​

עירד מרציאנו צייגר, אמנית ופעילה פמיניסטית: "אני הפסקתי לשתוק. אני כבר לא קורבן, אני ניצולה, אני לביאה. אף אחד לא יוכל לאנוס אותי שוב לשתוק." יו"ר הועדה יחימוביץ': "מלאת תודה והערכה – גם לדור המייסדות שחוקקו את החוק ופרצו דרך, ובראשן יוזמת החוק חברת הכנסת לשעבר יעל דיין, אך גם לדור הצעירות החדש, האמיץ והבועט שתובע חרות על גופו ועל נפשו. דו"ח המבקר חשוב, ויהיו לו השלכות מרחיקות לכת."

יו"ר הועדה ח"כ שלי יחימוביץ': "לפני 20 שנה בדיוק נפל דבר בישראל, ונחקק החוק למניעת הטרדה מינית. מי שחוקקו את החוק הזה לפני 20 שנה הלכו במדבר, בעידן של מודעות אפסית לסוגיית ההטרדה המינית, כמו גם לסוגים אחרים של אלימות מינית כלפי נשים. היום, כשגדלים דורות חדשים שמקבלים את המציאות כמובנת מאליה, זו הזדמנות טובה להודות למחוקקות שהבקיעו ופרצו את פריצת הדרך הזו, ובראשן יעל דיין.

הישיבה היום מתכנסת מכוח סעיף 21 לחוק מבקר המדינה, אשר מאפשר לועדה לבקש מהמבקר להכין דו"ח מיוחד על נושא מסוים. הדבר נעשה בעצה אחת עם המבקר ולא היה שום צורך לשכנע אותו, שכן הוא נענה לבקשתי מיד, ואני מודה לו על כך. בפעם הראשונה מאז חקיקת החוק יניח המבקר  דו"ח על ישומו ולדו"ח כזה יש השלכות רוחב מרחיקות לכת.

אני חשה מועצמת מהאירוע הזה היום. יש כאן אוסף של נשים מדהימות, אמיצות, לוחמות, מנהיגות - גם דור המייסדות, אשר צעדו בדרך לא זרועה, וממש שכבו על הגדר עבור הדור הבא, אבל גם צריך להגיד תודה גדולה לדור של נשים צעירות, שלא מוכנות להסתפק במועט, שאינן מוכנות לספוג שום הטרדה ושום הערה, ולו הקטנה שבקטנות. זו קיצוניות טובה וחיונית, שמושכת קדימה ויוצרת מהפכה."

מבקר המדינה השופט (בדימוס) יוסף שפירא אמר כי הוא מקבל עליו את בקשת הוועדה. חוות הדעת תהיה במתכונת של דוח מלא ומפורט שיכלול גם את תלונות הציבור. בדיקה שתבוצע על ידי שתי חטיבות בשל חשיבות הנושא. "הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, ובפרטיות שלו. התייחסות אל אדם כאובייקט מיני לשימושו של המטריד גורמת להשפלה ומקשה לאחר מכן לנפגעת להשתלב בעולם העבודה ופוגעת בשוויון. לאור החשיבות של הטיפול בנושא, ערכנו מספר רב של דוחות על מנת לבחון את יישום החוק במרחבים השונים. ניתן לומר שמצאנו תשתית נורמטיבית חסרה וכי יש מחסור של ממש בכלים אפקטיביים לטיפול בעבירות משמעת. הנושא הוא כל כך חשוב ואל לנו להוריד אותו מסדר יומנו."

חכ"ל יעל דיין, יוזמת החוק למניעת הטרדה מינית: "קודם כל אני רוצה לומר שאני מאד מתרגשת, ומשני כיוונים. ראשית, זו חגיגה – אם כי חגיגה ב'רטרו': היום ניתן לחגוג, אבל בזמנו היה זה מאבק, ולא חגיגה. מצד שני, יש עדיין דרך ארוכה. עוד לא סיימנו את המאבק. בהשאלה ניתן לומר שעוד לא חתמנו הסכם שלום – זו אולי שביתת נשק או הסכם ביניים. היום אנחנו רואות קמפיין שיש הטוענים שהלך "רחוק מידי." אני אומרת להיפך: יש ללכת עד הסוף. בואו לא נשים לעצמנו או למאבק שלנו גבולות. אני רוצה גם להזכיר את הגורמים הרבים שסייעו למאבק הזה, שהיה לא פשוט בשעתו: גם לחברות וחברי הועדה לקידום מעמד האישה, גם לחברי ה'שמיניה' של מפלגת העבודה, המערכת המשפטית – נשים כמו עדנה ארבל, דורית בייניש ואחרות – אבל בראש ובראשונה, אנו חבות תודה ל'אמא' של זכויות האדם, הפמיניזם והמאבק בהטרדות מיניות – שולמית אלוני. בסיום הישיבה אמרה דיין: "אינני רוצה להיכנס לנעליים גדולות מדי, אבל באולימפיאדה האחרונה, האצן המצטיין יוסיין בולט 'תלה את הנעליים.' אני לא תולה את הנעליים, אני עדיין כאן, אבל אני מאוד נרגשת לדעת שיש מי שישמרו על הלפיד ויעשו את זה בהצלחה רבה. תודה רבה."

עירד מרציאנו צייגר: אני מגיעה לכאן אחרי התלבטות קשה. סעיף 352 לחוק העונשין למעשה הופך אותי לעבריינית כלפי החוק, בגלל שאני מדברת על הפגיעה המינית שחוויתי. כבר מגיל 12, אני למעשה עבריינית. להיות אישה מבחינתי זה לסחוב צלקות ומשקעים של ההתעללות המינית שעברתי בגיל 5. זה לחיות עם הזיכרונות והסיוטים מהאונס שעברתי בבגרותי, להיות מוטרדת באובססיביות, להיות מואשמת על תקיפתך שלך, להרוויח 30 אחוז פחות מגברים, לעמוד בסטנדרט לא הגיוני של יופי, להיות מושא לחשיקה, לניכוס ולשליטה.

זה לא אמור להיות ככה. בחמש השנים האחרונות אני מרגישה שיש משהו חדש באוויר, תמורות היסטוריות הרות גורל, שאומרות, שלהיות אישה זה להיות גם מנהיגת מחאה, ולסחוף אחרייך אומה שלמה, וחברת כנסת או שרה, אמנית מוערכת, עיתונאית מכובדת שלא מתביישת לספר את זוועות הטראומה שלה.

להיות אישה זה להשמיע את קולה. אני הפסקתי לשתוק ולעצום עיניים ואם אתן כאן, אז גם אתן הפסקתן לשתוק. אני כבר לא קורבן, אני ניצולה, אני לביאה. ואף אחד לא יוכל לאנוס אותי שוב לשתוק. לעולם לא אפסיק להילחם כי המלחמה שלנו. היא זו המבטיחה את עתידם ובטיחותם של ילדי וילדות המחר. זו שליחות, זו זכות, וזו חובה."

אורית סוליציאנו, מנכ"לית אידו מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית: 20 שנה עברו מאז חקיקת החוק, וכל אישה הרגישה את שינוי המציאות שהוא חולל. נעשתה התקדמות רבה, אבל יש גם פער שחשוב לדבר עליו בין החוק לבין הנעשה בשטח. רק אתמול דיברתי עם אישה שהדחיקה משך שנים את אירועי התקיפה שחוותה. היא מתקשרת ואומרת לי "אני לא יכולה יותר." החוק, להלכה, מיושם: יש ממונה, ויש תקנון שתלוי במקומות העבודה, אבל אנחנו יודעות מה חוות נשית במקומות העבודה. כיצד הן חשות חסרות הגנה, משלמות מחיר על תלונות שהן מגישות, עד כדי התפטרות ממקום העבודה. הן משלמות את מחיר אי יישום החוק.  אני סבורה כי יש לדרוש הקמת ועדה ציבורית לבחינת תפקיד הממונה להטרדה מינית, שקשה לי לומר זאת אבל היא  מופקרת, חסרת הגנה, ולא פעם משלמת את המחיר על רצונה להגן על נשים מתלוננות. כמו כן יש לוודא ניסוחו ואכיפתו של קוד וולנטרי או תקן למניעת הטרדה מינית בכל מקומות העבודה, שיצמצם את הפער בין החוק הכתוב והנעשה בשטח."

הדס שטייף, שדרנית בגל"צ וממקימות תא העיתונאיות: "אני מאוד עצובה, כי כמי שמסתובבת בשטח – השטח מלמד שבעצם, אנחנו בתחילת הדרך של המהפכה. כמות הנשים שנפגעות ואין להן לאן לפנות, או שהן פוחדות להתלונן בגלל חוק ההתיישנות - הוא כ"כ גדול - שהדבר הראשון שצריך לעשות הוא לתקן את חוק ההתיישנות. בגלל ההגבלות שמטיל החוק הזה הוקם תא העיתונאיות, קם Metoo, ופנינו לטיפול בפן הציבורי במקום הפלילי. החוק הוא חוק מדהים ונפלא אבל הוא לא ממש מיושם, אנשים לא מכירים אותו או יודעים עליו. מה זה חוק ההטרדות מה הוא אומר. נשים ממשיכות לשלם מחיר כבד מאוד, אם זה בפוסט טראומה, בחיי הנישואין שלהם – או בהיעדרם – הן מתהלכות עם צלקות כה כבדות עד שאי אפשר להתעלם מהן, ולכן יש להמשיך את הטיפול בפן הציבורי."

תת אלוף שרון ניר, יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר: "צה"ל מחויב לוודא שסביבת השירות בטוחה ומוגנת לכל חיילת וחייל, ומדיניות הרמטכ"ל היא כזו של אפס סובלנות למקרים של הטרדה ותקיפה מינית. כל אירוע שמדווח לנו מנוטר, איננו עוברים לסדר היום, ואנו דואגים לטיפול שלם ומיטבי בנפגעות. האסטרטגיה שלנו מחולקת לשניים: מצד אחד, מניעה והסברה – הסברה של החוק, כברב בטירונות אבל גם בהכשרות המתקדמות; וצד שני – טיפול. הקמנו את מרכז מהו"ת, להתמודדות, תמיכה ונתן כתובת לנפגעות. מיסדנו מנגנון סיוע משפטי למתלוננות. יש תרבות דיווח ערה אשר יוצרת מודעות מאוד גבוהה. זה נותן לגיטימציה לנפגעות להתלונן, ובו בזמן, יוצר הרתעה – שהיא הדבר החשוב ביותר."

תנ"צ יפעת שקלר, יועצת המפכ"ל לענייני נשים: "התלונה על ניצב ריטמן נידונה בערכאות גבוהות שהשיבו את ההכרעה בנושא למפכ"ל, שהחליט על סיום תפקידו של הנילון. בנוסף, במשטרה נעשים מאמצים לקדם נשים לתפקידים בכירים. אנו עורכים הדרכות ומחדדות את הנהלים והצרכים. באשר לנתוני המשטרה על כתבי אישום שמוגשים מכח החוק למניעת הטרדה מינית – ניתן לומר שיש עליה בדיווח על ובהתאמה, עליה במספר כתבי האישום המוגשים, שעומד על שיעור של 8%. כמו כן, במשטרה נעשים מאמצים לקדם נשים לתפקידים בכירים."

מרים שלר, מנהלת מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב: "בתגובה לדברי נציגת המשטרה, ברצוני לדבר על הפיל הגדול בחדר. אנחנו אכן עושות התקדמות אדירה בתחום ויחד עם זאת יש עוד הרבה עבודה. 87% מהתיקים שמגיעים למשטרה בנושא של אלימות מינית, נסגרים ללא כתב אישום; 92% מהתיקים בנושא הטרדה מינית, גם הם נסגרים. למרכזי הסיוע פונות כ-50,000 נשים בשנה. רובן בוחרות לא להתלונן אח"כ למשטרה."

אפרת יעקב, המתלוננת על פרופ' מריו שניידר, האוניברסיטה העברית: "אני רוצה לדבר על העתיד שלנו, על מערכת החינוך, על הנוער והילדים שלא מקבלים שיעורי חינוך מותאמים למניעת פגיעה מינית. מרכזי הסיוע עושים היום את העבודה הזו בהתנדבות. יש הרבה "שטח אפור" שבעשייה חינוכית אינטנסיבית צריך להיות מובהר, מה לגיטימי ומה לא. היום נשים שמתלוננות מקבלות "עונש" על כך שהעזו לדבר. צריך להתיר את קשר השתיקה ויש עוד עבודה רבה לפנינו."

פרופ' יפעת ביטון, מרכז תמורה, המכללה למנהל: "המטרה שלי בהקמת מרכז תמורה היא לגרום לאכיפה אזרחית של החוק. כיום החוק מאפשר לקבל פיצוי מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, אך בפועל, בית המשפט לא פוסק לפי סכומי המקסימום שהחוק קובע."

כרמן אלמקייס עמוס, ארגון אחותי: "אני מבקשת להביא את קולן של הנשים השקופות, העניות, דיירות הדיור הציבורי. בגלל שהן תלויות בהרבה גורמים – ברווחה שלא תוציא להן את הילדים מהבית, בעמידר ועמיגור שלא יגרשו אותן לרחוב, יש סביבן כל הזמן גורמים עם הרבה כח והשפעה על החיים שלהן. הגורמים האלה לא פעם מנצלים את הכח שלהם לרעה, ומבקשים טבות הנאה מיניות מהדיירות, אחרת הן יפגעו. זה עולם שלם של ניצול יחס כוח שלא מקבל ביטוח בתקשורת, נשים שמוטרדות יום יום, לא רק בגלל שהן נשים, אלא גם בגלל שהן עניות."

ראש האופוזיציה, ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג: "‏זהו חוק שהביא לשינוי דרמטי, חשוב וצודק ביחסים בין גברים לנשים, שיצר נורמה חדשה ועשה היסטוריה. המאבק בהטרדות המיניות ממשיך גם היום, בעיקר בזכותן של נשים אמיצות."

ח"כ מיכל רוזין (מרצ), לשעבר מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי אלימות מינית: היה לי הכבוד להתחיל את הדרך הפוליטית שלי לצד יעל דיין שלימדה אותי שפמיניזם הוא לא רק למען זכויות ושוויון לנשים. פמיניזם הוא למען שוויון לכל קבוצות האוכלוסייה ובעיקר אלו המוחלשות. היא גם לימדה אותי שאלימות מינית על צורותיה היא הביטוי הקשה ביותר של אי השוויון המגדרי. הייתי עדה למהפכה הפמינסיטית שהתהוותה עם ההקמה מחדש של הוועדה לקידום מעמד האישה והתפתחות השיח על זכויות נשים. אני מחזקת את אותן נשים אמיצות שבקולן החשוב מקדמות את המהפכה הפמיניסטית ונלחמות בתרבות האונס. היום כחברת כנסת, ולשעבר מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע, אני גאה להמשיך את המהפכה ולתת לה ביטוי בספר החוקים הישראלי ובכנסת ישראל.

ח״כ איילת נחמיאס ורבין: ״נדיר שזוכים בכנסת לציין שני עשורים לחוק משמעותי כל כך שהיה מנוף למהפכה. גם אם המהפכה איטית מכפי שהיינו רוצות, העולם משתנה והופך יחד איתנו בלתי סובלני להטרדות מיניות. אנחנו כאן הבוקר מציינות את החוק כדי שלא יגיע יום ונעבור מ #metoo ל #me3, כך שבנותינו ונכדותינו לא יצטרכו כמונו להתוודות על הפגיעה שחוו. בהסתכלות על העבר, אבל גם על העתיד, ארגונים כמו הצבא עשו מהפך אסטרטגי בתפיסת העולם אבל לצערנו עוד רבים הארגונים שנגררים מאחור, ואנחנו רואות זאת מדי יום.״

ח"כ ענת ברקו: "הטרדות מיניות זה אלימות כלפי נשים, לעיתים זה סמוי מן העין אבל זו לא צריכה להיות הבעיה של הנשים. תמיד אמרתי תעשו את "מבחן הבת" "מבחן האחות", תעשו את מבחן עצמכם זה מאיר את הדברים באור אחר."

ח"כ יהודה גליק: "המהפכה בשבילי היא מהפכה דתית גאולית. החזרת האשה למעמדה כאדם. מהפכה אמונית שחלק מתהליך גאולה. כאדם הבא מתחום החינוך, זה לא רק ללמד את החוק. זה גם לחנך מה משמעות המשעה עבורה ולא רק עבורה. צריך לוודא שהטיפול הנפשי יהיה מהיר."

ח"כ עליזה לביא: "גילינו במהלך השנים מקומות רבים בהם החוק לא חל ועשינו תיקונים רבים כך גם בחוק הסרטונים. צריך לחשוב מה עושים הלאה, איך מסייעם למוטרדות ולשים לב שעדיין אין מעטפת ודרך שתחזיר אותן לחיים."

ח"כ חיים ילין: "זו עדיין לא מהפכה אבל זו תחילת הדרך. המלחמה על שיווין מגדרי היא מלחמה חברתית ומלחמה כנגד האלימות. אונס זה רצח של הנשמה, לא יכול להיות שחל חוק התיישנות על אונס."

ח"כ פנינה תמנו שאטה: "אנחנו בתחילת הדרך אך יש גם הרבה הישגים. פורום תקנה ופורומים דומים במגזרים השונים זה מטריד, כי אין אף שמפקח עליהם, האם המנגנונים האלו לא הופכים לכסת"ח. האם נשים שכבר מוצאות את הכוח לדבר מוצאות עצמם מול חבר שופטים לעומתי?"

ח"כ מרב מיכאלי: "הרקע עליו הגיע החוק בשנות ה 60 וה 70 היה של מהפכה פמיניסטית ושינוי שיח, בעוד במדינת ישראל היינו עסוקות במלחמות. בשירים של התקופה, אנחנו שרות הטרדה מינית. למרות זאת מבחינת החקיקה הייתה התקדמות. מי שפעלו אז היו המרכזים לסיוע לנפגעות אונס. היינו הפרויקט הראשון בישראל שאמר פמיניזם מעל הכול, מעל מחולקות פוליטית. הדבר הראשון שהחוק עשה, הוא הקריאה בשם. לא היה עד אז על מה להתלונן. הכי חשוב שהחוק עשה זו עבודה תרבותית. להגיד בצורה הכי מפורשת – זה אסור! לראשונה אנחנו אומרים זה רומנטיקה, לעומת זה שהוא ניצול לרעה בכוח. לאפשר מיניות משמחת ולא כפויה."