החקיקה בראי ההיסטוריה

עם הקמת מדינת ישראל חוקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח–1948, ובה נקבע, לשם רציפות והמשכיות, כי המשפט המנדטורי ימשיך לחול ככל שאינו עומד בסתירה לפקודה עצמה, לחוקים אחרים שיחוקקו או לשינויים הנובעים מהקמת המדינה ורשויותיה. כך, בשיטת המשפט הישראלי נקלטו המשפט המנדטורי, וכן חקיקה עות'מאנית שנקבע עוד בתקופת המנדט שתמשיך לחול (מובן שבחריגים מסוימים, שכן חלק מהחקיקה המנדטורית בוטל, למשל חוקים שהתקבלו בהסתמך על "הספר הלבן" משנת 1939).

צמצום הזיקה של המשפט הישראלי למשפט האנגלי בחקיקה ובפסיקת בתי-המשפט העמיד את המשפט הישראלי על יסוד עצמאי. בחלוף השנים נחקקו חוקים ישראליים בתחומי משפט מגוונים, ובהם חוק יסודות המשפט, התש"ם–1980. חוק זה ביטל את סימן 46 לדבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י), 1922, וקבע כי הכרעה בשאלה משפטית שאין עליה תשובה בחקיקה, בפסיקה או בהיקש תיעשה מעתה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.

אף כי ברבות השנים הוחלפה החקיקה המנדטורית בחקיקה ישראלית מקורית או בנוסח חדש בעברית לחקיקה בשפה האנגלית, עדיין נותרו דברי חקיקה תקפים מתקופת המנדט, ומקצתם עדיין מתוקנים בחקיקה ישראלית. אשר לחקיקה עות'מאנית, כאמור, עם כינון המנדט הבריטי נחקק דבר המלך במועצה ונקבע כי חקיקה עות'מאנית שעמדה בתוקפה עד 1 בנובמבר 1914 (הוא יום הצטרפות טורקיה למלחמת העולם הראשונה) תמשיך לעמוד בתוקפה (בהתאמה לתנאי הארץ ותושביה), ועל עניינים שלא הוסדרו בחקיקה העות'מאנית יחולו המשפט המקובל ודיני היושר האנגליים (סימן 46 לדבר המלך במועצה). דבר החקיקה המרכזי שהיה קיים בזמן השלטון העות'מאני היה המג'לה, שהסדירה את תחום המשפט האזרחי. עם ביטול המג'לה בחקיקה בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 כמעט לא נותר זכר לחקיקה העות'מאנית בחקיקה הישראלית, למעט הסדרים מעטים בתחום סיווג הקרקעות ובתחום דיני הראיות במשפט האזרחי.