכו את התינוק עם המים, אל תספידו את הכנסת כמוסד שלטוני חיוני ואל תמהרו לזהות תמיד בין חברי כנסת שסרחו או הכזיבו, לבין המקום הנהדר, השוקק והחשוב הזה.  

אל תתנו למיעוט של נבחרי ציבור, שבהתנהלותם באולם זה או מחוצה לו מביישים בעיקר את עצמם, להוציא דיבת הכנסת רעה. אל תמהרו להכליל ולהשמיץ את כנסת ישראל כולה, על פועלה הרב, על עובדיה המסורים ועל חבריה הפעילים.  

רבותי, כמו כולנו, אני שומע את הקולות ואת הלכי הרוח בציבור, המעניקים לנו בעקביות "ציונים" נמוכים. הדבר מדיר שינה מעיניי, משום שלא מדובר בהסתייגות נקודתית או זמנית מחבר כנסת פלוני או מהתרחשות אלמונית, ואפילו לא רק בכרסום במעמד הכנסת. כנסת נבחרת ומתפזרת, חברי כנסת באים והולכים; אבל הדמוקרטיה הישראלית, רבותי, היא זו שנמצאת היום בסכנה!

אני חש, כיצד היסודות החשובים שנבנו כאן בעמל במשך ששים ושבע שנות קיומה של הכנסת הולכים ומתערערים. יש בי חשש כבד כי המשך הפיחות הזוחל במעמד הכנסת - הרשות המחוקקת והמכוננת ואבן יסוד של הממשל הישראלי- עלול חלילה יום אחד למוטט את הדמוקרטיה הישראלית על כולנו, יושביה ואזרחיה. אנו נוטים לשכוח, כי מעמדו וחשיבותו של המקום הזה גוברים עשרת מונים על יושביו הזמניים, וכל שכן על פני דימויו בתודעת רוב הציבור. זהו פער תודעתי מטריד שאחת ממשימותיי היא לנסות ולצמצמו ככל הניתן.

מכובדי, במעמד חנוכת משכן זה התווה הנשיא דאז, זלמן שז"ר, את חזונו ואת ייעודו, כשהכריז כי "על שער הבית הנישא הזה יחרתו באותיות נצח עקרונות- היסוד של הדמוקרטיה האנושית, החקוקים לנו בגנזי אוצרותינו מראשית ימי היותנו לעם, והם: 'חוקה אחת לגר ולאזרח', 'אחרי רבים להטות'...'וחי אחיך עמך', 'צדק צדק תרדוף', 'ומלאה הארץ דעה'."

אבל שז"ר לא הסתפק בקביעת העקרונות שלאורם מציון תצא תורת החקיקה. הוא ציפה כי מן הכנסת תצא גם בשורה של שיח מכבד, שתהיה מודל  לניהול מחלוקת לשם שמיים. כך אמר עוד: "אל סף הבית הזה אל נא תקרב לא שנאת אחים ולא התנצחות קלוקלת, לא תאוות המחלוקת ולא אהבת ההשמצה, לא התקלסות בקלון חברים ולא קטנות של מוחין...איש איש...מתוך יחס של כבוד לדעות יריבו, כששלום כל העם לנגד עיני כולם, ללא הבדל דת וגזע ומפלגה ועדה וארץ מוצא."

נקל לשער שרבים חשים למשמע הדברים כי מדובר באוטופיה המתרסקת אל סלע המציאות הקשה, המסוכסכת והמתלהמת שלנו. אינני תמים לחשוב שעמדנו בציפיות, אבל בד בבד אינני חדל מלתלות תקוותי ברף גבוה זה. 

אפשר להעלות השערות רבות מדוע צוללות כל העת "מניותיה" של הכנסת ב"בורסה" הציבורית. הרי אל המקום הזה שולחים מיליוני אזרחים את נבחריהם, ונדמה ששוב ושוב הם מאוכזבים.

מעבר לפרשות נקודתיות, יש כנראה דבר-מה באווירה  שעלינו לטהר. את התחושות הללו מבטאים מאות אזרחים הפונים אלי כל העת. הם כועסים על צורת הדיון, על אופן ההתנהגות והביטוי הנחשפים לעיניהם בשידורים ובדיווחים.

הם כועסים ומודאגים, בשעה שהם רואים בעיניים כלות את אופן ההתנהלות שלנו כאן. אני גם חש את הנושאים עליהם מדברים אתי בכל מקום: אם בעבר הלא רחוק עוד העסיקו את הציבור רפורמות נחוצות או חקיקה מועילה, היום כמעט כולם מוטרדים מדבר אחד: מכבוד הכנסת ומהתנהגות חבריה.

לא לפרובוקציות ולמהלומות מילוליות מצפים מאתנו, וגם לא לזלזול בדוברים האחרים, להפרעות או להתעלמות הפגנתית; אלא לשיח נוקב וחד שמתנהל תוך כבוד הדדי, תוך הקשבה ובעיקר - תוך הבנה מתמדת, כי עיניי הציבור נשואות אל הבית הזה ואל האולם הזה.

אני מפציר בכם, חבריי וחברותיי- להמשיך לקיים כאן דיונים תוססים ומנומקים, אבל אנא שמרו על כבודכם-כבודנו, שהוא כבודם של הפרלמנט ושל המדינה כולה.

עמיתי ומכובדי, חברי וחברות הכנסת, הבה נהפוך את היום הזה, יובל החמישים למשכן הכנסת, לנקודת מפנה בכל הקשור לכבוד האכסניה הזו. נשווה תדיר לנגד עינינו את הציפיה הגדולה של הנשיא שז"ר בחנוכת משכן הכנסת: "נדע כי בית-המחוקקים הזה הוא גם בית חינוך עליון ומתמיד לכל בני המדינה, ובית התקווה הגדולה לכל פזורי העם והוא תפארתנו לעיני כל הגויים". 

אני קורא לכולנו, לציבור הצופה בנו ומטה אוזן לנאמר כאן, וגם לכם, חבריי היושבים  כאן, מכל קצות הבית, על סיעותיו: בואו נחזיר עטרה ליושנה, ונשיב את עטרת הכנסת למקום הראוי לה. בואו נטה שכם כדי להשיב לה את כבודה, בטרם - חלילה - יאבד. זה תלוי בכל אחד ואחת מן היושבים כאן, ובכולנו גם יחד.

אם נזכה, נהיה ראויים לדברים הנשגבים החותמים את מגילת היסוד של בניין זה: "יבנה הבית הזה ויהי לברכה ולתהילה בפי כל, בתתו לעם חוקים ומשפטים צדיקים, אשר יורוהו את הדרך לאהבת האדם, לאמונים במולדת ולשלום עולמים. כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים".

בעזרת השם נעשה ונצליח. ברכות לכנסת ליום חגה!