היו"ר יולי יואל אדלשטיין:

חברי הכנסת, נא לשבת. חברי הכנסת, היום ט"ו בשבט, 31 בינואר 2018 למניינם. אני מתכבד לפתוח ישיבה מיוחדת לציון 69 שנים לכינונה של הכנסת.

אדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות ומר דוד חיות, חברות וחברי הממשלה, ובפרט שר החקלאות ופיתוח הכפר חבר הכנסת אורי אריאל, שדאג לקשט היום את המסדרונות של הכנסת בפירות הארץ – הוא עדיין כנראה בתערוכה שזה עתה פתח – אדוני ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, חברי וחברות הכנסת בהווה ובעבר, אדוני מבקר המדינה השופט בדימוס יוסף שפירא, מכובדיי חברי סגל א' של המדינה, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות הדתיות בישראל, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, מנכ"ל הכנסת אלברט סחרוביץ, היועץ המשפטי לכנסת עו"ד איל ינון, ראשי רשויות מקומיות, חיילים, שוטרים, צוערים ותלמידים, כל אורחינו ביציע, ברוכים הבאים.

כאמור, אני מתכבד לפתוח את הישיבה המיוחדת לכבוד מלאת 69 שנים לכינונה של כנסת ישראל.

חברי הכנסת, אתם מבינים שהקטע הזה לא היה מתוכנן לפני הבוקר, אבל ברשותכם הייתי רוצה בראשית דבריי לחלוק כבוד אחרון לחיים גורי, המשורר, לוחם הפלמ"ח ומאוהביה הגדולים של הארץ הזאת, שהלך הבוקר לעולמו בשיבה טובה. כמו רבים בבניין הזה הכרתי את חיים גורי באופן אישי. הוא היה באמת ובתמים איש "הרעות", אוצר בלום של ידע, תמצית התרבות העברית המתחדשת. היה בו, כמו שכתב באחד משיריו: "משהו אופטימי / משהו הלקוח מהזהב הטוב / ומן התכלת הזוהרת". יהי זכרו של חתן פרס ישראל, המשורר חיים גורי, ברוך.

חברי הכנסת, אדוני ראש הממשלה, השרים, כמו בכל שנה, את יום ההולדת שלנו אנחנו חוגגים בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. יש לנו מה להתגאות בנטיעות הפרלמנטריות שלנו. לא רק אני חושב כך. רק בשבוע שעבר עמד כאן סגן נשיא ארצות הברית ואמר: אני ניצב לפני דמוקרטיה תוססת. נכון, היו כאלה שגיחכו, כמו תמיד, אבל הוא צדק במאה אחוז. בבית הזה מטופחים יום יום שתילי חוקים ופרחי תקנות שעוזרים לקשט את מדינת ישראל. השורשים שלהם יונקים מן ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי, שתמיד הייתה היסטוריה של חקיקה ופרשנות. יש לזה סיבה עמוקה מאד: האידיאל היהודי הוא אידיאל חברתי ולא אישי; האתגר המרכזי שלנו תמיד היה אתגר ה"יחד" ולא אתגר היחיד. מעולם לא ראינו בהתפתחות של הפרט הבודד מטרה חשובה בפני עצמה; מאז ומעולם עמדו לנגד עינינו שאלות מסוג אחר: איך אפשר ליצור הסדרים חברתיים ראויים וצודקים? מהי הצורה הנכונה שבה נוכל לעצב את ה"יחד" שלנו?

"אלה הדברים אשר תעשו", אמר הנביא זכריה, "דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". במילים אחרות: אל תתרכזו בעצמכם, בנו חברה מתוקנת. חברה כזאת נמדדת באופן שבו אנחנו מדברים אחד לשני; היא תלויה בכמות תשומת הלב שאנחנו מקדישים לחוקים שיוצאים מתחת ידינו, לאיכות מערכת המשפט שלנו.

בשביל לעצב חברה חייבים לשבת יחד; חייבים להסתכל אחד לשני בעיניים; חייבים להתפשר. מי שרוצה לעצב חברה צריך לזכור שהקול שלו חשוב, אבל הוא לא הכי חשוב; ושהדרך הטובה ביותר להימנע מזיופים היא לא לשיר סולו, אלא להצטרף למקהלה כמה שיותר גדולה וכמה שיותר מגוונת. אתגר ה"יחד" לא היה פשוט אף פעם. לא בימי הבית הראשון, לא בבית השני ולא בקהילות השונות בזמן הגלות. הוא לא פשוט גם היום. לפעמים נראה שהיינו מעדיפים לחיות בנחת רק עם אלה שדומים לנו, עם אלה שנראים כמונו וחושבים כמונו. בחברה מורכבת כמו בישראל זה אולי פיתוי קורץ, אבל אסור לנו להיכנע לו. אתגר ה"יחד" היה ונותר האתגר הגדול שלנו, המשימה העליונה שאזרחי ישראל הניחו על גבינו. הכנסת היא המקום המרכזי שבו אנחנו מתמודדים עם האתגר הזה, כבר כמעט 70 שנה.

מי שנמצא כאן יודע שהאנרגיות הזורמות במשכן לא מסגירות את הגיל האמיתי שלו. הן דומות יותר לאלו של ילד בן שבע מאשר לאלו של איש בן 70, לטוב ולרע: מתרגזים כאן מהר – אבל גם מתפייסים מהר; יודעים טוב מאד לצעוק – אבל באותה מידה גם לצחוק. מי שנמצא כאן יודע שרוב הימים במשכן הם ימי חולין, פשוטו כמשמעו: המפעלים הגדולים ביותר של החברה הישראלית מתורגמים כאן לפרטים הקטנים ביותר. חומת ההגנה על הדמוקרטיה שלנו נבנית כאן מסעיף קטן ועוד סעיף קטן, שנדונים בוועדות ומוכרעים במליאה גם בשעות הלילה המאוחרות ולפעמים אפילו בבוקר שלמוחרת.

היום, כשהכנסת חותמת עוד שנה של פעילות וכבר צופה אל השנה הבאה, אני רוצה להזכיר לכולנו דבר חשוב: שום דבר בימי חולין האלה הוא לא טבעי ולא מובן מאליו. את הפרדת הרשויות שנוהגת כאן, עם כל הבעיות שיש בה, לא קטפנו מן העצים ככה סתם. היא הישג של ממש, ארוך שנים ורב-משתתפים. גם חופש הביטוי והמחשבה ששוררים כאן לא נוצרו יש מאין; הם תוצאה של מאמץ מכוון, קשה וסיזיפי. אם יש מישהו שכל זה נראה לו פשוט וקל, כדאי שיסתכל סביבו: הוא לא יראה הרבה מדינות שיכולות להתגאות ב-70 שנות קיום דמוקרטיות למופת; הוא לא יראה הרבה מדינות, שבמציאות כל כך מורכבת, הצליחו לשמור על איתנות שלטון החוק ועל עצמאותם של המוסדות החופשיים.

גבירותיי ורבותיי, אלו הישגים אדירים, אבל הם שבריריים. אסור שנקל בהם ראש. לנו ניתנה האחריות לשמור עליהם, לשפץ אותם, להעביר אותם בבוא הזמן בשלמות אל הדור הבא.

מחר, ט"ז בשבט, יחזרו ימי החולין אל המשכן. פניות הציבור שאני מקבל כל יום בלשכתי מאזרחים שמודאגים ממה שהם רואים בערוץ הכנסת מבטיחות שאזכור שיש לנו עוד הרבה מה לתקן עד שנעמוד בהצלחה באתגר היחד. אבל היום מותר לנו להיות גאים בנטיעות שלנו, מותר לנו להסתכל אל הצד השני של המליאה – כל אחד ממקומו – ולומר גם לבני הפלוגתא שלנו: יישר כוח.

אני רוצה לסיים, ולברך את הכנסת ביום חגה, ולאחל למדינת ישראל עוד שנים רבות של דמוקרטיה תוססת ושל פעילות פרלמנטרית עם שורשים עמוקים ופירות מתוקים. בעזרת השם, נעשה ונצליח.

אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו לשאת דברים.

אורן אסף חזן (הליכוד):

אולי תנצל גם את ההזדמנות ותתנצל בפניו.

היו"ר יולי יואל אדלשטיין:

חבר הכנסת חזן, אני קורא אותך לסדר. נא לצאת מן האולם. זאת ישיבה מיוחדת, נא לצאת מן האולם.

אורן אסף חזן (הליכוד):

תוכל גם להתנצל בפני ראש הממשלה.

(חבר הכנסת אורן אסף חזן יוצא מאולם המליאה.)

היו"ר יולי יואל אדלשטיין:

הסגנים יכולים להחזיר אותו לפעילות בזמן ההצבעות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו:

מכובדי יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יולי אדלשטיין, ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, השרים וחברי הכנסת בהווה ובעבר, נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות ומר דוד חיות, מבקר המדינה השופט יוסף שפירא, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות בישראל, אורחים נכבדים.

בפתח דבריי אני מבקש להביע את צערי על פטירתו של חיים גורי, מבכירי המשוררים והסופרים שלנו, לוחם הפלמ"ח ובן דור תש"ח. אני רוכש כבוד עצום לסוללי דרכנו לעצמאות. הם נאבקו בחירוף נפש למען תקומת ישראל, מעטים מול רבים, וגורי עצמו שילב באופן יוצא דופן את הלוחם ואת איש הרוח. ביצירה הפורייה שלו מהדהדים אתגרי הקיום הלאומיים בדורות הגאולה. מי מאיתנו אינו יודע, או לא מסוגל לפזם, את שיריו, שמרגשים עד דמעות, דוגמת "הרעות", "באב אל וואד לנצח זכור נא את שמותינו". עוד מהיותי ילד האזנתי לשירים הללו אין-ספור פעמים, ותמיד הם מרטיטים את נימי נפשי. שיריו של גורי הם יסוד מוסד בשירה העברית החדשה, הם חלק מפס הקול של מדינת ישראל.

פגשתי אותו ראשונה זמן קצר לאחר נפול אחי יוני. הוא אמר שם דברים מרגשים מאוד, ומאז היינו נפגשים מעת לעת. בשנים האחרונות נפגשתי בלשכתי עם יוצאי הפלמ"ח, וגורי בהם. זאת הייתה סגירת מעגל אמיתית – מבאב אל וואד לשער הגיא. עסקנו בנושא ההנצחה הראויה של פורצי הדרך, מלווי השיירות לירושלים, שם, בשער הגיא, במלחמת השחרור. היו, שם, איתנו גם שייקה גביש, עמוס חורב, צבי זמיר ואחרים וגם - - -

יצחק הרצוג (המחנה הציוני):

ייבדלו לחיים ארוכים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו:

כולם ייבדלו, כן. באמת ייבדלו, אנשים יקרים-יקרים, ועדיין חדים מאוד. והם דיברו – כל אחד מהם – בחדות, ברגש, ואז דיבר חיים גורי. הוא הקריא – קרא בעברית – את שירו של נתן אלתרמן דווקא, "דבר מבקיעי הדרך", מזיכרון.

ענת ברקו (הליכוד):

הוא דקלם מהזיכרון.

ראש הממשלה בנימין נתניהו:

דקלם מהזיכרון, צודקת. דקלם מהזיכרון. הוא חי את אותם ימים, ימים של עופרת ודם, ימים שבהם חברים שלו נפלו מימין ומשמאל. הוא דיבר מתוך הנשמה, מתוך הלב, וכשהוא סיים הייתה דממה, ואמרתי לו: תם הדיון, קיבלתי החלטה. ההנצחה תהיה כפי שאתה רוצה, כפי שראוי. אני לא אשכח את הרגע הזה כל חיי. יצירתו של חיים גורי תמשיך להיות איתנו לדורי דורות. יהי זכרו ברוך.

מכובדיי, לפני 69 שנים הלם הפטיש על השולחן באסיפה המכוננת הראשונה בירושלים, ובכל פזורות עמנו הדהדה הבשורה על חידוש הממלכתיות בישראל. זה היה רגע של חג, רגע מואר, והוא ביטא את החזרת השלטון העצמי לאומה היהודית אחרי דורות רבים. הדמוקרטיה שיסדנו ינקה את מימיה מבאר עמוקה – מאנשי כנסת הגדולה ומהדפוסים של הנהגת הקהילה, מהקונגרסים הציוניים, מהתגבשות היישוב בארץ וגם מהלקחים שלמדנו מהדמוקרטיות האחרות ברחבי העולם. כל אלה תרמו לכינון פרלמנטריזם עברי בשוך הקרבות של מלחמת הקוממיות.

התחושה שליוותה את נבחרי הציבור הייתה של אחריות, של דבר יקר שהם קיבלו לידיהם. הם ידעו שזכינו בנכס שהוא באמת יקר מאין-כמוהו – חירות לאומית. באירופה חווינו על בשרנו את אימי השואה, במזרח התיכון הדפנו את צבאות ערב, ולא זו בלבד ששרדנו, הראינו לעולם כיצד אומה קטנה, אמיצה, מבססת משטר של חופש וחוק, של שלטון הרוב בצד כיבוד זכויות הפרט, וכולנו צריכים להתגאות בכך.

אנחנו מתקדמים עכשיו ליום העצמאות ה-70 שלנו. באזורים נרחבים סביבנו עדיין משתוללים דיכוי ואלימות. שבע שנים של קריסת מדינות במרחב, קנאות גואה, סכסוכים עקובים מדם, והסוף עדיין אינו נראה באופק. מדכאי החירות והקדמה, ובראשם המשטר באירן, שולחים את זרועות הטרור שלהם לכל עבר. אירן מבקשת לחמש את שלוחותיה במזרח התיכון בנשק קטלני, היא חותרת לבסס את אחיזתה במדינות בקרבתנו. ההיסטוריה לימדה אותנו שישנן דמוקרטיות ששוקעות בתרדמה נוכח הסכנה. הן אינן מתעוררות, ברוח דבריו של צ'רצ'יל, עד שפעמון האזעקה מצלצל בחוזקה. זה תרגום לא נכון. הוא אמר: Until the jarring gong of danger awakens them – עד שהמצלתיים המכות מעוררות אותם מתרדמתם.

ישראל איננה לוקה בליקוי זה. אנו מגינים על ביטחוננו בתקיפות ובעוצמה, ומי שמבקש להכחידנו שם עצמו בסכנת כליה. אנחנו עומדים איתן אל מול התוקפנות של המשטר האיראני. אבל אני מבקש להדגיש: של המשטר האיראני, אין לנו סכסוך עם העם האיראני, שהוא בן ערובה בידי הנהגה עריצה ואכזרית. וראינו לא מזמן את אלפי האיראנים האמיצים שיצאו לרחובות. הם רוצים חירות ולא דיכוי; אחווה ולא שנאה; תקווה ולא ייאוש.

ואני מאמין בכל ליבי שיום יבוא ואזרחי איראן יזכו לחופש, ואולי אף יקימו דמוקרטיה משגשגת. ואם הדבר הזה יקרה – או לכשיקרה – רוב הסכנות, רוב האיומים שאיתם אנחנו מתמודדים היום, ייעלמו – גם אלה שמאיימים אלינו וגם אלה שמאיימים על שכננו – כי התפשטות הדמוקרטיה היא בפירוש התפשטות השלום.

כך גם אני חושב שלגבי עמים אחרים באזורנו, יש להם שאיפות לחופש ולדמוקרטיה, כמו העם הכורדי שוחר החירות שנאבק בכוחות דורסניים ברגעים אלה. ועם זאת, לשמחתנו, יש גם מגמות יותר חיוביות של התמתנות וחשבון נפש בחלקים של העולם הערבי, אף על פי שהדרך שם ארוכה, ארוכה עד מאוד. רבים מהם שם – במדינות ערב, וגם באיראן – מביטים בהערכה על הדמוקרטיה הישראלית, מביטים בהערכה, אדוני היושב-ראש, על הבית הזה.

אני חושב שהדבר הזה יכול לבוא כשוק, כהלם, לאזרחי ישראל שרגילים לשמוע – לעיתים בצדק – ביקורת ואפילו ביקורת נוקבת על תפקוד הכנסת, אבל לפעמים נדרש מבט מבחוץ כדי להעריך יותר את מה שברשותנו.

הינה מה שכתב לאחרונה עיתונאי כווייתי: "ישראל התחייבה מאז הקמתה לדמוקרטיה, ואילו אנחנו מסרבים עדיין אפילו לדבר על דמוקרטיה, ועל אחת כמה וכמה לאמץ אותה. ישראל העניקה למיעוטים בקרבה זכויות, שרוב האזרחים ברוב מדינות ערב אפילו לא חולמים עליהן. ישראל יודעת מיומה הראשון מה הם חוק וסדר, ואילו אנחנו עדיין מנסים להבין את משמעות שתי המילים הללו". יש לא מעט התבטאויות נוספות באותה רוח.

מכובדיי, ישראל היא אחת מקומץ המדינות שהקימו משטר דמוקרטי אחרי מלחמת העולם השנייה. ועם הקבוצה הזאת, אגב, נמנית גם הודו, שבה ביקרתי לפני שבועיים – בביקור שאני בזהירות מרשה להגיד שהיה ביקור היסטורי – ומרתק לראות את האוכלוסייה ההטרוגנית בהודו, ואת המגוון העצום של אמונות והשקפות ושפות וקבוצות אתניות, שהן חלק מובנה מהדמוקרטיה הגדולה בעולם.

אין משטר דמוקרטי בלי מתחים ומורכבויות; לעיתים אפילו סתירות. זה לא פגם בדמוקרטיה, אלא חלק מהותי מן הדמוקרטיה. והמבחן המכריע ביחס לדמוקרטיה הוא רצון העם. ביסודו של דבר העם הוא שקובע – בקלפי ולא בשום מקום אחר. הדמוקרטיה נתונה לשינוי תמידי, היא לא קפואה. היא איננה נחלתה של קבוצה בודדת, שהיא ורק היא קובעת הכול.

אני חסיד גדול של תורת מונטסקייה לגבי הפרדת הרשויות. נדרש איזון בין הרשויות, כי אף אחת מהן היא לא שליט עליון על כל הארץ. והאיזון הוא דינמי, הוא משתנה. הוא כרוך בוויכוח, במחלוקת, בתסכולים, ואני מאמין: גם בהסכמות ופשרות. החיים משתנים, העם משתנה, והדמוקרטיה משתנית יחד איתם.

אני תמיד נותן את הדוגמה של גדולת הדמוקרטיות, אם הדמוקרטיות המודרניות – בריטניה, בריטניה הגדולה. ואם תראו את הדמוקרטיה האנגלית במאה ה-19 ותראו אותה היום בתחילת המאה ה-20 – כמה שינויים נכנסו שם, כמה רפורמות נכנסו שם. זה לא היה דבר סטטי שלא זז. זה זז, עם מתחים גדולים, ויכוחים גדולים וגם הישגים גדולים.

מי שיבחן את ההיסטוריה הפוליטית של ישראל יגלה, למשל, איך המהפך ב־77' תרם להתפתחות הדמוקרטיה. העם מאס בשלטון אחד והוא הפקיד את המושכות בידי שלטון אחר. אגב, זו המהות. אומרים שלינקולן היה גדול נשיאי ארצות הברית, אבל יש מי שיגיד: לא, דווקא וושינגטון היה גדול נשיאי ארצות הברית, משום שהוא ויתר – הוא איפשר את בחירת הנשיא הבא אחריו. וזה לא היה דבר שהוא מובן מאליו. אבל זו המהות: העם קובע, העם בוחר.

וזה מה שקרה ב-77', אבל היו אז מי שטענו שבבחירה הזאת העם הורס את הדמוקרטיה, הוא מדרדר את הדמוקרטיה, אפילו שצריך להחליף את העם. אבל האמת היא שהדמוקרטיה הישראלית השתפרה פלאים מאז: קבוצות מודרות זכו בהשפעה; מגזרים מקופחים זקפו את קומתם; שוויון הזדמנויות הפך מסיסמה לחלום שהתגשם. ראו איזה שינוי כביר חוללנו מאז בכלכלה: במקום המשק הריכוזי שנשלט מלמעלה, פיתחנו שוק חופשי, שוק צומח של יזמות, של חדשנות וטכנולוגיה. הפכנו את ישראל – ואני אומר לכם את זה במלוא האחריות, אני עכשיו פגשתי רבים ממנהיגי העולם – הפכנו את ישראל למעצמה טכנולוגית עולמית. זו עובדה, והעובדה הזאת גם נתפסת בעיניהם ככזו.

אנחנו דואגים לזכויותיהם של כלל אזרחי המדינה, יהודים ולא יהודים כאחד; אנחנו פותחים את שוק התקשורת לתחרות; אנחנו משלבים בני מגזרים שונים בשוק העבודה; אנחנו תומכים בייצוג הולם של מרכיבי העם ומרכיבי הציבור בגופים הציבוריים. זה ראוי, זוהי הדמוקרטיה במיטבה.

ולכנסת, ידידיי, נועד תפקיד מרכזי בחיים הדמוקרטיים, כי היא זו שמבטאת בחוקיה ובדיוניה את רצון העם. אני ער – אני עד גם, גם ער וגם עד – לעבודה החשובה שמתבצעת בוועדות ובמליאה, הן מצד הקואליציה והן מצד האופוזיציה. היה ראוי, אדוני היושב-ראש, לאפשר ביטוי כזה. אני יודע שתמיד הצורם והחורק תופס את תשומת הלב, אבל יש עבודה גדולה מאוד שמתבצעת כאן. ואני רוצה להביע הערכה לכל חברי הבית, משום שזוהי מכונת הפרלמנט שהיא נדבך – אחד משלושת הנדבכים – של הדמוקרטיה שלנו, והיא עושה עבודה מאוד חשובה.

מה שעוד עלינו לעשות הוא להמשיך להקפיד בלהט הוויכוח על גבולות הדיון. גם בשעה שהוויכוח חד ונוקב. מחלוקות והתנצחויות מלאות להט – חד-משמעית, כן; השתלחויות אישיות וגידופים אישיים ואולי זולים וגסים – חד-משמעית, לא. ואנחנו יודעים כולנו – רובנו יודעים – איפה עובר הקו המפריד, אני חושב שפשוט צריך להקפיד עליו יותר.

יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):

אבל לא כולנו יודעים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו:

אני חושב שכן.

יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):

לא בבית הזה כולנו יודעים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו:

אמרתי: רובנו, רובנו.

יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):

אמרת: כולנו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו:

תיקון נכון – רובנו.

נזכור שעוצמת הדמוקרטיה נקבעת לפני הכול בבית פנימה, ואנחנו במשמרת שלנו הם אלה שאחראים על הבית.

אדוני היושב-ראש, אתה ציינת שבשבוע שעבר נאם באולם הזה ידידנו סגן נשיא ארצות הברית מייק פנס. הוא נשא נאום חם ונרגש ומרגש. סגן הנשיא פנס ביטא את ההתפעמות שלו מהחיוניות של הדמוקרטיה הישראלית, שקיבלה ביטוי חי תוך כדי נאומו. הוא אמר זאת בייחוד על רקע המבחנים הבלתי פוסקים שאנחנו מתמודדים איתם. אני יודע שזוהי גם דעתו של הנשיא טראמפ.

אבל היה צריך לשמוע דברי פנס כדי להיווכח במשהו שאני מאמין בו: שהדמוקרטיה התוססת והחופשית שלנו איננה בסכנה. היא עוברת תהליך מתמיד של אבולוציה, אבל יסודותיה איתנים. היא אולי לא דמוקרטיה מושלמת – אבל אני לא מכיר דמוקרטיה מושלמת; אני לא מכיר מדינות מושלמות – אבל היא דמוקרטיה שמתפקדת היטב, כפי שמדינת ישראל מתפקדת היטב, ויש לה עוד מקום להשתפר. אין אף דמוקרטיה אחרת שעומדת במבחן היום-יומי שעומדת הדמוקרטיה הישראלית, כפי שאנחנו עומדים בו כאן. ולכן ההלקאה העצמית שלפיה הדמוקרטיה בסכנה, לדעתי, פשוט שגויה, פשוט שגויה. ואני חושב שגם ההלקאה היא חלק מהדמוקרטיה, וגם הוויכוח נגדה הוא חלק מהדמוקרטיה.

אבל נשיא אמריקני אחר, ג'ון קנדי, אמר את הדברים האלה: ישראל לא הוקמה כדי להיעלם, ישראל תשרוד, ישראל תשגשג. היא יציר של תקווה וביתם של האמיצים. קשיים לא ימוטטו אותה, וכשל ההצלחה לא ירפה את ידיה. את הדמוקרטיה היא עוטה כמגן, ואת חרב החירות היא נושאת בכבוד.

הדברים הללו, שהשמיע קנדי ב-1960, רעננים ותקפים היום עוד יותר ממה שהיו כשהם נאמרו. ישראל היא מבצר דמוקרטי של חירות, של שגשוג ושל תקווה. מדינות רבות בעולם מוקירות את הישגנו, את עשייתנו, וגם את העזרה ואת הקדמה שאנו מביאים להן. נמשיך למלא בגאון את ייעודנו כאור לגויים ונחזק את אורה של הכנסת, סמל הריבונות בירושלים, בירתנו הנצחית והמאוחדת.

חג שמח לכנסת וחג שמח למדינת ישראל.

היו"ר יולי יואל אדלשטיין:

אני מודה לראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו על דבריו החשובים, ומתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג לשאת דברים. בבקשה, אדוני.

יצחק הרצוג (המחנה הציוני):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. מכובדנו יושב-ראש הכנסת יואל יולי אדלשטיין, ראש הממשלה, חבר הכנסת בנימין נתניהו, נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות ומר דוד חיות, חברות וחברי הממשלה, חברי כנסת וחברות כנסת בהווה ובעבר, מבקר המדינה השופט יוסף חיים שפירא, מכובדי סגל א' של המדינה, ראשי הנציגויות הזרות המכהנות והנמצאות כאן, וכמובן ראשי העדות הדתיות, הנהלת הכנסת, שעוד נדבר בה, מנכ"ל הכנסת, ומזכירת הכנסת, היועץ המשפטי, חיילים, שוטרים, סוהרים, ראשי רשויות, אורחות ואורחים נכבדים, אזרחי המדינה.

ראשית, כפי שאמרו קודמיי, אני מבקש לפתוח בתנחומים כנים למשפחת גורי. לרעייתו של חיים גורי, עליזה, לילדים, לנכדים, לחבריו, לכל מוקיריו ומכריו של היוצר, הסופר ואיש הרוח הדגול חיים גורי, שהלך מאיתנו הבוקר. מדינת ישראל מרכינה היום את ראשה על לכתו של משורר הפלמ"ח, משורר לאומי של דור התקומה, ומגדולי אנשי הרוח שלה.

הביוגרפיה של חיים גורי שזורה בזו של מדינת ישראל, יצירותיו הפכו לנכסי צאן ברזל שלה, ועם ישראל יזכרהו תמיד כמשורר של תקומתה ומספר עצמאותה. במיוחד נזכור אותו בשנים האחרונות כמוכיח בשער. בכל שיחה שקיימתי איתו הייתה זו הנאה צרופה לדבר איתו ותמיד התרוננו בתוכי מילים ושירים מופלאים שלו. הייתי מסתכל על עיניו החכמות של אוהב הארץ הזו ובתת-מודע שלי הייתה פסקה משיר הרעות – לא המילים המוכרות – אלא פסקה אחרת שאומרת כך: "כבר שנה לא הרגשנו כמעט / איך עברו הזמנים בשדותינו / כבר שנה ונותרנו מעט / מה רבים שאינם כבר בינינו". והנה, גם הוא אינו בינינו.

ואני נזכר בביטוי המופלא שלו, שמאוד משקף את ראייתו הלאומית על המחלוקות בעם ופה בכנסת, הוא היה אומר: על הצודקים שיורים ביתר הצודקים, ועל פסקת התוכחה שלו בשיר נפלא שנקרא "תם מועד", שאומר כך: "כי תם מועד ועולה המלכות האחרת / ליד הגברים הנחים לרגליה בשקט / על גבי אבנים שערכן עולה משעה / לשעה מטורפת". כי אנו כאן, אני אומר, בבית הזה מוכרחים להאמין רק במלכות אחת, זו של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, ולא באף מלכות אחרת. יהי זכרו ברוך.

מכובדיי, כמדי שנה בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, אנחנו מציינים גם את יום הולדתה של כנסת ישראל. 69 שנים לכינונה של כנסת ישראל, בית הנבחרים והמחוקקים שלנו, של מדינת ישראל, בואכה 70 שנות עצמאות. זהו פרק זמן מכובד, ונאחל לכנסת שלנו, ברוח התקווה ההיא של חיים גורי, שנות נצח של שמירה על חיים פרלמנטריים תקינים ומקדש הדמוקרטיה הישראלית.

תרשו לי, בשם כולכם, להביע תודה מיוחדת לעובדות ועובדי המשכן המסורים שבלעדיהם אין כנסת. עבודתם השקטה והמסורה היא זו שמאפשרת לכל אחת ואחד מאיתנו לעמוד בייעודנו יום-יום ושעה-שעה, ומאפשרת את הזרמת החמצן לליבה של הדמוקרטיה הישראלית.

אני מבקש להודות לך במיוחד, אדוני, יושב-ראש הכנסת יואל יולי אדלשטיין, על פועלך למען שמירת המשכן הזה, ולכם: מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, מנכ"ל הכנסת אלברט סחרוביץ, קצין הכנסת יוסי גריף, היועץ המשפטי של הכנסת איל ינון, ושוב לכל העובדות ועובדי הכנסת באשר הם.

בית-המחוקקים הישראלי הוא עמוד התווך של הדמוקרטיה שלנו. ב-69 שנות פעילות פרלמנטרית וב-70 שנות עצמאות, הגענו להישגים חסרי תקדים, שמדינות רבות בעולם, באמת מתקנאות בנו, ואכן יש לנו הרבה במה להתגאות. ולצד זאת, חובה עלינו, יום-יום ושעה-שעה, גם לבחון בחינה ביקורתית את אופיו, פועלו ותרבותו של הבית הזה, המייצג את פניה של החברה הישראלית כולה.

כנסת ישראל היא סמל הריבונות והממלכתיות של עם ישראל במדינת ישראל. הקול של כל אחת ואחד מאיתנו מייצג את הפסיפס האנושי הייחודי של עם ישראל, על כל המורכבויות ועל כל היופי, על כל חילוקי הדעות, העמדות, הרצונות, המאוויים, החלומות שמרכיבים אותו. כי עם אחד אנחנו – יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים וצ'רקסים – בעלי תפיסות עולם שונות ואורחות חיים שונים ומגוונים. זהו הפסיפס הישראלי המרתק, שלא הייתי מוותר עליו בעד שום הון בעולם, שכן עם אחד אנחנו, ועלינו, נבחרי הציבור, מוטלת החובה המוסרית והציבורית לשמור על הדבק הזה שמחבר בין מרכיבי החברה הישראלית.

הבית הזה ידע, לאורך שנות קיומו, מחלוקות חריפות, ויכוחים קשים ביותר וגם הסכמות היסטוריות. על כיסאות המליאה הזו ישבו לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל טובי נבחרות ונבחרי הציבור שלנו והמנהיגים שלנו מכל המפלגות, להם חלק בלתי מבוטל בהישגיה של המדינה. חלקם הצליחו להשאיר חותם בל יימחה בהיסטוריה של המדינה ובחברה הישראלית כולה.

קודמינו, בדורות קודמים, היו חלוקים בסערות איומות של ויכוחים, וגם הם עמדו פה על בימה זו ואמרו את אשר על ליבם. גם הם לא פעם הגיעו לטונים גבוהים ואפילו חריפים וקיצוניים, אך בעיקרון ידעו לשמור על גבולות הממלכתיות, על כבוד הדדי ועל שיתוף פעולה פורה על מנת להמשיך לקיים את הבית הזה, הלב של הדמוקרטיה הישראלית.

נבחרות ונבחרי הציבור, שישבו פה, ידעו שעליהם מונחת האחריות להביא לידי ביטוי מעשי את ערכי הדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו, אותה התחייבו לשרת. עבודת הכנסת היא מלאכה סיזיפית, מורכבת, הדורשת התמדה ומחשבה, וגם שיתופי פעולה, דו-שיח בין סיעות ובין חברי כנסת, ועבודה חוצת קואליציה ואופוזיציה.

ביום הזה, דווקא ביום ההולדת הזה, ירשה לי אדוני היושב-ראש גם להביע מחאה. בתקופה האחרונה, אנחנו עדים לצעדים שפוגעים בכבודה של הכנסת ובניסיונות להצר את עבודת האופוזיציה בחקיקת חוקים, במיוחד חוקים בקריאה טרומית, במעין חרם, ברוגז בלתי מוצדק, ששם ללעג את הרוח של הפרלמנט הזה, שבו לאופוזיציה תפקיד מרכזי וחיוני, במיוחד בחקיקת חוקים.

זה כמה שבועות שוועדת השרים לחקיקה, בראשות שרת המשפטים והשר המקשר ובתמיכת יו"ר הקואליציה, מסרבת לקיים דיון ענייני בהצעות חוק של האופוזיציה. החרם הזה, קודם כול, מבזה את כבוד הבית הזה. הוא פועל כנגד מושכלות ראשונים בסיסיים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית. לא ייתכן שהממשלה, באמצעות אותה ועדה, לא תדון בהצעות חוק פרטיות של חברי האופוזיציה, שנועדו לשרת את הציבור. הרי חובת השרים, קודם כול, היא לשקול דברים עניינים לטובת הציבור. זהו מהלך אנטי-דמוקרטי שפוגע בציבור. הוא קטנוני, הוא מיותר והוא פסול.

אני אתן לכם דוגמה. רק שלשום דווח בגלי צה"ל: ישנם 2,000 חיילים של צה"ל, שנפצעו בעת שירותם הצבאי, ומפאת הנסיבות הם מוצאים מהצבא לטיפול בקופות החולים בלי כיסוי, מבלי לדעת אם הם יוחזרו לצה"ל. חברינו עופר שלח וחברים אחרים הגישו הצעת חוק שמוסכמת על כולם, גם על משרד הביטחון וגם על צה"ל, אבל היא נבלמת שוב ושוב כי הוא מהאופוזיציה. יש משהו קדוש מהמטרה הזאת, מאשר לסייע לחיילי צה"ל? אני פונה אליך, ראש הממשלה, שלא ייתכן שהקואליציה בראשותך תפגע בציבור כזה או בציבורים אחרים בהליכי חקיקה מסוג זה.

היה זה מנחם בגין, שכבר ביטא באופן ברור את חשיבות האופוזיציה, והוא אמר: טעות היא לחשוב ששלטון עם, דמוקרטיה, מתבטא רק בזה שיש רוב ומיעוט. ודאי שהרוב מכריע, אבל כשהמיעוט מוחה הוא גם פונה אל העם, ובאחד הימים המיעוט נהפך לרוב, והרוב למיעוט, וחוזר חלילה. ההיסטוריה מלאה בתהפוכות פוליטיות מהסוג הזה, והיא לא פוסחת – הדמוקרטיה והתהפוכות הללו לא פוסחות על אף דמוקרטיה בעולם, וגם זה לא יפסח עלינו כאן. לא רחוק היום שזה יקרה גם כאן, במליאה הזו.

רבות ורבים מחברי וחברות הכנסת במשכן הזה מילאו תפקידים גם באופוזיציה וגם בקואליציה, ויש כאלה שגם לא התנסו בזה עדיין, בגלגל הזה. רצון העם משתנה מעת לעת, ממשלות מתחלפות, נסיבות משתנות, תוכניות משתנות, וכל יום טומן בחובו הפתעות. והרעיון המסדר של הדמוקרטיה גדול מכולם וחזק מכולם, ושורשיו נטועים עמוק במליאה הזו, בבית הזה. ומי שהיום בשלטון ימצא את עצמו יום אחד באופוזיציה, ומי שבאופוזיציה ימצא את עצמו יום אחד בשלטון. והאחת היא לא רק חלופה לשנייה, אלא הן משלימות אחת את השנייה. כמו שגם אמרת, למרות המחלוקות חייבת להיות דאגה משותפת וכנה מעל כל גחמה. ולכן אני פונה אליך, אדוני היושב-ראש, ולכם, ראשי הקואליציה, ביום הזה, יום חגה של הכנסת, בדרישה כי תשימו קץ לתופעה הזו לאלתר.

מכובדיי, יפה עשו האבות המייסדים שלנו, שקבעו את ראש השנה לאילנות כיום הולדתה של הכנסת. ראש השנה לאילנות זה היום שבו מציינים את כל טוב הארץ. הטבע, שהאל חנן אותנו, פה בארצנו הקטנטונת, טבע ייחודי, נדיר, רב-גוני בצורה בלתי רגילה, וטוב ונכון שנזכיר אותו ונשמור עליו מכל משמר, כמאמרו של אחד מהוגי הדעות הגדולים שלנו, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שאמר כך: שובו אל הטבע, שובו אל אימכם, אם כל חי. וזכרו כי אין שתי רשויות – עולם ואדם, אלוהים ואדם. הכול אחד, באין-סוף.

אבל לקחו של הטבע, ובמיוחד ראש השנה לאילנות, הוא גם לקח מתאים לכנסת הזו. כפי שהעצים זקוקים למים, לאדמה משובחת, לחקלאים מיומנים, כדי לצמוח ולהניב פירות איכותיים, כך גם הדמוקרטיה הישראלית תלויה במחוקקים מחויבי דרך, שידעו לפתחה ולחזקה. בדיוק כפי שהעץ זקוק לשורשים עמוקים וחזקים כדי לפתח גזע רחב ויציב, ואמירים גדולים, ולהניב פירות יפים, כך גם מדינת ישראל זקוקה לדמוקרטיה חזקה ויציבה כדי שתוכל להמשיך לצמוח, להתקיים ולשרת את אזרחי ישראל. האינטרס של כולנו בבית הזה הוא שאזרחי ישראל, כולם, ייהנו מפירות העצים ומפירות הדמוקרטיה. ולכן, אסור שיהיו לנו בכנסת תפוחים רקובים, ואסור שיהיו לנו בתוכנו פירות באושים, שיקלקלו את הפרדס כולו.

עיני כל העם נשואות לבית הזה, אל פירותיו הטובים הנמצאים כאן, וחובה עלינו לשמש דוגמה לשיח מכבד, לכבוד הדדי, לניקיון דעת ויושר דרך, לכבוד לאחר ולשונה, להגנה מוחלטת על הזכות הבסיסית לומר את כל אשר אתה רוצה לומר בחופשיות, גם אם אנחנו חולקים על כל מילה ומילה שיוצאת מפיו של האחר. הציבור בישראל מביט על נבחריו ורוצה מהם דוגמה, אך גם מביט על נבחריו ושופט אותם.

לכן, לסיום, חובה על כולנו להגן על הבית הזה, על עקרונות הדמוקרטיה, להתחייב אליהם כל יום מחדש – לזכויות המיעוט ולכיבוד הרוב, לשוויון בין כלל האזרחים, לחירויות הפרט, להפרדת הרשויות, לעצמאות מערכת המשפט, במיוחד בית המשפט העליון, לחירות הביטוי, המחשבה, ההפגנה, ההתאגדות, ולעקרונות הצדק החברתי והמוסר היהודי. זו דרכנו, ואין לנו כאן, בכנסת הזו, דרך אחרת.

מזל טוב לך, כנסת ישראל.

היו"ר יולי יואל אדלשטיין:

תודה לראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג.

יואל חסון (המחנה הציוני):

ראש הממשלה, אולי תצהיר שאתה מבטל את החרם בוועדת שרים? אולי תצהיר את זה? זו הזדמנות מעולה.

היו"ר יולי יואל אדלשטיין:

אני מזכיר לך, חבר הכנסת חסון, שוועדת שרים לחקיקה מחייבת את השרים, לא את ההצבעות בבית הזה.

יואל חסון (המחנה הציוני):

את זה אני יודע, אבל ראש הממשלה הוא שר, הוא שר השרים.

היו"ר יולי יואל אדלשטיין:

נכון.

חברי הכנסת, אני מודה בשמכם לראש הממשלה ולראש האופוזיציה על דבריהם.

לפני שאנחנו מסיימים את הישיבה המיוחדת, רק רציתי להודיע לחבריי חברי הכנסת שהבוקר קיימנו נטיעות בגן הארכיאולוגי של הכנסת יחד עם כמה חברי כנסת שהצטרפו אליי, והחלטנו בעצה אחת שחלקת הנטיעות הזאת – בהמשך לדברים שלך, אדוני, ושל ראש האופוזיציה – תיקרא מעתה חלקת חיים גורי, זיכרונו לברכה, חתן פרס ישראל, ואנחנו העברנו את ההנחיה המתאימה למנכ"ל ולאגף הטקסים.

עד כאן ישיבה מיוחדת לציון 69 שנים לכינונה של הכנסת. אני מודה לאנשי סגל א' ולכלל האורחים ביציע.

אבקש רק לשמור על השקט בזמן יציאת הקהל, כי אנחנו ממשיכים בעבודה.