היו"ר א' בורג:
רבותי חברי הכנסת וחברותיה, אורחים נכבדים, אני מתכבד לפתוח את הישיבה המיוחדת לציון 51 שנה לכינונה של הכנסת, היום יום שני, י"ז בחודש שבט התש"ס, 24 בינואר 2000.

מזכיר הכנסת א' האן:
בבקשה לקום.

כבוד הנשיא!

(חברי הכנסת מכבדים בקימה את כניסת נשיא המדינה לאולם המליאה.)

בבקשה לשבת.

היו"ר א' בורג:
כבוד נשיא המדינה והגברת ויצמן, כבוד ראש הממשלה והגברת ברק, נשיא בית המשפט העליון השופט אהרן ברק, חברי הממשלה, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, יום הולדת הוא זמן למבטי פרספקטיבה שבין עבר לעתיד. השנה בחרה הכנסת להביט מכמה נקודות מבט ישראליות על סוגיית הסוגיות של האזרחיות הישראלית - האם הגיע הזמן לחוקה

אין שבט ישראלי אחד, דתי או חילוני, יהודי או ערבי, עולה או ותיק, הפטור מעיסוק בסוגיה זו. אני מבקש לייחד את דברי אלה לתחום מתח אחד בלבד מני רבים, המתח שבין יהודים ליהודים.

למה כל הזמן מנסים קולות החוקה לבקוע את מעטה האשליה של ההסכמה הישראלית
למה המתנגדים לחוקה מתנגדים בעוז כל כך גדול, ולמה התומכים נלהבים בעוצמה לא פחותה מה הם הכוחות התת קרקעיים המבעבעים כלבה רותחת ומאיימים לשטוף את הסדר החברתי של ישראל

מסתבר, כי ככל שמתמוטטת חומת איבתם של האויבים שסביב לנו, ככל שישראל נעה קדימה בדרך אל השלום, כן עולות וגבוהות גדרות העוינות שבינינו לבין עצמנו. אנחנו, אזרחי המדינה היחידה של העם היהודי, מתקשים להתמודד עם המתח המובנה שבין יסוד
"היהודית" ליסוד "הדמוקרטית" שעליהם בנויה החברה שלנו. המתח הגואה מעמיד בספק את היכולת הלאומית שלנו לענות בחיוב על הפשוטה שבשאלות המסובכות: האם העם היהודי יכול להמשיך לשרוד ולהתקיים ללא אויב חיצוני, או שמא רק מצב המלחמה והעימות עם העולם מאפשר לנו לשמור על הלכידות הפנימית.

כשאומרים חוקה, מתכוונים בשפה נקייה ומעודנת לוויכוח מר, האוכל כל חלקה טובה בקרבנו; הוויכוח המצמית בין דתיים לחילונים, בין דת למדינה, בין רב לריבון, בין הכנסת לבית הכנסת. אני מבקש, חברי הכנסת, לאחוז את שור המריבה היהודי בקרניו.

שורש המחלוקת איננו רטורי. לא מדובר בוויכוח שולי. מדובר בעצם יכולת הקיום שלנו כאן יחד. אלפי פעמים כבר נשבענו אמונים לדמוקרטיה התוססת שלנו, אבל מעט מאוד פעמים הקדשנו תשומת לב ליובלים ולנחלים הממלאים את ים הממלכתיות הישראלית.

אם נשאל את עצמנו מהי הדמוקרטיה, ניתן לעצמנו תשובה מורכבת ורבת גוונים, אשר שורתה התחתונה היא: דמוקרטיה היא כלי הקיום היחיד המאפשר לנו כחברה מרובת דעות לחיות יחד במצבים של אי הסכמה. באמצעות הדמוקרטיה אנחנו מחליטים איך להסכים שלא להסכים.

ומתחת להגדרה הטכנית הזאת טמון סוד גדול - האדם. מקור הסמכות הדמוקרטית הוא אתה, את, אני. אנחנו מקור הסמכות של עצמנו. זהו מקור סמכות אנושי, היסטורי, וחילוני במהותו. מנגד ניצבים חלק מהיהודים המאמינים ואומרים לנו ולעצמם: הרי אינני יכול להיות כפוף למרות האדם, שהרי אני, המאמין, כפוף למקור הסמכות העליון, האולטימטיבי, המוחלט; אני כפוף למקור הסמכות האלוהי. וכך בין לבין נקרעת ישראל בין מקור הסמכות האנושי למקור הסמכות האלוהי, בין הדמוקרטיה לתיאוקרטיה, ואין מכריע.

מה עשינו עד היום הסתתרנו מאחורי גלימת הסטטוס קוו; השלינו את עצמנו שהמציאות שלנו קופאת על שמריה; היינו בטוחים, שההיסטוריה, הציוויליזציה, הכלכלה והטכנולוגיה מחכות לנו, ממתינות עד שנכריע מה יהיה עלינו. אלא שהמציאות לא סובלת שקרים. המציאות היא אמיתית, היא דינמית ונוקבת. הנחת המוצא של מסכימי הסטטוס קוו היתה מוטעית. בן גוריון וחסידיו האמינו כי בתוך 20 שנה תיעלם האורתודוקסיה, ושלומי אמוני ישראל היו משוכנעים כי גחמת צעירי הציונות תיעלם מן העולם ועטרת המסורת תשוב אל יושנה. אז בינתיים הם הסכימו להקפיא את המציאות. עברו ימים, חלפו שנים ומסתבר שאלו אף אלו לא ייעלמו. הנחת המוצא שהסטטוס קוו הוא זמני עד להתאיידותו של היריב האמוני והאידיאולוגי התאדתה בעצמה אל אוויר האשליות, שם ראוי לה מקומה.

רק אנחנו במערכת הפוליטית עוד אוחזים בקרנות מזבח הסטטוס קוו. העם, החברה והרחוב כבר רחוקים מאתנו ת"ק פרסה על ת"ק פרסה. שם ברחוב, בעם, בחברה, הדת והמדינה כבר מקימות את הבריקדות של מלחמת התרבות.

אם חפצי חיים אנחנו, אנו חייבים לייסד, ומהר, עיקרון מכונן חדש, שיחליף את הסטטוס קוו שנפח את נשמתו המלאכותית. חוקה היא עיקרון מכונן חדש. אני מאמין באמונה שלמה, כי בחינה עמוקה ואמיתית של כולנו את עצמנו תגלה שהמרחקים אינם בלתי ניתנים לגישור.

האדם הדתי יודה, כי במציאות שבה כל אחד הולך לרב אחר, המפרש אחרת את כוונת האל שבשמים, עד כדי סתירה של ממש, חלילה, בתפיסת האלוהות וכוונותיה; מצב שבו המרחק האמוני והערכי בין גוני חב"ד ל"בני עקיבא", בין גוני קרליבך לפוניבז', בין
"חזון עובדיה" ל"בן איש חי", בין נוסחי ספרד לנוסחי אשכנז - הוא מצב המצביע בפועל על דתיות שמקור הסמכות העליון שלה הוא אלוהי אך מקור הסמכות המתווך, ההיסטורי, הפרשני והנורמטיבי שלה הוא אנושי; גדול בתורה, אבל רק בן אדם, ממש כמו בדמוקרטיה.

ומנגד, כשיביט האדם החילוני במראות לבבו, הוא והיא יודו, כי לעתים חיי השעה, הרגע והעכשיו אין בהם די. אנחנו רוצים חיים מלאים של חברה שגם מתיה ומסורתם וגם ילדי עתידה שעוד לא נולדו הם השותפים ההיסטוריים שלנו בעיצוב הזהות המקומית והלאומית שלנו. ובתוך הדמוקרטיה שלנו חייב להיות מקום של כבוד למסורתיות, לתרבות הקהילה והשבט, שיחברו יחדיו לשלם לאומי, שאיננו הומוגני ואיננו כפייתי, אלא פסיפס אדם המכיל את כל הגוונים ובני הגוונים של צבעי חיינו.

המחוקק, אנחנו, נציגי שבטי ישראל, הוא זה המעצב ולש את ההסכמה הלאומית לכלל חוקה. האמנה המחייבת, והיא החוקה המוסכמת, תהיה לדבר החקיקה העליון שמפניו צריך להידחות כל דבר חקיקה אחר.

חברת חוקה היא חברה שאין בה חקיקה דתית, מתוך הבנה שמחוקק בשר ודם שולל את הנצחיות הדתית ואת האמוניות האלוהית מן המצווה מרגע שהוא עוקר אותה מסביבתה הטבעית, מעת שהוא כופה אותה על האחר, שאינו חפץ בה ואינו מחויב לה. כי חקיקה דתית שאינה הסכמה היא איבוד הרוחניות היהודית לדעת.

חברת חוקה היא חברה שבה המודרניסט הבא אלינו מן העתיד יכול לדבר בשפה ערכית אחת עם השמרן הבא אלינו בשם העבר, כדי לקיים שוק חופשי של דעות, של שיג ושיח, של דיאלוג שאין בו כפייה חילונית ואין בו הגמוניה דתית על הזהות ואורחות החיים ואין בו שנאה שופכת דמים בין אלו לאלו.

חברת החוקה איננה חברת הדת כבת זוגה של המדינה. חברת חוקה איננה חברה שבה יש למדינה דת רשמית. חברת חוקה היא חברה שבה הדת היא דתם של יחידיה, היא דת הקהילה המנותקת ממוסדות השלטון. דת האמת צריכה וחייבת לחפש לה דגמי חיים משטריים סביב לנו כייבוא מלוכת בית שאול ובית דוד בשעתה מן הגויים אשר סביב. בחברת החוקה יהיה מקום לדת מכוח עוצמת המוסריות ומכוח הרוח של נתן הנביא, האופוזיציונר כנגד עוולות שלטונו של דוד המלך, זה הניצב לצד הרש וכבשתו, מגונן בחירוף נפש על בעל נבגד ומטיח במלך ללא מורא "אתה האיש". חברה כזאת היא חברה הזוכה לחיי נצח כחייו של דוד מלך ישראל החי והקיים.

האם זו אשליה האם זו אוטופיה בלתי מושגת לא ולא. יום אחרי שיושג השלום המיוחל תתחולל בישראל רעידת אדמה פוליטית. מבנים קיימים ייעלמו ואינם והתחברויות שאינן ייוולדו ויהיו. ביום שאחרי השלום תתחיל ישראל סוף סוף לעסוק ברצינות בסדר היום האזרחי שלנו, בבעיות הזהות והשייכות, בפערים ובשסעים. אין לי ספק כי הנושא הראשון על סדר היום יהיה הנושא הזה: הדתיים, החילונים וחוקת ההסכמה שביניהם. אז, ביום ההוא הקרב ובא, יהיה זה הציבור הדתי שיבין כי החוקה היא מגן האמת של קבוצות המיעוט הישראליות, ואז אנחנו הדתיים והדמוקרטים נחבור ונכרות, כדבריו של מרטין בובר, הסכם עם האפשרויות הישראליות.

אני מתפלל ומקווה, כי הכנסת הזאת, החוגגת היום את יום הולדתה, תדע להתעלות מעל הרגעי והיצרי ותדע להעניק לדורות הבאים את תשתית ההסכמה החברתית והרוחנית -
חוקה לישראל. כנאמר במקורותינו: "כן יעשה, חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ".
אמן כן יהי רצון. תודה רבה.

אדוני ראש הממשלה, בבקשה.

ראש הממשלה א' ברק:
כבוד נשיא המדינה, אדוני היושב ראש, חברי השרים, כנסת נכבדה, בצדק קבעו האבות המייסדים שלנו, חברי הכנסת הראשונה, את יום כינונה של הכנסת דווקא בט"ו בשבט. את המצוות הקשורות ביתר מועדי ישראל אדם יכול לקיים ולחוש באותו אופן גם על אדמת נכר. את המשמעות ההלכתית המעשית של ט"ו בשבט אפשר לקיים רק בארץ ישראל, שכן חג זה, כל טעם קיומו תרתי משמע קשור בהוויית הארץ, בטבע שלה, בפירותיה ובנופיה. כך גם הכנסת, ההתגלמות המובהקת ביותר של חידוש הממלכתיות הישראלית, יכולה להתקיים רק על אדמת ארץ ישראל וירושלים המאוחדת בירת ישראל לנצח.

יש הטוענים, ושמענו גם היום, שהאבות המייסדים לא עמדו במשימתם כחברי אספה מכוננת, כי לא הוציאו מתחת ידם חוקה לישראל. אינני עם מותחי ביקורת אלה, שכן חברי הכנסת הראשונה, למיטב הכרתי, הבינו, שבדמוקרטיה אמיתית אין כופים חוקה על עם הר כגיגית. החוקה איננה אמורה רק לתת מסגרת מארגנת לחייה של חברה, אלא צריכה גם לשקף אותה ולייצב אותה. על כן, בחברה כשלנו, רבת רבדים וניגודים, שבה חיים יחד זה לצד זה כפסיפס אנושי יהודים וערבים, חילונים וחרדים, יוצאי אירופה ויוצאי אסיה ואפריקה ובניהם ובני בניהם, חוקה שכל שכבות האוכלוסייה חייבים לראות בה את חוקתם מן ההכרח שתהיה פרי תהליך ממושך, שיצמח על מצע של הסכמה רחבה וסובלנות, ושורשיו ישמשו לאיחוד פנימי וכגורם מייצב.

אדוני היושב ראש, כנסת זו, הכנסת החמש עשרה, עשויה להיות זו שאליה שאפו והתפללו כל הכנסות הקודמות בעת שעמדו דום לזכרם של חללי מערכות ישראל והתאבלו על ההרוגים בפעולות איבה וטרור. כנסת זו עשויה להיות זו שבימיה ייכונו סוף סוף ביטחון ושלום, שלום על ארץ, שלום של עם היושב איתן על אדמתו. עתיד בטוח לישראל ועתידם ואושרם של ילדינו הם מטרות פעולתה של הממשלה הזאת. ראשיתו של דו קיום בכבוד עם כל שכנינו יובטח עם חתימתם של הסכמים. הסדר הקבע עם הפלסטינים והסכמי השלום עם סוריה ולבנון, אלה ייתוספו בעזרת השם אל כוח המגן המופלא של צבא הגנה לישראל כמרכיב נוסף בביטחונו ובעתידו של העם.

ברגע היסטורי זה, לראשונה בתולדותיה, תעביר הכנסת את סמכות ההכרעה העליונה שלה בשאלות מדיניות אל הריבון עצמו, אל העם, לשם עריכת משאל עם לאישור ההסכמים שעל הפרק. הכנסת תעשה זאת מתוך תחושה, שבשעה מיוחדת זו מן הדין שהריבון הוא שיכריע בעצמו, לא בידי מלאכים - והרי אנחנו לא כאלה - ולא בידי שליחים, נאמנים ככל שיהיו.

גם בהקשר זה של משאל העם וגם בהקשרים אחרים התלבטה הכנסת לאחרונה בשאלות תקפותה של הכרעת הרוב. משטר דמוקרטי הוא דמוקרטי באמת כאשר יודע המיעוט שזכויותיו מוגנות ושמורות ואינן נושא לוויכוח, אך משטר דמוקרטי הוא כזה באמת גם כאשר המיעוט יודע שעליו לקבל ולכבד את הכרעת הרוב כמות שהיא. בעניין זה, כל הרואים עצמם קרובים למסורת היהודית אמורים לדעת טוב יותר מאחרים מה גדול ביהדות הכלל "אחרי רבים להטות".

התלמוד מספר על מחלוקת שפרצה בין רבי אליעזר ליתר חכמי דורו בסוגיית תנורו של עכנאי. אמר רבי אליעזר: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה: תמיד הלכה כרבי אליעזר. עמד רבי יהושע, מאנשי הרוב, ואמר: ריבונו של עולם, סליחה, אבל אין אנו מתייחסים למה שבנות קול מן השמים אומרות, כי בעצמך כתבת בתורתך "לא בשמים היא" - התורה. ולהיפך, במפורש כתבת שם "אחרי רבים להטות". סופה של המחלוקת ידוע - לא רק שההלכה נקבעה כדעת הרוב, אלא שהקדוש ברוך הוא נתן לכך אישור כאשר חייך ואמר "ניצחוני בני". כל הסבורים ש"הלכה כמותם" וכל מי שנדמה להם לעתים שהם שומעים בנות קול משמים המחזקות אותם בעמדתם, טוב שיזכרו גם את הלקח הזה ממקורותינו.

אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, עיני העם כולו נשואות אלינו. מי ייתן ונדע היום, ביום חגנו, ומה שחשוב יותר, ביתר ימי השנה של עבודת הבית הזה, לשמש אכן דוגמה לציבור כולו בוויכוח ומחלוקת שהם תמיד לשם שמים אבל תמיד משקפים גם את רוח הסובלנות, הכבוד העצמי וכיבוד הזולת העומדים ביסודה של מגילת העצמאות והם גם תמציתה של רוח מורשת ישראל.

51 שנה הן תקופה ארוכה בחיי אדם, הן תקופה לא קצרה בחייו של עם, ובוודאי תקופה ארוכה בחייו של פרלמנט צעיר. ועדיין כדאי מפעם לפעם, אולי דווקא בימים כאלה, כמו יומה של הכנסת, לנסות ולחיות שוב, ולו לרגע, את תחושת הפלא ההיסטורי של חידוש הממלכתיות והריבונות הישראלית בארץ ישראל ולחזור על ההתחייבות שהתחייבו האבות המייסדים בכנסת הראשונה: "לטפח את העץ הזה ולדאוג לכך שיגדל ויישא פרי, ובצלו ישכון העם לבטח - ישכנו לבטח כל תושבי מדינת ישראל".

חג שמח לכנסת ולכל בית ישראל.


היו"ר א' בורג:
תודה רבה, אדוני ראש הממשלה. חבר הכנסת ראובן ריבלין.

צריך היה לדבר ביום חגיגי זה יושב ראש הליכוד, חבר הכנסת אריאל שרון, שנבצר ממנו להשתתף אתנו בשל מחלת אשתו. בשם כולם אני מבקש לשלוח, בשם הכנסת, רפואה שלמה ללילי שרון, נקווה שחבר הכנסת שרון ישוב ויהיה אתנו במהרה. בבקשה, חבר הכנסת ריבלין.


ראובן ריבלין (הליכוד):
כבוד נשיא המדינה, אדוני היושב ראש, אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, כבוד נשיאי ושופטי בית המשפט העליון לדורותיו, מבקרי המדינה - מבקר המדינה ומבקרת המדינה לשעבר - חברי הכנסת לשעבר ויושבי ראש הכנסת לשעבר, חברי וחברותי חברי הכנסת, כאמור, לצערי, נבצר מחבר הכנסת אריאל שרון להופיע כאן בפני הבית, ואני מבקש לנצל הזדמנות זו, אדוני היושב ראש, כדי לשגר מכאן בשם כולכם ברכת רפואה שלמה לרעייתו, לילי שרון.

חוקתה של מדינת ישראל היא בבחינת "נוכחת נפקדת", מעין יצור כלאיים. מצד אחד, השפעתה מחלחלת אל כל רבדיה של החקיקה הראשית והמשנית, ואפילו אל אולמו של אחרון בתי משפט השלום בישראל; ומצד שני, היא רחוקה מאוד מלהיות משנה סדורה, שכלליה ידועים לכול ושמעמדה הוא מעל לכל ספק. אין בפנינו "מגנה כרטה", תורה שבכתב, שהוראותיה ניצבות לדורות, מעל לכל "משטר מזדמן", מעל לכל מעשה חקיקה. חוקתה של המדינת ישראל עשויה קרעים קרעים, כמעשה טלאים, שסכום הטלאים שבו רחוק מלהיות שלם.

אף חוקי היסוד עצמם אינם יוצרים מאטריה רצופה ושלמה של נורמות על, שמעמדן המיוחד ברור ומוחלט. אין בין חוק יסוד: מבקר המדינה לבין חוק יסוד: חופש העיסוק אלא כותרתם המשותפת בלבד; אין בין חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל לחוק יסוד:
השפיטה אלא התווית שהודבקה לשניהם.

המכנה המשותף היחיד, שהוא משותף באמת לאוסף אקראי זה של חוקים הקרוי חוקי יסוד, הוא עובדה אחת יסודית, שאינה ניתנת לערעור: הכנסת, בחוקקה את כל חוקי היסוד, מעולם לא העלתה על דעתה, במהלך החקיקה עצמה, לא במליאת הכנסת ולא בוועדות, כי היא פועלת לפתע כרשות מכוננת, וכי חוקי יסוד אלה עתידים להפוך לפתע לבעלי מעמד משפטי מיוחד, אשר ישפיע בעתיד לא רק על חוקי היסוד עצמם, אלא אף על חקיקה עתידית ואף על עצם סמכותה של הרשות המחוקקת לחוקק בעתיד חוקים כטוב בעיניה.

בזאת, אין ספק, אני הקטן באלפי ישראל חלוק באופן נוקב ומפורש על דעתו של מחולל "המהפכה החוקתית", כבוד נשיא בית המשפט דהיום השופט אהרן ברק, וברור לי כי יש גם אילנות גבוהים ממני, אם לנקוט לשון המעטה, להיתלות בהם לעניין מחלוקת זו.

המהפכה החוקתית - ההיית או היה זה חלום - זו שאלה שנראה לכאורה כי הוכרעה על ידי בית המשפט בלי שנתלבנה כל צורכה בציבור, ובלי שנדונה כאן, באולם זה, שבו היה עלינו, נציגי הציבור ונבחריו, להכריע בה באופן דמוקרטי.

לצערי, אני חש כי גם אם נתעלם מן השאלה אם אותה מהפכה חוקתית התחוללה בכלל, ואם ראוי הדבר שמהפכה כזאת נכפתה הר כגיגית על המחוקק, שלא התכוון כלל לחולל אותה, עדיין עומדים אנו בפני האתגר העיקרי שבפניו עומדת כל חברה אנושית המבקשת לקדש לדורות נורמות על יסודיות. אתגר זה הוא הפיכתה של החוקה - כל חוקה - ממסמך דקלרטיבי לנורמה, מהצהרת עקרונות לתורת חיים.

שהרי גם הדמוקרטיות העממיות, במרכאות כפולות ומכופלות, הידועות ביותר לשמצה בפגיעתן בזכויות האדם, היו בעלות חוקות מפוארות. יתירה מזו, גם בארצות הברית, שאל חוקתה נשואות עיני העולם הנאור כולו, התקיימו, בחסות חוקה, אפליה, דיכוי ואפילו עבדות.

הנה כי כן, לא די בחוקי יסוד דקלרטיביים; לא די ביצירת חוקה יש מאין; לא די אפילו בחוקה של ממש על כל פרטיה ודקדוקיה - יש צורך במהפכה חוקתית אמיתית. אם בחוקה אנו חפצים, הרי עליה להיות כזאת שעקרונותיה היסודיים גלויים וידועים לכל תלמיד בבית ספר.

לא ייתכן מצב שבו קיימת מחלוקת עמוקה באשר למעמדם של חוקי היסוד בכלל; באשר למעמדם של חוקי יסוד מסוימים לעומת חוקי יסוד אחרים; באשר למעמדם של חוקי יסוד לעומת חוקים רגילים; ובאשר לשאלות יסודיות רבות, שמטבע הדברים לא זכו מעולם למענה מסודר, כיוון שהמחוקק, שהוא האמור לתת מענה על שאלות אלו, מעולם לא פעל במודע כרשות מכוננת ומעולם לא העלה על דעתו שבמהפכה עסקינן.

התנאי הבסיסי לכל חוקה הוא הוודאות הנורמטיבית: מה כלול בחוקה ומה אינו כלול
בה; מה מעמדה המיוחד של החוקה; מי מוסמך לפרש אותה - שאלות אלה תלויות באוויר כיום, וכל עוד הן תלויות כך, הרי אין ולא יהיה סוף לוויכוח הנוקב, האמיתי, הקיים בציבור, בכנסת, בבית המשפט, ובין אלו לאלו. אבל זה, רבותי חברי הכנסת, לא העיקר.

העיקר הוא, שכל עוד תלויות ועומדות שאלות כה יסודיות, הציבור פשוט לא קונה את הסחורה הזאת. הציבור פשוט לא קונה את החוקה, שאיש אינו יודע מה כתוב בה; הוא לא קונה את המהפכה החוקתית, שנבחריו אומרים לו שלא היתה ולא נבראה.

לצערי הרב, ואני אומר זאת מתוך חרדה גדולה למעמדו של בית המשפט העליון ולמעמדה של הרשות השיפוטית בכלל, הציבור במקרים רבים פשוט לא קונה הכרעות רבות של בג"ץ, שבמקרים רבים הן נתפסות, בעיני חלק ממנו, אפילו כהכרעות פוליטיות.

איך ייתכן, שואל עצמו פלוני בעל נטיות ימניות, המאזין לרדיו, שמספרים לנו כי הכול שפיט וכי כל דבר, ממינוי מקורבו של שר למשרה ציבורית ועד לסוגיות מבצעיות וצבאיות מובהקות, הכול, בסופו של דבר, נבחן על ידי בית המשפט, ומצד שני, אותו בית משפט עצמו נמנע מלהתערב בהפרות חוק בוטות וצורמות, למשל בהר הבית, או בשיקוליה של ממשלה המשחררת מחבלים רוצחים

ומצד שני, ישאל את עצמו איש השמאל, איך ייתכן שמחד גיסא פועל בית המשפט העליון באומץ לב, ומכפיף אפילו את המלחמה במחבלים, אותם מחבלים מתאבדים, לנורמות מערביות נאורות ביותר של זכויות האדם, ומאידך גיסא, ישאל אותו איש שמאל, איך הוא מתיר למדינה להרוס בתיהן של משפחות, רק משום שנבנו ללא היתר מינהלי

רבותי חברי הכנסת, עצם קיומן של התהיות העמוקות האלה, אף אם איננו מסכימים עמהן, מלמד, כי בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ - בית משפט גבוה לצדק, ובשבתו בפועל כפרשנה הראשי של החוקה הבלתי כתובה, נתפס כשחקן נוסף בזירה הפוליטית, ולא כגורם שאין להרהר אחר מידותיו.

ומכל התהיות והספקות הללו, החוקה בוודאי אינה יוצאת נשכרת. ולפיכך, אם בחוקה אנחנו חפצים, עליה לאחד אותנו כעם. אם חוקה זו רק תאיים על ציבורים ומגזרים במדינה, מה בצע בחוקה שכזו אם חוקה אנו מבקשים, אל לנו לחוקק אותה במסתרים, כגנבים בלילה.

אם אנו, חברי הכנסת, נפעל כרשות מכוננת, עלינו לעשות זאת בהכרה מלאה, תוך הבנת משמעות הדבר לדורות. מה בצע במהפכה חוקתית אם איננה סוחפת את ההמונים אם בית המשפט העליון הוא המוסמך לפרש חוקה זו, יהא הדבר רשמי ומפורש, ולא מכללא בלבד. ואם חוקה זו תהא נורמת על, האם לא ראוי שלכבוד הדיון בה יותקנו סדרי דין מיוחדים האם לא ראוי, כי בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לחוקה, ישב בהרכב מיוחד ומורחב האם באמת ראוי שכל שופט שלום, עם כל הכבוד, יהא מוסמך עקרונית לפסול חוק שקיבלה הכנסת ואולי בכלל ראוי, כי ייבחר בית משפט מיוחד לחוקה, שבו יכהנו גם שופטים שייבחרו לכך על ידי הציבור כל אלה הן שאלות יסודיות, שעל הכנסת ועל בית המשפט לשאול את עצמם בטרם ניחפז להכריז על הולדתה של חוקה בישראל.

אני מן הסבורים, כי מדינת ישראל רבת המגזרים והסכסוכים הפנימיים, דווקא כחברה שעדיין לא השלימה את הגדרתה העצמית, זקוקה לחוקה מאחדת, בסיסית, שעקרונותיה יהיו היסוד לאתוס האזרחי הישראלי, שכל אזרח ימצא בה, עד כמה שאפשר, את ביתו, ושכל מיעוט או מגזר יוכלו לשים בה את מבטחם.

דווקא משום כך סבורני, כפי שסבורים רבים מחברי, כי מן הראוי שחוקה כזאת לא תתקבל בחטף ולא כבדרך אגב, וכי מהפכה שכזו רצוי שתתחולל בדרך המלך, יחד עם הציבור כולו. אך הגיעה שעתה, אדוני היושב ראש. הגיעה שעתה, ועלינו לצאת לדרך, גם אם עדיין אנחנו צריכים לכובשה. תודה רבה.

היו"ר א' בורג:
תודה רבה, חבר הכנסת ריבלין. חבר הכנסת דוד טל, בבקשה.

דוד טל (ש"ס):
מכובדנו נשיא המדינה, אדוני היושב ראש, אישי הכנסת, גבירותי ורבותי, משום מה רווחת כיום בציבור ההשקפה, כי מדינת ישראל צריכה חוקה, ומקובל כי חוקי היסוד הם המהווים את החוקה שתהיה בנויה מכמה פרקים. אף שהדעה הזאת השתרשה עמוק בציבוריות הישראלית של היום, עד כדי כך שכל המעז לחשוב אחרת מועלה על המוקד הקולקטיבי כאויב המדינה הדמוקרטית, דבר שכשלעצמו אינו דמוקרטי - אנצל את ההזדמנות הזאת כדי לבדוק אם באמת יש צורך בחוקה ובחוקי יסוד.

לכאורה, המטרה של חוקה היא לקבוע מה הן הנורמות החוקתיות, כלומר הערכים הבסיסיים אשר לאורם תפעל כל המערכת השלטונית, המדינית והמשפטית, ולהסדיר את יחסי הגומלין בין ערכים אלה.

כדי להשיג מטרות אלו, על כל חוקה, אפילו במדינת ישראל, לשקף הסכמה לאומית רחבה. לא רק שעל החוקה לשקף הסכמה לאומית רחבה, כאמור, אלא שהחוקה צריכה להיות מנוסחת באופן ברור, כך שכל אדם יוכל לדעת ולהבין מה היא אותה הסכמה לאומית שבבסיס החוקה.

כדי לענות על השאלה האם יש צורך אמיתי בחוקה נבדוק מה השגנו עד כה בנושא החוקה במדינת ישראל. עד כה נחקקו כמה חוקי יסוד, אשר העיקריים שבהם הם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. שני חוקי היסוד הללו נחקקו לכאורה במטרה להגן על הדמוקרטיה וזכויות היסוד של הפרט, אולם הצורך בחוקי היסוד הללו כדי להגן על הזכויות האמורות בהם מוטל בספק, שכן אותן זכויות היו מוגנות בפועל כבר קודם לכן, אם בחוק ואם בפסיקה, וזאת זמן רב בטרם נחקקו חוקי היסוד האלה.

די אם אזכיר, לשם דוגמה, את פסק הדין בפרשת "קול העם", שניתן כבר בשנת 1953
ועיגן במסגרתו את הזכות לחופש הדיבור. למעשה, ההיסטוריה של המשפט במדינת ישראל הדמוקרטית - והיא היתה דמוקרטית, רבותי חברי הכנסת, גם לפני חוקי היסוד - מעידה, כי זכויות היסוד של הפרט בישראל קיבלו הגנה ראויה גם ללא חוקי היסוד.

ניתן לומר, כי דווקא חקיקת חוקי היסוד הרחיקה אותנו מן ההסכמה הלאומית הרחבה הנדרשת לשם חקיקת חוקה.

כבר במועד חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו התגלעו לראשונה בקיעים בהסכמה הלאומית, עד כדי כך שיוזמי החוק, ובראשם חבר הכנסת דן מרידור, נאלצו להעביר את החוק באופן מעורר מחלוקת בהצבעת מיעוט.

כדי שלא יאשימו אותי במשוא פנים, אני רוצה לצטט מכתב מאת כבוד נשיא בית המשפט העליון לשעבר, כבוד השופט משה לנדוי, אשר כתב בימים אלה לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כי "שיטת בית המשפט העליון מבוססת על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנתקבל בדרך של 'מחטף' בערוב ימיה של הכנסת ה 13". באותו מכתב הוא מזהיר את חברי ועדת החוקה, חוק ומשפט לבל יחזרו על אותה טעות בחקיקה של חוקי יסוד נוספים.

וכאילו לא די באופן מעורר המחלוקת שבו חוקקו חוקי היסוד, גם ניסוחם אינו חף ממחלוקת, שכן הם נתנו לבתי המשפט חופש לקבוע את ערכיה של מדינת ישראל, אף כי מטבע הדברים, לא בתי המשפט אמורים לעשות כן, אלא לשונה הברורה של החוקה. הלשון המעורפלת של חוקי היסוד, הקובעת כי "חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", פותחת פתח לפרשנויות סותרות ומתנגשות ולתפיסות מנוגדות.

ושוב, למען הסר ספק בכנות מניעי, אצטט מדברי ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מנחם אלון, במאמר שפרסם בספר לזכרו של פרופסור רוזן צבי, שם הוא עונה על פסק דינו של כבוד נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק בפרשת בבלי, אותה פרשה שבה קבע השופט אהרן ברק, כי על בתי הדין הרבניים לדון ולפסוק על פי הדין האזרחי החילוני בנושאים שבינו לבינה. בהגיבו על פסק דינו של נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט אהרן ברק, ציין ממלא מקומו דאז, כבוד השופט מנחם אלון, כי - ואני מצטט, חברי חברי הכנסת: "אכן הושגה קוהרנטיות והרמוניה נורמטיבית של מערכת המשפט במדינה, אך בוטלה מציאות קיימת של קוהרנטיות והרמוניה בין משפט המדינה ומשפטו הלאומי של העם העברי שהקים את המדינה. חלקו השני של פסק דין בבלי לא זו בלבד ששגוי הוא מבחינה משפטית, אלא ששגוי הוא גם מבחינה עניינית ומבחינת הכיבוד ההדדי, מבחינת אפשרות הדו שיח ומבחינת מקומה של מערכת המשפט במדינת ישראל - - -".

הציטטה הזאת, חברי חברי הכנסת, מעידה, כי אפילו בין ארזי בית המשפט העליון, האמון על עקרונות הדמוקרטיה והמשפט, קיימת מחלוקת עזה בקשר לחוקי היסוד, ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר מה יגידו אותם המוני בית ישראל, שהקשר למסורת היהודית ולעבר המפואר של המשפט העברי נשאר בעל חשיבות בעיניהם, אותם המונים שמייחסים למלה "יהודית" פרשנות מסורתית ולא פרשנות אולטרה מודרנית, שמרוקנת מתוכן את כל אשר גדלו עליו האם הסכמת אותם המונים לחוקה אינה חשובה
אינה בעלת ערך או שחשובה רק הדעה של אותו ציבור הנחשב בבתי המשפט כציבור נאור, ושרק דעתו היא בעלת משקל בציבוריות הישראלית

יתירה מזו, מה המשמעות של מדינה יהודית דמוקרטית מה חשוב יותר: המהות היהודית או ערכי הדמוקרטיה האם ערכים אלה בעלי משקל זהה ברור כי הביטוי הנ"ל מעורר יותר קושיות מאשר הוא מעלה תשובות עליהן. זו נקודת תורפה נוספת של חוקי היסוד הנ"ל.

הדואליות המלאכותית הזאת בין ערכי הדמוקרטיה לבין ערכי היהדות מכריחה את בית המשפט למלא את הביטויים הנ"ל בתוכן. נוצר מצב, שבו על כל שופט חילוני, מכובד ומנוסה ככל שיהיה, לפרש ולבאר מה הם ערכי היהדות. השאלות: האם יש לו הכלים לכך
האם יש לו סמכות מוסרית לכך - לא נשאלו כלל.

עובדה היא, שמאז אותה "מהפכה חוקתית" מפורסמת מבית מדרשו של כבוד נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, רק התחדדו המחלוקות, רק התחזקו האיבה והמשטמה בציבוריות הישראלית, אם בין דתיים לחילונים ואם בין ימין לשמאל ואם בין אשכנזים למזרחיים. נשאלת השאלה, מה הסיבה להידרדרות הזאת

לי נדמה, חברי חברי הכנסת, כי הסיבה להידרדרות זו היא אותה חירות שנטל לעצמו בית המשפט בקובעו כי הכול שפיט, לרבות הביקורת על דברי החקיקה של הכנסת, חירות שנובעת מהפרשנות שנתן בית המשפט לחוקי היסוד ושכונתה "המהפכה החוקתית". הטענה שלפיה ביקורת שיפוטית על חוקים היא ההגשמה של הדמוקרטיה ושל עקרון הפרדת הרשויות פשוט אינה מסתדרת עם ההיגיון הבריא.

ושוב, למען הסר ספק בדברים, ומשום כבוד אומרם, אצטט מדברי נשיא בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי, במאמרו "מתן חוקה לישראל בדרך פסיקת בית המשפט", שפורסם בביטאון "משפט וממשל", שם כתב: "קצרה בינתי מהבין איזו דמוקרטיה יש במסירת התפקיד של ביקורת חוקים שנתקבלו באורח דמוקרטי לגוף אוליגרכי כבית המשפט".

ומוסיף וקובע שם כבוד נשיא בית המשפט לשעבר, כבוד השופט משה לנדוי, כי
ואני שוב מצטט: "מי ומה הסמיך את בית המשפט העליון לעשות כן ללא הסמכה מפורשת מאת הרשות המחוקקת באין הסמכה כזו, התיאוריות עליהן בנוי פסק הדין" - וכאן הוא מדבר בעניין הסדר חובות המושבים - "חסרות בסיס בדין הקיים".

מהלך חקיקת חוקי היסוד כונה על ידי השופט אהרן ברק בתואר המפליג של "המהפכה החוקתית". כאיש מאמין אני מייחס חשיבות מרובה למלים. מה היא המשמעות של המהפכה החוקתית בסקירה היסטורית קצרה של מהפכות נראה, כי מהפכה מטבעה היא החלפת שלטון בשלטון אחר באמצעים חוץ מערכתיים. רוצה אני להאמין, כי יוזמי ומובילי המהפכה החוקתית לא התכוונו להביא להחלפת השלטון החוקי במדינת ישראל בכלל, ובאמצעים חוץ מערכתיים בפרט, אבל בפועל יישום המהפכה החוקתית אינו שונה מיישומה של כל מהפכה אחרת.

אנו נמצאים בעיצומו של מאבק חסר פשרות על אופיה של מדינת ישראל, האם תישאר מדינה בעלת אופי יהודי מובהק, כפי שכיוונו מייסדיה, או שתהפוך למדינה דמוקרטית ללא כל ייחוד לעם היהודי. השאלה היא, מי יכריע על כך מי יוביל ויעצב את אופיה של מדינת ישראל בעת המודרנית האם יהא זה גוף שנבחר בבחירות דמוקרטית במטרה לייצג את אוכלוסיית ישראל, או שיהיה זה גוף אוליגרכי מצומצם, שאנשיו מונו על ידי ועדה ולא נבחרו על ידי העם אני שואל את הכנסת, רבותי חברי הכנסת, מה יותר דמוקרטי

לאור האמור שואל אני את הכנסת, האם חוקי היסוד שאמורים להוות חוקה משיגים את מטרתם האם אין דרך שתהא מקובלת על כל גוני הציבוריות הישראלית להגן על זכויות הפרט באופן משביע רצון האם ראוי כי הכנסת כמחוקק תאפשר לבית המשפט ליטול ממנה את סמכויותיה האין מטרת החוקה להוות הסדר חברתי שהושג בהסכמה רחבה האם חוקי היסוד מבטאים הסכמה כזאת

לטעמי, התשובות שהמציאות החברתית הפוליטית בישראל מעמידה על שאלות הללו מובילות למסקנה בלתי נמנעת: מדינת ישראל אינה זקוקה לחוקה אם חוקה זו אינה עונה על המטרות שבבסיסה. אם חוקי היסוד כפי שהם גורמים יותר נזק מאשר תועלת לחברה בישראל, למה הם טובים חושש אני, כי כל מטרתם היא ליצור מראית עין של נאורות חברתית, או אולי להפיק רווח פוליטי ממאבק ציבורי על נושא שהינו כביכול בעל חשיבות עליונה על אף היותו למעשה בלתי הכרחי.

דומני, כי בבסיס המחלוקת עומד הרצון של קבוצת מיעוט אליטיסטית להכתיב לרוב הציבור בישראל "דפוסי התנהגות ראויים למדינה מתוקנת", או כפי שהדבר מכונה "שלטון החוק" בהמשך ל"שלטון החוק במחוקק" ועל "בסיס שלטון השופט בפרשנות החוק". מושגים אלו הינם בעייתיים בפני עצמם. מה משמעותו של שלטון החוק האין החוק תוצר של פעולה אנושית האם החוק לבדו יכול לשלוט אותי חינכו מילדותי, כי בדמוקרטיה השלטון נתון לעם דרך נציגיו הנבחרים. התפיסה כי המלה הכתובה היא השולטת היא תפיסה מעוותת, וקל וחומר כאשר כל שופט חופשי לפרשה ככל העולה על רוחו במסגרת ערכים לא מוגדרים של חוקי יסוד מעורפלים.

כאשר כבוד השופט אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, מאיים על הכנסת, שאם היא לא תחוקק את חוקי היסוד, יעשה זאת בית המשפט העליון - "ידיעות אחרונות" מיום 10
בדצמבר 1999 - השופט ברק אמר: אם הכנסת לא תחוקק חוקי יסוד, בית המשפט ייכנס לתמונה. זאת ועוד, הנשיא תוקף בהזדמנות אחרת במישרין התקפה פוליטית את החרדים -
"מעריב" מיום 12 באוקטובר 1999 - הוא אומר: החרדים מיעוט שמתנהג כמו רוב.

איני יכול להשאיר לפרשנותם של השופטים את ערכיה היהודיים של המדינה, ואני מציע לכם גם לא להשאיר לפרשנותם את ערכיה הדמוקרטיים. לצערי, סבורני כי המנטרה
"שלטון החוק" - -

זהבה גלאון (מרצ):
- - -

יוסף פריצקי (שינוי):
- - -

היו"ר א' בורג:
חבר הכנסת פריצקי.

דוד טל (ש"ס):
- - הפכה לחרב מתהפכת מבית מדרשה של קליקה קטנה ומתוקשרת, המנסה - -

קריאות:
- - -

אופיר פינס פז (ישראל אחת):
- - -

היו"ר א' בורג:
חבר הכנסת פינס, בבקשה.

דוד טל (ש"ס):
- - להכתיב שינוי פוליטי רדיקלי לחברה הישראלית, מחוץ לכללי המשחק הדמוקרטיים תוך עקיפת מוסדות השלטון הנבחרים וסתימת פיות גסה. מאחורי הרטוריקה הגבוהה על אודות שלטון החוק מסתתרת אי יכולתה של אותה קליקה לשכנע באופן פוליטי וציבורי בצדקת עמדותיה.

היו"ר א' בורג:
בבקשה לסיים.

דוד טל (ש"ס):
אני מסיים, אדוני.

ביסוד השקפתה הפוליטית, הצדקנית והתוקפנית של אליטה זו עומדת החרדה מפני דמותו האמיתית של הציבור בישראל לנוכח תהליכי הדמוקרטיזציה ועליית השוויוניות בייצוג הפוליטי שלהם היינו עדים בשנים האחרונות, או בשפה פחות נקייה - הפחד מהגידול בהשפעתן הפוליטית של קבוצות אחרות בעם, כמו הדתיים, המסורתיים, הרוסים, ובעיקר הספרדים. את "השד הדמוקרטי" בחברה משוסעת, רב תכליתית ופלורליסטית כמו החברה בישראל לא ניתן לבלום באמצעות מלל חוקתי על זכויות אדם, שמטרתו האמיתית הינה להביא לשיתוף בית המשפט העליון בהנהגת המדינה.

היו"ר א' בורג:
אני מבקש לסיים.

דוד טל (ש"ס):
דומה כי כבוד נשיא בית המשפט העליון מקבל על עצמו את התפקיד לחנכנו ולהשליט עלינו אידיאולוגיות פוליטיות ראויות, שהינן אך ורק לטובתנו כמובן, גם אם איננו מבינים זאת, ולהצילנו מידי הדתיים, הספרדים, הרוסים ומי עוד, כי אם לא כן מי ידע אחריתנו. על כך כבר אמרה פרופסור רות גביזון - ובזאת אסיים - -

ענת מאור (מרצ):
- - -

דוד טל (ש"ס):
- - באחד מכתביה, כי מי שרוצה להיות מתקן עולם, יתכבד, יסיר גלימתו, יחצה את הוואדי וירים פעמיו לכנסת. אם ייבחר, יוכל לנסות ולהשפיע משם על אורחות חיינו ולנסות וליטול חלק בהנהגת המדינה. אין זה תפקידו של שופט לא כאן ולא בשום מקום עלי אדמות - -

היו"ר א' בורג:
תודה רבה.

דוד טל (ש"ס):
- - ואין לתופעה משונה זו אח ורע בשום מדינה. אין מדובר בוויכוח אקדמי בין המשפטנים על "אקטיביזם שיפוטי" - -

היו"ר א' בורג:
דוד, אני מבקש לסיים.

ענת מאור (מרצ):
- - -

דוד טל (ש"ס):
משפט אחרון.

היו"ר א' בורג:
בבקשה.

דוד טל (ש"ס):
- - או על השאלה אם "הכול שפיט", או אם יש מקום בכלל לחוקה במדינת ישראל.
מדובר בקריאת תיגר על המוסכמות הבסיסיות במדינה, בדבר מבנה המשטר, המהוות קונסנסוס מינימלי - -

קריאות:
- - -

היו"ר א' בורג:
תודה.

דוד טל (ש"ס):
- - בחברה כה שסועה ומפורדת, אשר נשמר בקפדנות - -

היו"ר א' בורג:
תודה רבה.

דוד טל (ש"ס):
- - מאז הקמת המדינה ומופר כעת - -

היו"ר א' בורג:
חבר הכנסת טל, תודה רבה.

דוד טל (ש"ס):
- - בעידודה של האליטה המתוקשרת שאיבדה את דרכה. תודה.


היו"ר א' בורג:
תודה רבה. חברי הכנסת, נא להירגע. לא חייבים להסכים לכל הדעות. חבר הכנסת עזמי בשארה, בבקשה.

נסים דהן (ש"ס):
- - -

היו"ר א' בורג:
רבותי חברי הכנסת, אני מבקש לשבת. חבר הכנסת עזמי בשארה, בבקשה. רבותי חברי הכנסת, אני מבקש מכולם לכבד את הישיבה החגיגית.

נסים דהן (ש"ס):
- - -

היו"ר א' בורג:
חבר הכנסת דהן, דיברו בשמך עכשיו. חבר הכנסת דהן, תפסיק לצעוק במליאה. תודה רבה. נא לשבת. חבר הכנסת בשארה, בבקשה תתחיל.

נסים דהן (ש"ס):
- - -

היו"ר א' בורג:
חבר הכנסת דהן, אתה מפריע. תדבר כמו שצריך במליאה. גם בקריאת ביניים.

אלי גולדשמידט (ישראל אחת):
- - -

היו"ר א' בורג:
חבר הכנסת גולדשמידט, מספיק. תודה. חבר הכנסת בשארה, בבקשה.

קריאה:
- - -

היו"ר א' בורג:
אני מבקש להפסיק. רבותי. חברת הכנסת מאור, את לא מוסיפה כבוד לכנסת, לא את ולא שאר החברים שצועקים כאן עכשיו. תודה רבה.

אילן גילאון (מרצ):
- - -

היו"ר א' בורג:
חבר הכנסת גילאון, מספיק.

אבשלום וילן (מרצ):
- - -

היו"ר א' בורג:
חבר הכנסת וילן, גם אתה שותף עכשיו לבושתה של הכנסת. לא ביום מן הסוג הזה צועקים צעקות מן הסוג הזה. בבקשה להפסיק עם זה, חבר הכנסת גילאון. חבר הכנסת בשארה, בבקשה.


עזמי בשארה (בל"ד):
כבוד הנשיא, אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, הוויכוח בקרבנו בנושא החוקה - ולא אגביל עצמי למה שכתבתי - המתנהל בחברה הישראלי מאז קום המדינה, איננו ויכוח ליגליסטי בין שתי שיטות שלטון, בין שיטה חוקתית קונטיננטלית לבין שיטה של ה COMMON LAW האנגלית. אין כאן ויכוח לגבי עדיפותה של חוקה על ה COMMON LAW.
הוויכוח במדינת ישראל על החוקה הוא ויכוח הרבה יותר מהותי, ולא ויכוח פרוצדורלי.

נכון שיש הבדל בין דמוקרטיות שקמו בבת אחת על ידי מעשה מלחמה או על ידי מהפכה, שמצאו עצמן מחויבות, בבת אחת, לנסח חוקה וכללי שלטון שיאזנו וייצרו מערכת של איזונים ובלמים בין זרועות השלטון השונות גם בעניינים הבסיסיים שבין אזרח למדינה. יש דמוקרטיות שהתפתחו בהדרגה על ידי חקיקה הדרגתית. אבל, סבורני שלא זה הוויכוח המתנהל כאן זה 50 שנה ומונע ניסוחה של חוקה.

לדעתי, הוויכוח העיקרי הוא גם לא הוויכוח - שאתייחס אליו תיכף, אף שלא כתבתי על זה, כי חשבתי שזה לא כל כך נושא שלי - בין מה שנקרא היהדות המובהקת - רק עכשיו שמעתי את המושג הזה - יהדותה המובהקת של המדינה, שאליה התכוונו האבות המייסדים;
דרך אגב, לא קראתי את המושג הזה אצל אף אחד מהם, אבל קראתי על הרבה מפלגות יהודיות מובהקות שהתנגדו בכלל וחשבו שקיומה של המדינה זה אקט חילוני, אנטי דתי.

אני גם לא חושב שזה הוויכוח העיקרי, אתייחס אליו. אני חושב שהוויכוח העיקרי טמון במקום אחר, והוא הוויכוח המעסיק אותנו כל פעם שאנחנו מנסחים חוקי יסוד. המלה שמתנוססת מעל כל חוק יסוד: מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. חלק משופטי בית המשפט העליון כבר כתבו והתייחסו לזה לא רק בפסקי הדין שלהם, במאמרים ובהרצאות שהרצו בנושא - מה זה מדינה יהודית ודמוקרטית. זה מתייחס וזה קשור באמת למפלגות החרדיות שהתווכחו כאן על בית המשפט העליון וסמכויותיו, על מה שנקרא האקטיביזם השיפוטי.

האם מדינת ישראל היא יהודית במהותה, כפי שהגדיר אחד משופטי בית המשפט העליון, ודמוקרטית רק באופיה ואם כבר מדינת ישראל היא יהודית במהותה, מה זה מהות יהודית אפשר להגדיר מהות יהודית בלי להתווכח הרבה מאוד עם המפלגות החרדיות על מהות יהודית האם באמת שופטים חילונים יכולים להגדיר מה זו מהות יהודית, אם מדינת ישראל היא יהודית במהותה ודמוקרטית באופיה האם יש לדמוקרטיה מהות חוץ מאופיה
האם יש לשלטון הדמוקרטי או לדמוקרטיה מהות חוץ מהאופי הדמוקרטי האם יש איזה
ESSENCE, האם יש איזו מהות לדמוקרטיה בפנים

אדוני היושב ראש, אני חושב שזה הוויכוח העיקרי, שזה הוויכוח האמיתי, ואני חושב שיש כאן מלכוד, זה לא פשוט כפי שמוגדר בנאומים פוליטיים ובפרוגרמות של בחירות. מדינה יהודית ודמוקרטית - יש מלכוד.

האם מדינת ישראל היא מדינה יהודית כי הלאומיות שלה יהודית כי יש בה רוב עברי, כפי שפעם השתמשו במושג בן גוריון, בנאום שלו על חוק האזרחות ועל חוק השבות, השתמש בכלל במושג: אומה עברית. כל הזמן השתמש במושג אומה עברית. לא במהות יהודית ולא ביהדות מובהקת.

האם היהדות הזאת, כלומר לאומיות עברית, בזה מדובר מדובר בלאומיות עברית אם מדובר בלאומיות עברית, אז בהחלט אפשר להפריד דת ממדינה במדינה הזאת. אם היהדות היא דת, אז אנחנו נדבר על מדינת הלכה. אם מדינת ישראל היא יהודית, כאשר יהדות היא גם לאומיות וגם דת, אז אי אפשר להפריד דת ממדינה.

אדוני היושב ראש, אם אי אפשר להפריד לאומיות מדת, אי אפשר להפריד דת ממדינה, ואם אי אפשר להפריד דת ממדינה, אי אפשר לדבר על דמוקרטיה ליברלית. אפשר לדבר על דמוקרטיה אחרת אבל לא על דמוקרטיה ליברלית. אפשר לדבר על דמוקרטיה רפובליקנית, דמוקרטיה אתנית, כל מיני, אבל לא על דמוקרטיה ליברלית.

לכן, השאלות האלה הן, לדעתי, ביסוד הוויכוח בתוך המדינה הזאת או בחברה הישראלית בנושא החוקה. לא השאלה אם צריך חוקה או להסתפק בחוקי יסוד ולהתקדם - מה שאנחנו עושים בוועדת החוקה, חוק ומשפט, IN BITS AND PIECES, לאט לאט, לכרסם עוד קצת, עוד קצת בוויכוח הציבורי.

הוויכוח האמיתי הוא הוויכוח הזה, מה זו מדינה יהודית דמוקרטית מה זה יהודית האם זה דת האם זה לאומיות עברית, כאשר מדינת ישראל מבטאת את זכות ההגדרה העצמית של הרוב העברי, או שזו מהות ארכאית שצריך להמשיך לחפש בארכיאולוגיה של הזיכרון האנושי, עוד 2,000 ועוד 2,000 ועוד 3,000 שנה, ועוד קצת, ועוד קצת, ולהוציא עוד מהויות ועוד מוסר ולהתווכח. והאם אנשים חילונים יכולים לקבוע זאת
האם פרלמנט יקבע את זה האם בתי משפט יקבעו את זה אפילו לפני בתי משפט, למה
שופטי בתי המשפט הם אנשים חילונים, וגם אנחנו בכנסת אנשים בשר ודם, אנחנו יכולים לקבוע במה שהם לא יכולים לקבוע מה ההבדל בינינו לבינם ההבדל בינינו לבינם שאנחנו נבחרים והם לא, אבל זה לא הבדל בכשרון, לא הבדל בכוח להכריע בשאלות כאלה.
זה הבדל בתפקוד. זה הבדל בתפקוד.

אל לנו לחשוב לרגע אחד שבית המשפט צריך להיות גוף נבחר בשביל שיוכל להכריע בשאלות כאלה. ההיפך הוא הנכון, אדוני היושב ראש. אני מסכים לדעתו של השופט אהרן ברק, שדמוקרטיה איננה שלטון הרוב, היא שלטון הרוב בכפוף לערכים דמוקרטיים. זוהי דמוקרטיה, ומישהו צריך להיות אמון על הערכים הדמוקרטיים האלה. מישהו צריך להכפיף את הרוב לערכים הדמוקרטיים האלה, וזהו בית המשפט.

סילבן שלום (הליכוד):
- - -

היו"ר א' בורג:
לא להפריע, חבר הכנסת שלום.

עזמי בשארה (בל"ד):
חשבתי שזה חג, וזה הפך להיות חגיגה.

היו"ר א' בורג:
תמשיך.

עזמי בשארה (בל"ד):
אדוני היושב ראש, בית המשפט הוא גוף שצריך להיות אמון על כך שהערכים הדמוקרטיים אשר הכנסת ניסחה, לא הוא, בצורת חוקים - הכנסת תהיה כפופה להם, והוא לא צריך להיות כפוף לרוב מזדמן או למצב רוח מזדמן או להלך רוח מזדמן בציבור.
לדעתי, זה תפקידו. אם כבר מנסחים חוקי יסוד - ולא הוא, אנחנו מנסחים חוקי יסוד -
הוא צריך להיות אמון על כך, שמצבי רוח והלכי רוח חולפים בבית הזה לא ישנו את עקרונות היסוד הללו אשר בית המשפט אמון עליהם. הוא לא לוקח לעצמו סמכות, אנחנו נותנים לו סמכות. זו דעה לא נכונה, אני לא יודע מאיפה מביאים אותה. אנחנו נותנים לו סמכות מעצם זה שמחוקקים חוק יסוד.

מי שרוצה להתנגד להליך הזה צריך להתנגד לחקיקת חוקי יסוד ולא להתנגד לבית המשפט העליון, וזה ויכוח שנכריע אותו בינינו כאן, לא בינינו לבינם. בכלל אין ויכוח כזה בינינו לבינם.

והשאלה האחרונה, אדוני היושב ראש, לא רק: מהי יהודית מה זה דמוקרטית
אמרתי, שלטון הרוב בכפוף לרוב הדמוקרטי.

היו"ר א' בורג:
הערכים הדמוקרטיים.

עזמי בשארה (בל"ד):
שלטון הרוב כפוף לערכים ולעקרונות ולנורמות הדמוקרטיות שצריכות להיות מנוסחות בצורת חוקי יסוד במדינה מתוקנת.

אבל גם השאלה של רוב, איזה רוב, אדוני היושב ראש, שאלה שעכשיו נפתחת בציבוריות הישראלית. הרוב הדמוקרטי הוא לא רוב אתני, הוא לא רוב לעומק, הוא רוב אופקי. הוא לא רוב של זהויות. במדינה שיש בה רוב מוסלמי, לא שלטון המוסלמים הוא הרוב אלא שלטון רוב האזרחים המסכימים לדעה מסוימת בפרוגרמה מפלגתית מסוימת או בתוכנית מסוימת למשול במדינה הזאת. מדינה שיש בה רוב נוצרי ומיעוט מוסלמי, שלטון הרוב הוא לא שלטון הנוצרים, אלא שלטון האנשים אשר היו שותפים לדעה ולפרוגרמה פוליטית בבחירות מסוימות בדיאלוג שאנחנו מניחים שהוא רציונלי.

שלטון הרוב במדינת ישראל הוא לא שלטון הרוב היהודי, הוא שלטון הרוב שמביא ממשלה מסוימת לשלטון. לכן הרוב הוא לא זהות, הוא לא אופקי, הוא רוב האזרחים, הוא לא רוב של דת מסוימת או צבע עור מסוים.

לכן, אדוני היושב ראש, במדינות רב אתניות ורב תרבותיות ורב לאומיות הרבה פעמים מתערבבים המושגים של הרוב הדתי, הרוב הלאומי, הרוב האתני והרוב הדמוקרטי.
אלה שלוש שאלות שונות בתכלית השוני.

ואחרון: כאשר אמרתי רוב האזרחים, אמרתי אזרחות. בקשר הזה בין פרט לבין מדינה - במדינה דמוקרטית ליברלית, הקשר העיקרי אשר מסדיר יחסים בין פרט למדינה זה לא שייכות אתנית לאומית דתית, או אפילו לא זיכרון קולקטיבי, אלא אזרחות, ואזרחות בלבד. זה הקשר הרלוונטי בין אזרח למדינתו. הזיקה התרבותית, האופי התרבותי, הזיכרון הקולקטיבי לא מסדיר יחסים בין מדינה לפרט, יחסים חוקיים או פוליטיים, אלא יחסים תרבותיים, יחסי הזדהות, יחסים אמוציונליים.

נותרת שאלה אחרונה, אשר הרבה מדינות דמוקרטיות ליברליות מתלבטות בה בימינו, אדוני היושב ראש. האם אזרחות בלבד, האם אנחנו יכולים להפשיט את הפרט מכל סממניו ולהפוך אותו בדרך הפשטה, אבסטרקציה, לאזרח בלבד - לא. הפרט הוא לא אזרח בלבד, אדוני היושב ראש. הפרט הוא גם הרבה דברים אחרים. הוא גם שייכות לאומית, הוא גם שייכות אתנית והוא גם שייכות תרבותית והוא גם בחירה תרבותית מסוימת.

מדינות דמוקרטיות שחיים בהן לאומים מכירות בזהות הלאומית של האזרח שלהן, והן מביאות את זה בחשבון, לא כפרט המסדיר את היחסים בין פרט למדינה, אלא בין הפרט לעצמו, כאשר המדינה מכירה בזכותו לבחור זהות, להשתייך לקולקטיב מסוים. הזכות לזהות היא זכות ליברלית אינדיבידואליסטית, ויש לפרט הזכות להיות ערבי ולהשתייך ללאומיות הערבית, והמדינה הדמוקרטית הליברלית צריכה להכיר בבחירה האינדיבידואלית הזאת ליצור קולקטיב ערבי בתוך המדינה. זו לא זכות ארכאית לפני קום המדינה, זה בהיסטוריה שלנו, בראייה שלנו את עצמנו. אבל אזרח ערבי במדינת ישראל מצפה מהמדינה להכיר בו כאזרח ככל האזרחים, ומצפה גם שתכיר באופיו הלאומי כערבי השייך לקולקטיב הלאומי הערבי, ושהיא לא תבחר לו את הזהות הקולקטיבית שלו ותהפוך אותו לבן מיעוטים דתי בלבד. תודה רבה לך.

היו"ר א' בורג:
תודה רבה. הודעה למזכיר.

מזכיר הכנסת א' האן:
אני מבקש לקום.

כבוד הנשיא!

(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)

בבקשה לשבת.

היו"ר א' בורג:
רבותי חברי הכנסת, ישיבה חגיגית זו נעולה. יש עכשיו קבלת פנים בטרקלין.
ישיבת הכנסת הרגילה תתחדש בשעה 19:00.

(הישיבה נפסקה בשעה 18:04 ונתחדשה בשעה 19:01.)