מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
אבקש מחברי הכנסת והקהל לכבד את כניסת הנשיא בקימה. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)

היו"ר ראובן ריבלין:
נא לשבת.
(השמעת קטע היסטורי מוקלט)

היום יום רביעי, ט"ו בשבט התשע"ב, 8 בחודש פברואר 2012 למניינם, ואני מתכבד לפתוח ישיבת הכנסת החגיגית הזו ליום הולדתה ה-63 של הכנסת, שאותה פתחנו בקטע מוקלט קצר, בהקלטה היסטורית מישיבת הכנסת הראשונה בט"ו בשבט התש"ט, 14 בחודש פברואר 1949 למניינם.

שמענו את נשיא המדינה הראשון, חיים ויצמן, מכתיר את יוסף שפרינצק ליושב-ראש הכנסת הראשון, ואת היושב-ראש הנבחר, שהודה בהתרגשות לחברי האספה המכוננת על בחירה זו.

אדוני כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, גברתי ראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני, שרי הממשלה וחברי הכנסת בהווה ובעבר, הראשון לציון, הרב הראשי לישראל הרב שלמה עמאר, שופטי בית-המשפט העליון, נשיא בית-המשפט העליון בדימוס השופט מאיר שמגר, מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס ורעייתו, היועץ המשפטי לממשלה עורך-דין יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לכנסת עורך-דין איל ינון, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות הדתיות בישראל, גברתי מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, והמשנה לה נאזם באדר, אדוני מנכ"ל הכנסת דן לנדאו, אדוני קצין הכנסת תת-ניצב יוסף גריף, יושב-ראש הדירקטוריון של הקרן הקיימת לישראל אפי שטנצלר וחברי ההנהלה והדירקטוריון – לא מוחאים כפיים בכנסת – יושב-ראש עמית של הקרן הקיימת לישראל וחבר הכנסת לשעבר אלי אפללו, וכל מוזמני קרן קיימת לישראל – ברכות במלאות 110 שנים לקרן הקיימת לישראל, קרן קיימת, אשר מלווה אותי בכל 73 שנות חיי – יושבת-ראש מועצת התלמידים הארצית אופק הרניק, וכל חברי מועצת התלמידים, משפחותיהם של החיילים הנעדרים רון ארד, גיא חבר, מג'די חלבי, צבי פלדמן, יהודה כץ וזכריה באומל, משפחות שכולות, חיילים, שוטרים, אנשי שירות בתי-הסוהר, אזרחים ותיקים, ראשי יישובי קו העימות בדרום, עולים, חניכים מתנועות הנוער. יושב אתנו כאן היום גם ג'רמי ארטיה, אזרח ישראלי מאחינו בני אתיופיה. ג'רמי, בכנסת אין סלקציה. כל אזרח בישראל רשאי להיכנס ומתקבל בכבוד רב. כולנו אזרחים שווים, הכנסת פתוחה לכולם. גבירותי, מורותי, מורי ורבותי, אזרחי ישראל.

זכתה הכנסת וישיבתה הראשונה נערכה בט"ו בשבט התש"ט, 14 בחודש פברואר 1949 למניינם. זכה ט"ו בשבט והוא איננו רק ראש השנה לאילן, אלא גם ראש השנה לכנסת, יום חגה של הדמוקרטיה הישראלית.

צעירה היא הכנסת שלנו אך מלאת מעש, מלאת חזון ויצירה. האמת ההיסטורית היא שמאז ימי עריכת המשנה והתלמוד לא גובשה יצירה חוקית ומשפטית רחבה כל כך - בעומק ובהיקף - כפי שיצרה הכנסת לדורותיה. ספר החוקים שלנו, פרי עמלם של יושבי הבית הזה, הוא יצירה קולקטיבית המהווה בסיס לחיינו המשותפים כאן כחברה. זוהי יצירה המסמלת יותר מכול את חזרתנו להיסטוריה; את תחיית האומה העברית; את היותנו הריבון החוקי על חיינו, במולדתנו. במובנים רבים, ביום הזה זכינו בעצמאותנו, על היום הזה חלמנו ובשמו נלחמנו, ועל כן נברך: שהחיינו וקיימנו לזמן הזה.


מכובדי, כפי ששמענו כולנו, היושב-ראש הראשון, יוסף שפרינצק, זיכרונו לברכה, לא הכריז על פתיחת הישיבה הראשונה של כנסת ישראל; שפרינצק פתח את הישיבה הראשונה של האספה המכוננת, אותה אספה שהתכנסה כדי לכונן חוקה למדינה הצעירה, מדינת ישראל. כתיבת חוקה, זה היה תפקידה וייעודה.

חוק המעבר, שקיבלה האספה המכוננת רק יומיים אחר כך, הוא שקבע רטרואקטיבית כי האספה המכוננת היא למעשה הכנסת הראשונה של מדינת ישראל, וזהו הפטיש אשר בו הכה שפרינצק ביום הראשון, שבו כתוב: יום פתיחת האספה המכוננת בירושלים, 14 בפברואר 1949, ט"ו בשבט תש"ט, והוא נמצא בלשכתו של יושב-ראש כנסת ישראל.

זאת אף-על-פי שלא לשם כך היא כונסה, לא זה המנדט שניתן לה מהעם. היה זה מנחם בגין, מורי, האופוזיציונר הלוחם, שטען כי הכנסת הראשונה נולדה בחטא; הוא הטיח בפני חברי האספה המכוננת כי הם מתכחשים למנדט שניתן להם על-ידי העם בבחירות, והוא לכונן חוקה.

הוא טען כי על סמך החוקה שתקבל האספה המכוננת צריכה לקום הכנסת, ולא להיפך. וכך אמר בגין לחבריו – ואני מצטט: "אם אינכם רוצים לחוקק חוקה, אולי משום גישה אימפולסיבית ואולי בגלל נימוק מחושב, בואו והתייצבו לפני העם והגידו לו: לא דרושה לנו חוקה; אין לנו השראת רוח; איננו רוצים לחייב את הדורות הבאים". כך אמר מנחם בגין.

מאיר שטרית (קדימה):
צדק מאה אחוז. היו"ר ראובן ריבלין:
בסופו של הדיון, כפי שאנו יודעים אך לא תמיד רוצים לזכור, התקבלה הצעתו של חבר הכנסת יזהר הררי, שהטילה על הכנסת את התפקיד של כתיבת חוקה לישראל, פרקים פרקים שיתאגדו יחד לחוקת המדינה.

מכובדי, אדוני הנשיא, בחלוף 63 שנים ו-18 כנסות, נדמה לי שאפשר לומר שהכנסת, בתפקידה כאספה מכוננת, כשלה; ניסינו וכשלנו. ברוך השם, בכובענו כמחוקקים אנו מתפקדים בחריצות רבה, עד כדי כך שעל שולחנן של ועדות הכנסת מונחות אלפי הצעות כאבן שאין לה הופכין. ואולם בתפקידנו לכונן חוקה נתקענו אי-שם לפני 20 שנה, בחקיקת חוקי-יסוד: כבוד האדם וחירותו, וקודם לכן חופש העיסוק.

השר מיכאל איתן:
והיו החלטות נוספות.

היו"ר ראובן ריבלין:
והחלטות נוספות. עמל עמל רב חברנו השר דהיום ויושב-ראש ועדת החוקה, מיקי איתן, לנסות לשכנע את הכנסת לכונן חוקה, עשה זאת מנחם בן-ששון, ועושה זאת גם רותם היום, ואולם בתפקידנו לכונן חוקה נתקענו אי-שם לפני 20 שנה, ומאז אנו תקועים בה.

רבותי, בימים אלה, ימי חוק השימוע וחוק לשכת עורכי-הדין; ימי חוק חינוך חובה וחוק הדיור הציבורי; ימי חוק טל וסוגיית הדרת הנשים והדרת החרדים; בימים האלה, שבהם נדונות שאלות היסוד של החברה הישראלית: היחסים בין הרשויות, היותנו מדינת רווחה, יחסי הרוב והמיעוט; בימים שבהם אנו עסוקים בעצביה החשופים של החברה הישראלית, בחיטוט בפצעים המדממים ביותר שלנו, דווקא בימים אלה, עלינו להיזכר בייעוד הבלתי-ממומש של הבית הזה, בחטא הקדמון שלו, אם נרצה– בצורך הדחוף בחוקה.


כבוד הנשיא, אדוני ראש הממשלה, אני מאמין שסוגיית חוק טל היא מבחן החוקה שלנו. הסערה הציבורית חוצת המגזרים בעניין חוק טל היא רק דוגמה אחת בעיני לאופן שבו הציבור הישראלי דורש מנבחריו בעת הזאת לברר וללבן את עקרונות היסוד שעליהם נשענת החברה הישראלית כולה. הציבור דורש מנבחריו וממנהיגיו להפסיק לגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה מממשלה לממשלה, מכנסת לכנסת, מאופוזיציה לאופוזיציה. הסוגיה של חוק טל צריכה ויכולה להיפתר בכנסת הנוכחית.

אם הכנסת הזאת תתפזר בגלל חוק טל, גם הכנסת הבאה תתפזר בגללו, מן הטעם הפשוט שפתרונה של הסוגיה הזאת איננו תלוי בכוחה של הממשלה כזאת או אחרת לכפות הסדר, אלא בנחישות שלנו, של הצדדים כולם, הרוב והמיעוט, לחתור להבנה ולהסכמה.

אומר זאת ישירות: מי שטוען שאפשר לפתור את סוגיית גיוס החרדים לצה"ל באמצעות כפייה, זורה חול בעיני הצבור. ועוד טרם דיברנו על הסדר עם האוכלוסייה הערבית בנושא השירות האזרחי. במדינה דמוקרטית, במדינת ישראל, כפייה קטגורית, מגזרית, תסתכם לכל היותר באלפי חרדים בבתי-סוהר, לא באלפים שרצים על הג'בלאות. עלינו לזכור, כפי שטען ז'בוטינסקי, שמהותה של הדמוקרטיה איננה בשלטון הרוב, אלא דווקא בחתירה להסכמה ובמזעור הכפייה.

מנגד, אומר בקול רם וצלול - -
שלמה מולה (קדימה):
- - - לפרסם - - -

היו"ר ראובן ריבלין:
- - גם את זה: מי שחושב שיש מגזר בישראל שרשאי לפטור את עצמו קטגורית מלשאת בנטל הכלכלי, הביטחוני והחברתי, או שיש איזה סקטור בישראל הנהנה מזכויות יתר, גם הוא זורה חול בעיני הציבור.

מה לעשות, ידידי, מה לעשות, ידידותי, שתפוח האדמה הלוהט של חוק טל קשור בטבורו להסדרת יחסי רוב ומיעוט במדינה הזאת; מה לעשות שהוא כרוך בבירור חובותיו וזכויותיו של כל מיעוט במדינה, ולא רק החרדי, אלא כל מיעוט, ובכללו האוכלוסייה הערבית.

לכן אני שב ואומר, לא בחירות, לא לפידים ולא זרקורים יפתרו את שאלות היסוד שלנו. הפתרון הוא ביכולת לסרטט יחד את כללי המשחק הדמוקרטי, ביכולת לחוקק במשותף חוקי-יסוד, בגיבושה של חוקה; זוהי התשובה על שאלות היסוד שלנו, זה המזור והמרפא לפחות לחלק מהפצעים המדממים שלנו.

מכובדי, כבוד הנשיא, ההתמודדות עם סוגיית חוק טל היא מבחן החוקה שלנו. אם נצליח להגיע לפשרה, להבנה, להסדר מוסכם בנושא גיוס המגזר החרדי לשירות הצבאי והאזרחי, תהיה זאת עדות לרצוננו, לרצונה של החברה הישראלית כולה, על כל קרעיה, להסכים על משהו. יהיה זה סימן של בשלות, אות לכך שהחברה הישראלית מוכנה להישיר מבט אמיץ אל עבר השאלות הקיומיות ביותר, הכואבות ביותר, הנוגעות בזהותה ובגורלה, ולהתמודד עמן.

ותהיה זאת אולי גם סנונית מבשרת כי אנו בשלים להמשיך לכתוב את פרקי החוקה שלנו. בכתיבת פרקי החוקה אנחנו מצהירים על מה שאנו מסכימים להסכים – ועל מה שאנחנו מסכימים שלא להסכים. לכן, מכובדי, אשתמש במילותיו של מורי בגין, ואומר לכם שוב היום: אם אינכם רוצים לחוקק חוקה, אולי משום גישה אימפולסיבית, ואולי בגלל נימוק מחושב, בואו והתייצבו לפני העם והגידו לו: לא דרושה לנו חוקה; אין לנו השראת רוח; איננו רוצים לחייב את הדורות הבאים.

ואולם ביום הזה, יום הולדתה של הכנסת, היא האספה המכוננת, נזכור גם כי אומנם נולדנו בחטא, אך תיקון החטא הזה, באמצעות המשך כתיבת פרקי החוקה, עשוי להיות התיקון הגדול ביותר שלנו. נזכור ביום הזה, שכולו חג וחזון, כי נבחרנו כדי להוביל, נבחרנו כדי להנהיג, נבחרנו כדי להתווכח, אבל נבחרנו גם כדי להסכים.

יום הולדת שמח לכנסת, הכנסת שהיא בית העם.

יש לי הכבוד והעונג לבקש מכבוד נשיא המדינה לשאת את דברו ביום חג, חגה של הכנסת.

נשיא המדינה שמעון פרס:
תודה.
כבוד יושב-ראש הכנסת ראובן ריבלין, אישי ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה ציפי לבני, שרים, חברי כנסת, אופק, יושבת-ראש מועצת התלמידים – אני שמח שהחברות מתחילות לתפוס את מקומן הראוי כבר בגיל צעיר – משפחות שכולות, נכבדי, כל פעם שאני עולה לדוכן הזה, אני מתרגש מחדש.
הרשו לי לפתוח במשפט על השביתה הכללית היום במשק ולומר – הלוא אנחנו יודעים שהיא תסתיים: כדאי לסיים אותה בהקדם ולמנוע גם בזבוז וגם סבל.

מכובדי, הכנסת הראשונה שכונסה היתה נפעמת מעצמאותנו, פצועה מהמלחמות, שבורה מהשואה. כל מדינות ערב חברו נגד ישראל. מאז המצב השתנה. חתמנו הסכם עם מצרים ועם ירדן. פתחנו בתהליך שלום עם הפלסטינים, שטרם הושלם. ועתה, העולם הערבי עוסק בעצמו, עובר תמורה עמוקה. הפעם, מה שקורה במדינות ערב אינו קשור לישראל. זהו זעזוע שטרם הסתיים. סיומו לוט בערפל. אנו מקווים שהאזור יצא ממנו פחות עני ויותר חופשי, כי הבעיה האמיתית במזרח התיכון איננה פוליטית. הבעיה האמיתית היא העוני, שהיציאה ממנו ראויה לסיוע עולמי ותלויה גם במאמץ הפנימי.

ישראל היא דגם של יציאה ממחסור והתמודדות עם זעזועים. שטחנו קטן, בסך הכול 1.3 פרומיל מהמרחב הערבי, משוך לאורך, כמעט ללא רוחב. אדמתנו היתה סרבנית – ביצות בצפון, מדברות בדרום. מימיה – במשורה. הירדן היה עשיר בזיכרונות יותר מאשר במשקעים. ארץ ללא אוצרות טבע – לא נפט, לא גז, לא ברזל, לא זהב. ולא ידענו מנוחה: שש מלחמות בשישה עשורים. משימותינו גדלו ממידותינו. מספר העולים עלה על מספר הקולטים. תקציב הביטחון חייב היה להיות – כפי שהוא עכשיו – בפרופורציה לגודל האויב, מבלי להתחשב בקוטנה של ישראל.

במלחמת השחרור היינו 650,000 נפש מול 40 מיליון. הוטל עלינו אמברגו מבחוץ וחרם מן האזור. לא נבהלנו, לא נואשנו. לא הפסקנו לרגע – לא את הדמוקרטיה, לא את הבנייה, לא את העלייה, לא את חיזוק הצבא, לא את החינוך, ומעל לכול, לא את השאיפה לשלום.

נכבדי, זכיתי להיות 48 שנים חבר בבית הזה. מעטים הפרלמנטים בעולם שקיבלו מספר רב כל כך של הכרעות קשות כל כך, בזמן קצר כל כך. הכנסת שלנו היא לפעמים סמינר, ולפעמים סמבטיון. בכל אופן, היא תמיד נקייה משעמום ועמוסה בהכרעות כבדות.

אני רואה את האיום האירני במלוא חריפותו, את אי-היציבות באזורנו במלוא היקפה. ובפנים אני כואב את הפערים החברתיים שהעמיקו. אבל עיני גם לא תשו מלראות את תעצומותיה הנפלאות של ישראל; את ההתקדמות שחלה בכל התחומים, ובראש ובראשונה במדע ובטכנולוגיה. אני אוהב את צבאה המיוחד והטוב; את הדור הצעיר, ברוך הכשרונות, המעצב את עתידו. אין לי ספק שנתגבר גם היום, כפי שהתגברנו אתמול.

גם היום עלינו לקבל הכרעות כואבות, להתוות מחדש את דרכנו לעתיד. עלינו לקבוע לעצמנו איזו מדינה אנו רוצים: מדינה יהודית בגבולות פתוחים ומוכרים לצד מדינה פלסטינית עצמאית ומפורזת, או ארץ ללא גבולות, שתתגלגל למדינה דו-לאומית. מדינה דו-לאומית תהיה מריבה דו-לאומית לאין קץ.

פתרון שתי המדינות לשני העמים מחייב ליזום את חידוש המשא-ומתן. אתמול היה קל יותר, אין ערבות מה יהיה מחר. על הפלסטינים לבחור בין דרכו של "חמאס", השואף לטרור, לבין דרכו של "פתח", המוכן להידברות. אנו הכרענו בעד השלום. בעד פשרה טריטוריאלית. הסדר שלום ניתן להשגה רק במשא-ומתן מדיני, שיביא שלום מוסכם וביטחון מוסכם.

אני שומע לפעמים אנחות ייאוש. אשר לי, מעולם לא השתתפתי במקהלה נאנחת. האיום האירני מחייב התמודדות קשה, שיש בה שילוב של שיקול דעת ותעוזה. אירן אינה איום רק על ישראל. היא מהווה סכנה ממשית לאנושות כולה, ובעתיד הקרוב. לשלטון האירני הנוכחי תאווה אימפריאליסטית להיות ההגמון של האזור. האייתולות אינם מכירים בזכויות האדם. הם מוכנים לפגוע בכל בן-אנוש, לרמוס כל אומה הנראית בעיניהם כמכשול בדרכם.

השלטון הנוכחי בטהרן הוא השלטון המושחת ביותר בעולם מבחינה מוסרית. הוא תולה אנשים ללא משפט, זורע קיני טרור בשטחים לא לו, מצייד בנשק ארוך-טווח והרסני את סוכניו – את ה"חמאס" וה"חיזבאללה". הוא קורא לשנוא, לאיים, לחבל, לירות, לזלזל בכבוד האדם ובחייו.

על העולם להפיק לקח מהזוועה הנאצית. למזלנו, קיימת היום מדינה יהודית רצינית וחזקה, שלא תשכח את אשר קרה, כדי למנוע, שזה לא יקרה שנית. המערכה הלא-צבאית נגד אירן החלה. אני מוקיר את העמדה האמריקנית ואת העמדה האירופית. אני מאמין שהם לא אמרו עדיין את המלה האחרונה. על העם האירני לדעת כי לא יישארו לבד, אם יבחרו בחופש ובשלום.

אני מבקש לפנות מעל במה חשובה זו לעם האירני ולומר: לא נולדנו כאויבים ואין צורך שנחיה כאויבים. אל תיתנו לדגלי האיבה להאפיל על מורשתכם ההיסטורית. עמכם הוא עם שגם גילה רגישות ושאף לידידות ולשלום, לאו דווקא לאיבה או למלחמה.

רבותי, בביתנו פנימה עלינו לגבור על מחדלים ולהתמודד עם אתגרים. אי-צדק חברתי הוא מחדל שיש לשים לו קץ. הטענות שקיימות בקרבנו בדבר אי-שוויון בחלוקת הנטל, אי-שוויון בהשתתפות בעבודה, אי-צדק בחלוקת היש, הן טענות שראוי לקחתן במלוא הרצינות.

מכובדי, אזרחי ישראל כולם חייבים ליטול חלק במעגל התעסוקה, בהבטחת הביטחון ובעילוי החברה. רק בעבודה קשה ניתן להגדיל את העוגה כולה ולחלקה בצורה צודקת. אין מקום בתוכנו להדרת נשים, לכפייה דתית או אנטי-דתית. אסור להפלות אזרחים ערבים, ויש לכבד את דתם וזהותם. זכותו של כל אדם להיות שווה, וזכותו להיות שווה גם כאשר הוא שונה. הכנסת היא זו שצריכה לעסוק בסדר-היום העמוס והחדש הזה.

כנסת נכבדה, הכנסת של היום חיה בעולם גלובלי, שבו הממשלות נחלשו והגלובליזציה גברה. הכלכלה הגלובלית ניזונה מרעיונות יותר מאשר מנכסים. גם הנושא הביטחוני עבר שינוי: המלחמות של העבר התנהלו בין צבאות לאומיים בחזיתות מזוהות. היום הטרור תפס את מקום המלחמה. אין לו גבולות, אין לו מדים, אין לו חוקים.

בעולמנו החדש התוכנה תפסה את מקומה של החומרה. ישראל, כעולם כולו, חיה היום יותר על חוכמתה מאשר על אוצרותיה. אוצרות מגלים, חוכמה מייצרים, ובית-היוצר הגדול של החוכמה הוא בית-הספר; אין להשוות את מערכת החינוך שלנו היום לזו שהיתה אתמול, כי המצב תובעני יותר מאי-פעם. אנו חייבים להשתתף בתחרות רבת משתתפים של אנשים רבי-כישורים. קהילות המדענים בעולם שוב אינן מונות אלפי אנשים, אלא מיליונים, והבינה המלאכותית, בצורת טלפון חכם, נמצאת באמתחתם של רוב הצעירים. היות שאנו קטנים במספר, עלינו להיות גדולים בידע. לא נוכל לחיות על הממוצע; עלינו להתקיים על המצוינות, על החוכמה האינדיבידואלית, על המורשת הקולקטיבית.

לפי כל הסימנים, העשור הבא יהיה עשור מהפכני מבחינה מדעית. המדע והטכנולוגיה יקבעו את מצבנו יותר מאשר הכלכלה והדיפלומטיה. העשור הבא כבר מכונה "'עשור חקר המוח". התחלנו כבר לפעול כדי להעמידו במרכז המחקר שלנו.

חברי הכנסת, הארץ שלנו ברוכה בכשרונות אנוש שאין להם דוגמה. בזכותם אנו נמצאים בשורה הראשונה של הידע העולמי. בכשרונות האלה הפוטנציאל לשמור על מעמדה של ישראל כמובילה גם בעידן המדעי החדש, בעתיד, כדי שנבין את עצמנו, כדי שנוכל גם לשלוט על עצמנו.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנכבדים, יש לכנסת שלנו במה להתגאות, ומוטלת עליה החובה שכך גם יהיה בעתיד. מבטנו חייב להיות מופנה לעיקר, הרי זו היתה נקודת המבט הראשונה שנחרתה בלוחות הברית: להיות עם מוסרי, כעשרת הדיברות, דבר שאינו סותר את הצורך להיות עם מעודכן, גם מדעית, למחר. תודה מקרב לב.

היו"ר ראובן ריבלין:
בשם הכנסת אני מודה לכבוד נשיא המדינה שמעון פרס על השתתפותו ועל נאומו באירוע זה.
אני מתכבד להזמין לבמה את ראש הממשלה בנימין נתניהו. בבקשה, אדוני.

ראש הממשלה בנימין נתניהו:
אישי נשיא המדינה שמעון פרס, אדוני יושב-ראש הכנסת רובי ריבלין, חברי השרים, מבקר המדינה, השופט מיכה לינדנשטראוס, היועץ המשפטי יהודה וינשטיין, חברי חברי הכנסת, גברתי יושבת-ראש האופוזיציה, חברי הכנסת לשעבר, חברי הכנסת לעתיד – יושבת-ראש מועצת הסטודנטים, אני מקווה שנתתי לך כיוון.

היו"ר ראובן ריבלין:
התלמידים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו:
עוד יותר כיוון.

היו"ר ראובן ריבלין:
סטודנטים כבר נמצאים בכנסת.

ראש הממשלה בנימין נתניהו:
קהל יקר, אורחים נכבדים, בראשם המשפחות השכולות, הדמוקרטיה הישראלית תוססת וחופשית, אין מופתית ממנה. למרות כל האיומים על מדינת ישראל אנו שומרים על חיים דמוקרטיים למופת, והליבה של הדמוקרטיה הישראלית היא כאן, בכנסת.

לפני 63 שנים, ביום חגיגות ט"ו בשבט, התכנסה לראשונה בבניין הסוכנות היהודית שבירושלים כנסת ישראל. זו היתה תקופה מלאת תהפוכות וחששות, תקופה של התחלות ונטיעות; 120 נבחרי העם הטריים נטעו עצים בדרך אל העיר, ואחר כך הם גם נטעו את יסודות הדמוקרטיה הישראלית.

נשיא המדינה הראשון, חיים ויצמן, דיבר באותה ישיבה על ציפיות העולם כולו באותו מעמד, והוא אמר: "עינו הבוחנת של העולם צופה עכשיו אלינו לראות איזה דרך נבור לנו בסידור חיינו, מה דמות נעצב למדינה שלנו. אוזנו קשובה לשמוע אם תצא בשורה חדשה מציון".

חברים נכבדים, 63 שנים לאחר אותם דברים אנחנו יכולים לומר בצורה ברורה ונחרצת מה הבשורה שיצאה מציון: דמוקרטיה ישראלית יציבה ומשגשגת, דמוקרטיה שבה יש מקום למחלוקות ולהסכמות, דמוקרטיה שבה יש איזונים ובלמים, רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת – ויש לנו מערכת משפט מהטובות בעולם, וכך היא תישאר.

אנחנו מכבדים זכויות מיעוטים וחופש לכל אדם, ללא הבדל דת, גזע ומין. יש לנו דמוקרטיה שעומדת במבחן ובשבט הביקורת – אגב, ביקורת לא רק מבית, ביקורת מן החוץ, מכל העולם. אין דמוקרטיה שמסתכלים עליה יותר, בוחנים אותה יותר, לפעמים נראה לנו – טוחנים אותה יותר. אין דבר כזה. אבל זו דמוקרטיה שעומדת בכל זה, דמוקרטיה שמתקנת את עצמה בתהליך בלתי פוסק של בדיקה עצמית, של דיון, ובמקרה הצורך של הכרעה.

אני יודע שיש כאלה שטוענים שהדמוקרטיה הישראלית עומדת בפני סכנה. אינני מסכים אתם. ויש כאלה שמלינים על הוויכוח הציבורי שקיים פה, על הצעות חוק שקמות ונופלות, אבל אין הוכחה טובה יותר לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית מן הוויכוחים הללו ומן ההכרעות האלה, מן העובדה שאפשר לבקר כאן כל אדם וכל אחד, כולל ראשי ממשלה, לפעמים גם נשיאים; העובדה שאפשר לומר כאן הכול, לדון בכול, היא ההוכחה הטובה ביותר לחוסנה של הדמוקרטיה בישראל.

רבותי, כשאנחנו מביטים במתרחש סביבנו, באזורנו הגועש, ואפילו כשאנחנו מביטים רחוק יותר, אל הדמוקרטיות האחרות, דמוקרטיות נערצות – אני מעריץ אותן, כמו זו של ארצות-הברית ובריטניה, שבעתות מלחמה הגבילו עד מאוד את זכויות האזרח וחופש הפרט – דברים שאנחנו מעולם לא עשינו; אני אומר, כשאנחנו מסתכלים קרוב ורחוק, יש לנו בהחלט במה להתגאות.

עכשיו, יש כאלה שרואים בטעות בקיומן של בחירות את חזות הדמוקרטיה, אבל דמוקרטיה אמיתית נבחנת דווקא בתקופות שבין מערכות הבחירות, בדרך שבה אנחנו שומרים על מערכת המשפט, על זכויות הפרט, על חופש הביטוי, על האיזון בין שלוש הרשויות, ומעל לכול, על הבריאות והאיתנות של הפרלמנט, של הבית הזה, של כנסת ישראל – הבית הזה, שבו מותר להציע כל דבר, לדון ולהתווכח על כל דבר, ומותר ואף בריא לאופוזיציה להיאבק בממשלה הנבחרת.

חשיבות מוסדות דמוקרטיים אלה בולטת עוד יותר על רקע הטלטלות שעוברות על המזרח התיכון. כל אחד מאתנו שואל מה יביא הגל האסלאמי ששוטף היום את עמי ערב; כולנו מקווים שיעלו ויצמחו כאן דמוקרטיות של ממש, והשאלה שצריכה להישאל היא לא אם מדובר כאן בדמוקרטיה חד-פעמית או בדמוקרטיה שמצטמצמת ומתכלה מבחירות לבחירות. אנחנו רוצים לדעת אם יעלו כאן מוסדות מכובדים ורציניים שישמרו על הדמוקרטיה, אם יקומו מוסדות שיעמדו בפני המבחנים הקשים שניצבים בפני כל דמוקרטיה. אני חושב שמוקדם מדי לומר זאת.

הרעיון הבסיסי של החוזה בין הנבחרים והשלטון, הרעיון של הפילוסוף האנגלי לוק, הוא רעיון שלא חדר לחלקים נרחבים של העולם, ובוודאי לא למזרח התיכון - הרעיון שאתה נבחר לשלטון, מקבל אותו כפיקדון ומחזיר אותו. אינך יכול – אתה מוגבל בזמן שאתה נמצא בשלטון, בשימוש בכלי השלטון. זהו רעיון לא מובן מאליו והוא איננו בא לידי ביטוי ומיצוי במערכת בחירות גרידא. לכן אנחנו איננו יכולים עדיין לדעת מה יקרה סביבנו. אנחנו יודעים שהמבחן של עיצוב דמוקרטיה במלוא מובן המלה, הוא מבחן קשה מאוד לשכנינו, ואנחנו יכולים רק לקוות שהם יצליחו בו.

ידידי, בכל מדינה יש מעשים של קיצונים, אבל מבחנה של דמוקרטיה אמיתית הוא בדרך שבה היא מגיבה על אותם מעשים. כשאנחנו נתקלים בתופעות חמורות כמו הדרת נשים או תופעות "תג מחיר", חובתה של מדינה דמוקרטית היא לגנות את התופעות האלה ולפעול נגדן בחריפות ובתקיפות. כך פעלנו וכך גם נמשיך לפעול. למרבה הצער, בין שכנינו יש כאלה שבוחרים לנהוג אחרת.

אני רוצה להתייחס דווקא לרשות הפלסטינית. אמרתי, כפי שאמר נשיא המדינה, שהיא צריכה לבחור בין דרך ה"חמאס" לבין דרך השלום. אבל ראינו לאחרונה שהרשות הפלסטינית בחרה להימנע מלפעול נגד קיצונים, אפילו בחרה להתחבק אתם, כשבמוסדות הרשמיים שלה ובתקשורת הרשמית שלה – שנשלטת על-ידי הרשות – מעודדים הסתה נגד יהודים, מאפשרים קריאות אנטישמיות בחסות השלטון, כורתים בריתות עם ארגוני טרור שקוראים להשמדת ישראל. אנחנו יכולים רק לקוות שהם יבחרו ללכת בדרך אחרת. אל מול הבחירה של הרשות הפלסטינית וחיבוקים עם ה"חמאס", אנחנו בוחרים בבית הזה במאבק בטרור ובמשא-ומתן לשלום אמת עם שכנינו.

הבית הזה והערכים שבו, הדמוקרטיה הישראלית וחוסנה, הם הביטוי הטוב ביותר לאילן שצמח ופרח מאותן נטיעות לפני 63 שנים. אני בוטח ביכולת של הבית הזה, של חברי הכנסת, לשמש כמגדלור של חופש ביטוי ומחשבה בימי מלחמה כבימי שלום, בעתות של מחלוקות ובעתות של הסכמה. אני יכול רק לקוות שהוא ישמש דוגמה ומופת לשכנינו.

אני רוצה לומר שני דברים נוספים לחברי הכנסת בעת הזאת, ואולי לציבור. חברי הכנסת עושים עבודה גדולה, מעמיקה ויסודית בענייני המדינה. ואני יודע שההישגים הרבים של מדינת ישראל ושל ממשלות ישראל, בכלכלה, בביטחון, בחינוך, ברווחה, בתחבורה, בתשתיות, בחוק, במשפט – לישראל יש הישגים כבירים במהלך השנים, וכל אלה לא היו מתאפשרים ללא הפעילות הענפה של חברי הכנסת במליאות הכנסת, בוועדות הכנסת ובמליאה.

ובכל זאת, אני חושב שתסכימו אתי כשאומר שלא תמיד יש בציבור הערכה מספקת לעבודת חברי הכנסת. ואני חושב שאני יודע את הסיבה לכך; בעצם אני חושב שישנן שתי סיבות לכך. הסיבה הראשונה היא סגנון הדיבור. אני אינני נאיבי, אינני מצפה מחברי הבית שיתנסחו בלשון בית הלורד האנגלי, בית הלורדים הבריטי, אבל כן אפשר לצפות שננהג בכבוד איש עם רעהו, בלשון עניינית; חדה ועניינית ככל שתהיה – אבל עניינית – ולא לשון של הכפשות והשתלחות אישית. אני מבקש זאת מעצמי. בדרך כלל אני נוהג בדרך הזאת, אבל אם יש סיבה שהציבור לא מכבד את חברי הכנסת, זה משום אותם מקרים שבהם נראה שהם אינם מכבדים אחד את השני.

אבל, לדעתי, יש גם סיבה נוספת לעמדת הציבור, שאיננה קשורה בהכרח בסגנון, אלא נטועה במהות. אוכלוסיית ישראל היא פסיפס של ציבורים – חילונים ודתיים, חרדים, עולים חדשים, אזרחים ותיקים, אשכנזים וספרדים, יהודים, מוסלמים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים. אנחנו מדינה צעירה של עם עתיק שהתקבץ מהרבה פזורות, ולעתים קרובות חברי הכנסת ואפילו סיעות בכנסת מייצגים ציבורים שונים אלה בנאמנות ובדבקות, ואין פסול בכך. זאת טבעה של הדמוקרטיה, ובייחוד דמוקרטיה ייצוגית כמו שלנו, לאזן בין צורכי הקבוצות השונות. אבל ביום הזה אני מבקש מכולנו, מכל חברי הכנסת, לזכור שבנוסף להיותנו נציגים של ציבור מסוים, נציגי ציבורים, אנחנו בראש ובראשונה נציגי הציבור – הציבור, בה"א הידיעה - כלומר שאנו נושאים באחריות לגורל המדינה כולה ולעתיד העם בישראל כולו. זאת היתה שליחותם הברורה של 120 חברי הכנסת הראשונים וזאת צריכה להיות השליחות שמנחה את כולנו היום, ביום חגה של הכנסת.

הנטיעות של חברי הכנסת הראשונים צמחו והיו לדמוקרטיה שבה אנו יכולים להתגאות, ובצל הנטיעות האלה אנו כולנו חוסים.

היו"ר ראובן ריבלין:
תודה לראש הממשלה בנימין נתניהו. אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני, לומר את דברה.

ציפי לבני (קדימה):
מכובדי, נשיא מדינת ישראל שמעון פרס, יושב-ראש הכנסת מר ראובן רובי ריבלין, מבקר המדינה, שופטי בית-המשפט, חיילי צה"ל, המשפחות השכולות שהגיעו הנה היום, יושבת-ראש מועצת התלמידים, שרי הממשלה, חברי הכנסת, ישראל ועמה כנסת ישראל נולדו בייסורים, ייסורי הגלות, השואה, מלחמת התקומה, העצמאות. הכנסת נולדה כאספה המכוננת שייעודה הראשון הרי היה לחוקק חוקה לישראל. החוקה אמורה היתה לסלול לרך הנולד, למדינה שזה עתה נולדה, את דרכה לבל תסטה מדרך הישר.

וכשאנחנו חוגגים את יום הולדתה של הכנסת, איננו רשאים לחגוג בלי לשאול את עצמנו למה לא חוקקה הכנסת הזאת מאז הקמתה חוקה לישראל.

ואני מעלה את המחויבות הזאת מחדש היום, כי הרי אם לא היינו מחוקקים חוקה אבל מתנהלים לאור עקרונות חוקתיים בחיי היום-יום שלנו, בהצבעות שלנו כאן, דיינו. אבל זה לא המצב. כשתהיה חוקה, יהיה ברור לכל אדם בישראל שמדינה יהודית ודמוקרטית משמעותה בית לאומי במובן הלאומי, ולא במובן ההלכתי, החרדי; מדינה שכל אזרחיה שווים. ואני מאמינה שאלה ערכים שלובים – היהדות והדמוקרטיה. היהדות אינה שייכת לימין, כפי שהדמוקרטיה אינה שייכת לשמאל. וכשזה יהיה ברור נחסוך לעצמנו את אותן הצעות חוק לאומניות, קיצוניות, שמבקשות לקצץ בשם היהדות את כנפי הערכים הדמוקרטיים של מדינת ישראל.

כשתהיה חוקה, ילמד אותה כל ילד בבית-הספר, בבתי-הספר כולם, כחלק מלימודי הליבה, ולא נראה עוד כ-52% מתלמידי ישראל בכיתות ב' שלומדים כל אחד חזון עצמאי ומיוחד לו, מערכת ערכים נפרדת, שאין בינה לבין המכנה המשותף החוקתי דבר וחצי דבר; אלה שלא מאפשרים דריסת-רגל לערכים החוקתיים שלנו.

כשתהיה חוקה יהיה ברור שהיא מקור הסמכות, ולא ההלכה. כשתהיה חוקה יהיה ברור שהכנסת היא זאת שקבעה את הערכים בכובעה המכונן, ובית-המשפט הוא הפרשן. ולא יהיה עוד המצב שבו בית-המשפט נכנס אל הריק הזה שנוצר בגלל שהכנסת כשלה בתפקידה ולא חוקקה חוקה, ונמצא אותו מכונן את החוקה במקומנו.

כשתהיה חוקה יהיה ברור ששוויון פירושו גם שוויון בנטל. וכל אחד מאזרחי המדינה צריך לתרום לנטל הביטחוני והכלכלי, ואחריותה של הכנסת היא להכריע בהתאם לערכים האלה.

שמעתי את דבריך, אדוני יושב-ראש הכנסת - בהיעדר הסכמה צריך הכרעה, כאן, בבית הזה, גם ביחס לצורך בשוויון בנטל. אני רוצה לומר שלא רק הכרעה של הרוב תגרור קרע, אלא אי-הכרעה בגלל וטו פוליטי של המיעוט תוביל לקרע.

כשתהיה חוקה יהיה ברור שכל אחד מאזרחי מדינת ישראל יקבל הזדמנות שווה להצליח בחייו; יהיה ברור שישראל אינה מדינה שבה המעמד או השכר נקבע לפי שאלת או דרך הָעֲסקה – בין אם ישירות על-ידי המדינה או לא. כשתהיה חוקה יהיה ברור ששוויון אינו טובה למיעוטים החיים בקרבנו, אלא חלק ממערכת הערכים שלנו. כשתהיה חוקה גם העולם היהודי ירגיש שייך, ולא יסתכל בהשתאות איך ישראל מקצינה. כשתהיה חוקה יהיה גם ברור שאיננו יכולים להמשיך במצב שבו בין הים לירדן מתקיימות בפועל שתי מדינות עם שתי מערכות ערכים שונות, שבאחת חל החוק הישראלי, ובשנייה, בחלק, סוג של "תג מחיר". וכשתהיה חוקה העולם יבין מהי ישראל המודרנית, הערכית, הציונית, הדמוקרטית והליברלית.

אבל איננו יכולים להרשות לעצמנו לחכות לחוקה עד שיקרו כל אלה, והיעדרה של החוקה לא יכול להיות התירוץ לאי-החלת הערכים האלה. הרי איננו נזקקים למסמך כדי לדעת מהו שוויון, מהן זכויות אדם, מהו הכבוד שזכאי לו כל אזרח מאזרחי מדינת ישראל. אבל איננו יכולים להיתלות רק באמונה באדם, כי גם המובן מאליו לא רק צריך להיאמר, אלא גם צריך להיכתב עָלֵי חוקה. ועד שתהיה, אנחנו צריכים להישמע לחוקה הפנימית שלנו – זאת שאמורה לפחות ללוות אותנו בהגיענו הנה, לבית-הנבחרים, בהצבעות השונות שנמצאות על סדר-היום.

וכשאנחנו מסתכלים, או כשמסתכלים מבחוץ על כנסת ישראל, אנחנו מדברים במונחים של שקיפות, וזה חשוב. והיתרון של הזכוכית השקופה הוא שרואים אותנו, וזה דבר שאנחנו צריכים לזכור. אבל השאלה שאנחנו חייבים לענות עליה: האם די לנו בזכוכית שרואים אותנו דרכה, או שאנחנו גם שומעים את הקולות מבחוץ והם חודרים אלינו לא רק ברמה הטכנית, אלא גם ברמה המעשית ביותר.

האם אנחנו שומעים את קולות המחאה והעם, או רק את קולות הלוביסטים הלוחשים בוועדות האם אנחנו מחויבים רק למצביעים עבורנו בבחירות הפנימיות, או לציבור המצביעים הכללי ששם את כל אמונו בנו האם אנחנו זוכרים כאן רק את שולחינו, או שאנחנו רואים את כלל אזרחי ישראל, כולם, בקבלת ההחלטות כי המחויבות שלנו, בסופו של יום, היא לאזרחי ישראל כולם.

וכשמסתכלים עלינו מבחוץ, הרי אנחנו רואים איך מידרדר אמון הציבור בפוליטיקאים, ופוליטיקה הופכת להיות מלה גסה. וכדי שזה ייגמר, אנחנו אלה שאחראים להחזיר את אמון הציבור בנו, בכנסת הזאת, ולא להסתפק בהידרדרות; לא להסתפק במלים, אלא להפוך את הדרישה לצדק חברתי, גם לצדק פוליטי, כאן, בבית הזה.

היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני.
בית העם מציין השנה את יום הולדתו – יום הולדתה של כנסת ישראל – ב"דור לדור יביע אומר", ואנחנו מתכבדים להזמין את ראש מועצת התלמידים בישראל, לבוא ולומר את דברה לאחר ששמעה את כבוד נשיא המדינה, את ראש הממשלה, את ראש האופוזיציה. גברתי היקרה, בבקשה.
תסדר לה את המקרופון. היא כבר יודעת, אתם רואים. לא להפריע בנאום הראשון, רבותי.

אופק הרניק:
כבוד נשיא המדינה מר שמעון פרס, יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת ראובן ריבלין, כבוד ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני, שרים, חברי כנסת, משפחתי, חברי בני-הנוער ואורחים נכבדים, אני באמת נרגשת לעמוד כאן היום בכנסת ישראל, לרגל יום הולדתה ה-63, ולהביא את דבר בני-הנוער.

מדינת ישראל קיימת רק 63 שנים. אומנם צעירה, אך מתקדמת, פורה וברוכה בתחומים רבים. ההון האנושי הוא המשאב המשמעותי ביותר שיש לנו, ואנחנו מובילים במדע, בטכנולוגיה, ברפואה, בהיי-טק ועוד. המדינה קולטת עלייה, וממשיכה בפיתוח ובצמיחה.

לאורך כל שנות קיומה סובלת מדינת ישראל מאיום קיומי חיצוני בהיותה מוקפת אויבים, הן במזרח התיכון והן במדינות נוספות במקומות שונים בעולם. אך יחד עם זאת, לאחרונה, קיימת התחושה כי מתוכנו צומחים איומים פנימיים, לא פחות מסוכנים.

בנימין זאב הרצל, חוזה מדינתנו, הבחין בבעיה זו עוד בעבר הרחוק, כאשר כתב בספרו "אלטנוילנד": "איננו מפלים בין אדם לאדם. איננו שואלים מהי דתו של אדם, ובן איזה גזע הוא. עליו להיות אדם ובכך אנו אומרים די".

אנו חברה מרובת שסעים: בתחום הפוליטי, בתחום הדתי-חילוני, בתחום המעמדי, בתחום העדתי ובתחום הלאומי. כל השסעים הללו, ובמיוחד השסע בין יהודים דתיים ללא דתיים, ובין יהודים לערבים, גורמים למתחים ולסכסוכים העלולים לאיים על היציבות החברתית והפוליטית בישראל.

בתקופה האחרונה, האיומים על שלמות מרקם האוכלוסייה קרמו עור וגידים, ובאו לידי ביטוי במחאה החברתית, בהדרת נשים שקוממה את כולנו, בתופעת הגזענות שמתרחבת, בתופעת האלימות ובנושאים רבים. תופעות אלו יכולות להוביל להתפוררות – הן באחדות הלאומית והן בחוסן החברתי שלנו, שבהם אנו גאים כל כך, לאורך כל שנות קיומנו.

אני קוראת לך, אדוני ראש הממשלה, ולכל מקבלי ההחלטות: אל תהיו אדישים. כבני-הנוער, אזרחי העתיד, אנו דואגים להמשכה של החברה שלנו. אנא, עזרו לנו להוביל עתיד אחר, טוב יותר. אנו חולמים על חברה דמוקרטית שבה יישמר חופש הביטוי, וכבוד האדם והשוויון יהוו ערך מרכזי ומהותי בכל תחומי החיים. שוויון ההזדמנויות צריך לחול על כל אזרחי המדינה, וכמובן ללא הבדל בין פריפריה למרכז. האמונה הפרטית וארץ המוצא אינם צריכים להוות עילה לאפליה במדינה שמושתתת על עלייה מכל התפוצות.

במדינת ישראל חיים כ-700,000 בני-נוער. בני-נוער רבים מתנדבים ותורמים מזמנם וממרצם למען הקהילה במסגרות שונות: בתנועות נוער, במועצות תלמידים, בהדרכה ובארגונים נוספים, ובנוסף לכך תורמים מחייהם לפחות כשלוש שנים למען ביטחון המדינה. המדינה חשובה לנו ואנו מרגישים שייכים אליה, ועל כולנו לחתור ולשמר רגש זה. ערך השייכות למדינת ישראל חייב ללוות את כל בני-הנוער. יש לשנות את השיח הציבורי ולא לדבר רק על חשיבות ההתנדבות, דבר שברור לכולם, אלא לבדוק ולמצוא דרך לגרום לבני-נוער רבים ככל שנוכל להתנדב, לתרום ולפעול למען החברה בישראל.

אני חולמת ומאמינה כי רק אם ערכים כמו מעורבות, התנדבות וסולידריות חברתית יובילו אותנו, ואם נצליח להנחיל אותם בחברה שלנו, רק אז מדינת ישראל תוכל להתפתח, להתקדם ולהמשיך להוכיח הון אנושי איכותי מהו.

הנוער במדינת ישראל סקרן, תורם, אכפתי. אך יחד עם זאת, כמעט שאין שומעים על מעשיו היפים בתקשורת. על כן חשוב לי, מעל במה זו, להדגיש כי ישנם בני-נוער רבים שתורמים לחברה ולקהילה. גם אנחנו, מועצת התלמידים והנוער הארצית, אשר פועלת כ-20 שנה, שואפים לקדם את שותפות בני-הנוער בנעשה בחברה שלנו ומייצגים אותו מדי יום.

אחת המטרות שלנו השנה היא לרתום לחוויות ההתנדבות כמה שיותר בני-נוער, מתוך אמונה בנושא ומתוך הצורך בחיזוק רגש השייכות למדינת ישראל. רק אזרחות פעילה תביא לשינוי המיוחל, ועל כן אנו לוקחים חלק פעיל במגוון פעילויות הנערכות בשיתופי פעולה ברמה הלאומית. כולנו למדים כי "דרך ארץ קדמה לתורה", ולכן אני מאמינה שיש להמשיך ולקדם את החינוך לערכים גם מעבר לשעות הלימודים. חינוך לערכים אינו פוגע בחינוך למצוינות, ולכן יש לשלב את השניים יחד. עלינו לעצור ולשאול את עצמנו: מה חשוב לנו יותר לאיזה פרופיל של אזרח במדינת ישראל אנו מייחלים

ובנימה אישית, בסוף השנה אסיים את לימודי בתיכון. עד היום נבחנתי בכעשר בחינות בגרות ולפני, בקיץ הקרוב, עוד בחינות רבות. המרדף אחרי ההצלחה אינו מותיר לבני-הנוער די זמן להקדיש לעניינים ערכיים. השאלה שנשאלת היא, מדוע לא ניתן להקנות לימודים וערכים ביחד מדוע קיימת הפרדה בין החינוך החברתי לחומר הנלמד רופא לא צריך להיות ערכי גם החייל הקרבי וגם איש הטכנולוגיה חייבים להתמודד עם ערכים. התלמידים במדינת ישראל רוצים להרגיש בבית-הספר כבבית-חינוך וחותרים לחיים ערכיים, ולא כפי שנהוג כיום, לחיים מתוך מרדף אחר הציונים ואחר תעודת הבגרות.

היום הזה, יום-ההולדת של הכנסת, עומד בסימן "הכנסת כבית העם – דור לדור יביע אומר". אין ספק כי היום, שהתחיל בהפנינג פתוח לכל האזרחים, הוא ביטוי לאזרחות פעילה ולחגיגה דמוקרטית אמיתית.

מועצות תלמידים והנוער גם הן גוף נבחר ומייצג, שפועל בדרך דמוקרטית ומהווה את ההתנסות האמיתית באורח חיים זה. הדמוקרטיה חשובה לנו וחשוב לשמור עליה ועל ערכיה.

אני קוראת מעל במה זו לחברי הכנסת, לממשלה ולכל קובעי המדיניות: המשיכו לשתף פעולה עמנו, עם הצעירים, בני-הנוער. אנו מאמינים שהשלם גדול מסך חלקיו, ולכן עבודה בשיתוף פעולה כן ואמיתי תביא לתוצאות טובות יותר. תודה רבה ויום-הולדת שמח.
(מחיאות כפיים)

היו"ר ראובן ריבלין:
אין מוחאים כפיים לחברי כנסת נואמים, אבל הכנסת מוחאת כפיים למועצת התלמידים, כפי שבאה לידי ביטוי.
לפני שנסיים בשירת "התקווה", ברצוני להודות מקרב לב למנהלי ועובדי הכנסת, שפעלו למען הצלחת היום המיוחד הזה, שבו פתחה הכנסת את שעריה לציבור, ותודה מיוחדת ליותם יקיר ולמירי יכין אשר על הפרוטוקול. תודה לכם על יום מוצלח זה. אני גם מבקש להודות לכל חברי הכנסת אשר פעלו היום בהרצאות, בסדנאות ובהופעות בפני הציבור הרחב. תודה לכולם.

מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
שירת "התקווה".

היו"ר ראובן ריבלין:
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, כ' בשבט תשע"ב, 13 בחודש פברואר 2012 למניינם, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.

מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:
בבקשה לקום. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
הישיבה ננעלה בשעה 16:07.