היו"ר מ` סבידור:
חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את הישיבה.

מזכיר הכנסת נ` לורך:
כבוד הנשיא!

(חברי הכנסת מקבלים בקימה את פני נשיא המדינה.)
היו"ר מ` סבידור:
הצעה לסדר לחברת הכנסת גאולה כהן.

גאולה כהן (התחיה):
אדוני היושב–ראש, לפני שתמשיך בישיבה, אני מבקשת להעלות הצעה לסדר. אני מציעה לקיים ישיבה זו, לציון מאה שנות התיישבות ציונית בארץ–ישראל, במקום היחידי שבו מתקיים היום המאבק העיקרי לשמירת ההתיישבות היהודית בארץ–ישראל, בחבל–ימית.

היו"ר מ` סבידור:
אינני מקבל את ההצעה. ישיבה זו מתקיימת על–פי סעיף 58 של התקנון, והיא מתקיימת כדת וכדין.

גאולה כהן (התחיה):
אני מבקשת לנמק את הצעתי.


היו"ר מ` סבידור:
בבקשה, אתן לך דקה להנמקת ההצעה.

גאולה כהן (התחיה):
לדעתי, זו הדרך היחידה שבה הכנסת יכולה לתקן את החלטתה האומללה, לקרוע חבל התיישבות שלם מארץ–ישראל. אם הכנסת לא תקבל הצעה זו, נהיה עדים להצגה צינית של כנסת, שרוממות ההתיישבות בגרונה וגרזן העקירה בידה, כנסת האוטמת את אוזניה משמוע את קול השורש הנעקר, וצועק אלינו היום מן האדמה.

היו"ר מ` סבידור:
חברת הכנסת גאולה כהן, הדקה חלפה.

גאולה כהן (התחיה):
לא, אדוני היושב–ראש. דפיקות של פטיש אינן יכולות להחריש את הקול הזה. לדעתי, אם לא תועמד הצעתי להצבעה, כל חלוצי ההתיישבות הציונית במשך מאה השנים האחרונות יתביישו בכנסת זו. אני מבקשת להעמיד את הצעתי להצבעה.

היו"ר מ` סבידור:
תודה, אין צורך בהצבעות.

יוסי שריד (המערך):
אני מציע להעמיד זאת להצבעה.

היו"ר מ` סבידור:
אין צורך בהצבעות. חברת הכנסת גאולה כהן, החלטתי שלא לקבל את הצעתך. קבעתי את סדר–היום, והישיבה תתקיים לפי סדר–היום שקבעתי.
גאולה כהן (התחיה):
אני רוצה להצטרף לחברי לסיעה ולמאבק בחבל–ימית. ברגע זה הם נוטעים שם עצים.

יעקב גיל (המערך):
אדוני היושב–ראש, האם התקנון מאפשר מחיאות כפיים בכנסת?

היו"ר מ` סבידור:
לא. מי מחא כפיים?
יעקב גיל (המערך):
רציתי למחוא כפיים.
מיכאל בר–זהר (המערך):
למי?
היו"ר מ' סבידור:
אדוני הנשיא, עמיתי חברי הכנסת, אדוני יושב-ראש ההסתדרות הציונית העולמית, כבוד השופטים, כבוד הרבנים הראשיים, קברניטי ההתיישבות על זרמיה, נפל בחלקי הכבוד הגדול לשבת ראש בחג הבא לציין מאה שנות התיישבות, שמונים-וחמש שנה לקונגרס הציוני הראשון, שמונים שנה לקרן-הקיימת לישראל ועשרים-וחמש שנה למכתב ההיסטורי של ג'יימס דה-רוטשילד, בהעבירו את רכוש פיק"א לבעלות המדינה, שאליו צירף התחייבות כספית להקמת משכן זה. ובמכתב הזה היתה ברכה: "יהי רצון שיהיה בניין הכנסת בעיני כל העולם סמל לנצחיותה של מדינת ישראל". בצדק אמרה אלמנתו האצילה, הגברת דורותי דה-רוטשילד, בעת חנוכתו של משכן הכנסת: "הבניין חותם את העבודה שעשה אביו של ג'יימס" - הלוא הוא הנדיב הידוע - "לפני שמונים שנה".

המבנה בן המאה החל במסד החלוצים הראשונים, ועליו נוספו נדבכים של העלייה השנייה ואלה שבאו אחריה, כל אחת על-פי אופיה ועל-פי תרומתה, וכל קומה וכל נדבך הושלמו בדם, בזיעה ובקורבנות על-ידי גיבורי נפש, לוחמים ומגינים, אנשי ניל"י, השומר, ההגנה, הפלמ"ח, אצ"ל ולח"י, עד בוא השחרור מעול זר וגולת הכותרת של ריבונות ישראל, הגלומה בבית הזה.

במבט לאחור ניתן לומר, שנתמזל לנו מזל כפול: הנס האחד, שמייסדי התנועה הציונית לא שיערו לעצמם את חומרת האיבה של האוכלוסייה המקומית ולא העריכו את הקשיים והסבכים שבהתאכרות יהודים. ייתכן שאילו ידעו, היו נרתעים ופונים לכיוון אחר, כפי שראינו בעבר. והנס השני - שקם לנו ריאליסט בדמותו של בנימין אדמונד רוטשילד, שידע להעריך את כל הגורמים, לרבות השלטון העותמני. ובהסתירו, במודע, את כוונותיו, השקיע הון וחזון בקביעת עובדות ובהדרכת הראשונים לעבודת אדמה ובהפצרה שיאמצו את אורח החיים והערכים של איכרים: "חסוך, עמול והצלח עם עוז החלטה של בעל אדמה". הוא אשר הניח את המסד. דוד בן-גוריון קלע בקובעו: "הרי זה אחד הפלאים של ההיסטוריה הנסית שלנו, שהיהודי הזה דבק במורשת חזון גאולת עמנו והקדיש את הונו העצום ואת אישיותו להגשמתה".

אמת, היו ניסיונות להיאחז בקרקע עשרות שנים לפני ‎1882: היה בק, המדפיס מצפת, סבו של שמעון רוקח, אשר כבר ב-‎1837 הקים כפר על הר מירון; גיא-אוני ובני-יהודה, שהוקמו על-ידי בני צפת, אך הם כרעו תחתם, אם מפאת העדר הון, אם בגלל יחס עוין של שלטון ואם בגלל תנאי אקלים קשים. כך הניסה המלריה את ראשוני פתח-תקווה, ואת ראשוני הגליל הכריעה הבצורת. כבר ב-‎1839 ניסה הפלח היהודי הראשון, מרדכי סלומון, להניע את סר משה מונטיפיורי להקים כפר שישא את עצמו, ובאותה שנה אף הסכים מוחמד עלי לבקשתו של מונטיפיורי להתיר הקמת ‎200 מאחזים, אך המצרים ניגפו מפני הטורקים, והתוכנית עלתה בתוהו.

הקורא על הניסיונות של הראשונים מהרהר על השוני במהלך ההיסטוריה. אילו מייסד ראשון-לציון, לבונטין, אכן היה מגשים את תוכניתו סמוך לעזה, או אילו יואל סלומון היה מממש את כוונתו להכות שורשים על יד יריחו, כפי שהתכוון, ולא במלבס, כמה דם, כמה קורבנות וכמה ויכוחים על גבולות ישראל היו נחסכים לדורות הבאים.

מי שקרא על טלטולי אבות זיכרון-יעקב - זרע עם עתיק ונצחו המשומר - על פני הים הלוך ושוב בין ביירות, יפו וחופי מצרים, כשחלקם התגנבו מחופשים לצליינים, יכול להעריך את אומץ לבם של הראשונים, את דבקותם ואת עוז רוחם של אנשי ראשון-לציון, שעליהם שר שניאור: "דרך ביצות-קדחת וטרשים וחול משוך נמשוך אביונים-עליזים מחרשת-העם, שמש אסיה אוכלת ביום, קור ישימון בליל".

הם אשר שכנעו את הנדיב הידוע ליישם את חזונו ולממש את חלומותיו הנסתרים. וכך הצהיר באוזניהם: "לא באתי לעזרתכם בגלל עונייכם וסבלכם. עשיתי כן יען כי ראיתי בכם מגשימי תחייתו של עם ישראל, של משאת הנפש ההיא והיקרה כל-כך לכולנו, המטרה הקדושה של שיבת עם ישראל לארץ אבותיו". לימים יכריז הנדיב הידוע: "הציונים ואני דמינו לחופרי מנהרה משני קצוות שונים. החילונו, וסופנו שניפגש".

גדולים נכסי החומר שהניח לנו הנדיב הידוע: ‎45 יישובים ‎440000 דונם אדמה מפוזרים מבחינה אסטרטגית, ערים, מפעלים ומשקים פוריים - וכל זאת למרות האקלים הקשה, המגפות והרעב שפקדו את הראשונים.

זאת ועוד: שלא כמנהיגים ציונים רבים בני תקופתו זכה אדמונד לראות בג'יימס בנו ממשיך נאמן של מפעלו האדיר ולוחם אמיץ למען הציונות והגשמת המנדט. הוא אשר הכריז בפרלמנט הבריטי, לאחר פרסום תוכנית החלוקה: "היא, הוועדה" - ומדובר בוועדת פיל - "קרעה את כתב הסמכות, קרעה את המנדט, קרעה את הצהרת בלפור, והיא הגדילה לעשות - היא קרעה את ארץ-ישראל".

נחזור לראשונים: תחילה לא היה להם למי לפנות ובפני מי להתלונן. הניע אותם דחף פנימי. הם האמינו באדמה האכזרית שמצאוה כאן. ואם מגיעה הערכה ותודה לראשונים, עלינו להעלות על נס את השיירה הראשונה של עולי תימן. הם, התימנים, חדורי אמונה ולהט הכיסופים, גילו כושר עמידה ברעב ובקדחת. הם שהדביקו את הרוסים, הרומנים ויוצאי חומות ירושלים בכושר עמידתם. הנשיא זלמן שזר תיארם בשיר שנקרא על ידו בכנס איכרים של זיכרון-יעקב: "לא גזע, כי פקעת שרירים מאובנים, כי זרועות איתנים חובקי סלע. לא סער יזיז אף חזיז לא יעיז עתיקים משנים ומפלא".

עם קום ההסתדרות הציונית העולמית וקרנותיה הלך וגדל משקלן ומעורבותן של הקרנות בבניין הארץ, ובמיוחד לאחר הצהרת בלפור. היום, כשאנו מעלים על נס ובהתרוממות רוח את גבורתם של הראשונים ומצדיעים לממשיכי דרכם, חובה נעימה לי לברך מעל במה זו את יצחק זיו-אב, יושב-ראש הוועדה הציבורית לחגיגות המאה, אשר לא התיר להיסטוריה לפסוח על גיבוריה האילמים של התחייה והוציאם מתהום הנשייה במאמריו ובפנייתו לבן-גוריון, אשר אימץ את רעיון חג הראשונים. בספרו המרתק הוא עשה צדק עם כולם ועם התנועה הציונית.

היום נצדיע לא רק ליישובים הראשונים אלא לכל עובדי האדמה ובוני הארץ מכל זרמי ההתיישבות. הם אשר הפכו ארץ שממה לגן-עדן פורח, כשישראל משמשת דוגמה ומופת לעולם כולו ומפיצה קדמה בקרב שכנינו.

חברי הכנסת, יהי רצון שגבורתם של הראשונים, חזונו ופעליו של הנדיב הידוע, נבואתו של הרצל ותרומתה של הקרן הקיימת למפעלנו הלאומי, ישתזרו בצורה מוצלחת ביום הולדתה ה-‎33 של הכנסת, יקרינו על העם וישמשו מקור עידוד לתנופה מחודשת בהגשמת השלבים הבאים של החזון הציוני.

ואסיים בציטוט משירו של המשורר הלאומי שלנו, שהוקדש לקונגרס הציוני הראשון: "ובדברי ימינו המלאים אנחות תאצר כפנינה דמעתכם הקדושה. מציבי הדלתות ובוני הטפחות יכירו מי ירה האבן הראשה - אך גם במחשכים, בשמש, בל ידעך זכרונכם בעמכם הנידח".

חברי הכנסת, בטרם אמסור את רשות הדיבור לסגן ראש הממשלה ושר החקלאות, אתכבד לקרוא באוזניכם מברק שקיבלתי היום מגב' דורותי דה-רוטשילד. אקרא אותו בעברית: "ליושב-ראש הכנסת, מאה שנות התיישבות בישראל קשורות במאה שנות מאמצינו בארץ. כיושבת-ראש קרן רוטשילד, הנני באה להביע לך, אדוני היושב-ראש - ובאמצעותך, לכל עם ישראל - את ברכותינו והאיחולים הטובים ביותר להמשך פיתוחה של הארץ, שבה אנחנו מקווים להמשיך ולתרום את חלקנו". על החתום - דורותי דה-רוטשילד.

אדוני סגן ראש הממשלה ושר החקלאות, חבר הכנסת שמחה ארליך, אני מוסר לך את רשות הדיבור.

סגן ראש הממשלה ושר החקלאות ש` ארליך:
אדוני היושב–ראש, כנסת נכבדה, אורחים מכובדים, אנו עומדים בפתחה של המאה השנייה. מאה שנות התיישבות כבר מאחורינו, אך חשבון הנפש עדיין לפנינו. מאה שנה עברו מאז נקבע הבסיס האיתן לתחילת ההתיישבות החדשה בארץ–ישראל. מאה שנה עברו מאז התחדשה לה פתח–תקווה במקומה דהיום, אפילו ארבע שנים קודם לכן כבר הגיעו ראשוני החולמים וניסו להקים יישוב יהודי המבוסס על עבודת האדמה. האם היו אלה הראשונים? מדוע נתקפחה זכותם של מייסדי ראש–פינה, ולפני כן מקווה–ישראל, ובין שתיהן אותה עיירה חסרת שם, שבנה המדפיס ר` ישראל בק על הר מירון – שכונה שנאמר עליה כי "יפה ומטופחת היא כמו עיירה קטנה באנגליה". לא ניתן לקפח את הראשונים. הם שניסו לעשות, שעלו וסבלו עוד לפני פתח–תקווה, והם האברכים שהקימו את גיא–אוני היא ראש–פינה, ובוודאי לא ניתן לקפח את מפעלו של קרל נטר, שהקים את בית–הספר החקלאי הראשון במקווה–ישראל, כדי ללמד את בני ישראל עבודת אדמה. לא ניתן לקפח ולהשכיח את "מעשי בראשית" של ראשוני הראשונים. כול שקבענו הוא, כי שנת התרמ"ב–1882 היא השנה שבה נקבעו היסודות האיתנים, שהם ביסוד ההתיישבות עד היום.

אנו חוגגים מלאות מאה שנה להתיישבות, משום שהיום, במבט לאחור, נראה כי אנו אולי העם היחידי שהצליח להקים יש מאין. וכי מה היתה ארץ–ישראל באותם ימים של המחצית השנייה של המאה ה–19? כמה ערים היו בה? כמה כפרים יהודיים? האם כדאי כלל לתאר את מצבם? האם כדאי כלל לספור אותם?

שנת 1882 היא ציון דרך, שאחריו באו מאות יישובים חקלאיים בצורות התיישבות שונות, וקבעו את גורלנו עד היום הזה.

המושבה העברית, הכפר העברי, הקיבוץ והמושב נתנו לנו לא רק מבנה נכון של מדינה היושבת על אדמתה, אלא חידשו את הקשר של העם היהודי אל מורשתו, היא אדמת ארץ–ישראל. לא עוד ארץ שבאים אליה כדי למות בה ומתקיימים מכספי החלוקה, אלא ארץ שבאים אליה כדי לחיות בה, להקים בית, לגדל עם יהודי שונה מזה שהיה בגולה, עם החי מיגיע כפיים ורואה ברכה בעמלו.

אך החלום איננו בהכרח חלק מן המציאות, שהיתה במרבית המקרים שונה ומרה. המעניין הוא כי החזקים, אלה שראו במרורים חלק מן החיים שיש להתגבר עליו, נשארו, עבדו, רעבו, קדחו, בנו והצליחו.

כותב אברהם יערי בספרו "זכרונות ארץ–ישראל" על ייסוד פתח–תקווה: "בבוקר קיץ אחד בשנת התרל"ח יצאו מירושלים ר` דוד גוטמן, ר` יואל משה סולומון, ר` יהושע שטמפר ור` זרח ברנט לראות את אדמות מלבס אשר בסביבות יפו, בטרם יקנו אותה. המקום היה נורא ומי הירקון המזיקים היו מי השתייה היחידים. לא יכול היה ר` יואל משה סולומון, שהיה ראש החבורה, לקחת על עצמו האחריות הבלעדית לקניית השטח. הלך והזמין מומחה לבדיקת המצב האקלימי, כדבריו, באזור מלבס. מסקנתו של המומחה היתה: `אין זה מקום להתיישבות בני אדם, מכיוון שבכל האזור אין רואים ציפורים עפות – סימן הוא למוות, למקום חסר חיים`. כקפואים עמדו משוגעי ההתיישבות הללו, ולא ידעו את נפשם. אך לפתע החליט יואל משה סולומון: `ובכל זאת – ננסה...`". המלים האלה "ובכל זאת – ננסה" הקימו את אם המושבות על אותה אדמה "נוראה" – אדמת מלבס. אותו חזון של "על אף הכול כדאי וצריך לנסות" הקים עיר בישראל ובה יותר מ–100000 נפש חיים, נושמים ומשלבים חקלאות, מסחר ותעשייה לרווחת הכול.

יום מלאות מאה שנה להתיישבות הוא גם חג לתנועה הציונית, כי היא זו שהביאה ליהודי הארץ וליהודי הגולה רוח חדשה, רוח שהזיזה יהודים ממקומם אל ארץ חדשה–ישנה, משום שהוצב בפניהם אתגר חדש, שלא היה ידוע להם קודם, אתגר של הקמת בית חדש בצורת חיים חדשה ורחוקה מאוד מחייהם במזרח אירופה. הרוח שהגיעה לגולה הביאה עמה משהו מרוחה של ארץ–ישראל, שיהודים בכל אתר ואתר, ולאו דווקא באירופה, חלמו על כך הרבה מאוד שנים.

בראשית שנת התרס"ז–1906 באו לארץ שלושה–עשר יהודים מתימן, ובהשפעת מכתביהם עלו בראשית 1908 עוד כמאה עולים, ובחודש תמוז התרס"ט–1909 – עוד כמאה–וחמישים עולים יהודים מתימן. אברהם טביב, הסופר בן העדה התימנית, סיפר כעבור זמן: "עלייתנו לארץ–ישראל הינה לא משום גזירת המלך, ולא בגלל חוסר פרנסה, ולא משום סיבה מן הסיבות הגורמות לנדידה מארץ לארץ, אלא מרוב תשוקה ואהבה לעלות לארץ–ישראל".

ובכן, אותה הרוח שהחלה מנשבת אל ארצות אירופה – בעיקר מזרחה – נשבה גם דרומה והגיעה אף אל דרום חצי–האי ערב, שם ישבו יהודים מאות רבות של שנים וכמיהתם אחת: לעלות לארץ–ישראל. ומתי חל הדבר? בתוך אותה מסגרת של מאה שנה, שבסיסה הקמת הקבע של פתח–תקווה, בשנת 1882. אבל לעליית התימנים היתה משמעות נוספת, שאין להתעלם ממנה, והמשמעות היא כיבוש העבודה מידי נוכרים; עבודה במושבות העבריות, נאמר, צריכה להיות בידי יהודים ואלה היכולים להילחם בעבודה הנוכרית – אלה הם אחינו בני תימן המסתפקים במועט ויודעים את עבודת האדמה. והרי לכם גלגל היסטורי חוזר, כאשר גם כיום עלינו להילחם על כך שאנו נעבוד ולא אחרים יעבדו בשבילנו, אם כי היום "כיבוש העבודה", כפי שנקרא הדבר, צריך להיעשות מטעמים אחרים.

ייסוד פתח–תקווה בשנת 1882 גרם לייסודן של מושבות נוספות: נס–ציונה, ראשון–לציון, התחדשות ראש–פינה, יסוד–המעלה, זיכרון–יעקב, חדרה, רחובות וגדרה. אין אני מזכירן לפי סדר הקמתן, אלא כציוני דרך להתחזקות בסיס ההתיישבות היהודית בארץ. לכל היישובים האלה באו יהודים מתוך כוונה לעבוד את עבודת האדמה, ולהם זכות ראשונים בהנחת יסוד לחקלאות.

אך לא רק בעבודת אדמה עסקו יהודי המושבות, אלא גם בחשיבה על אידיאולוגיות חדשות, על–פי הזרמים החברתיים החדשים שצצו ועלו באירופה באותה תקופה. בירושלים יכתוב לאחר מכן יוסף ברץ, ממייסדי דגניה: "ניסינו להשפיע על הנוער היהודי לייסד אגודת בעלי מלאכה". ואכן, נוסדה אגודה ראשונה היא "האגודה המשותפת לסיתות אבנים", ובה שבעה סתתים יהודים. למרבה האירוניה, אגודה זו לא החזיקה מעמד זמן רב, מכיוון שחבריה נמשכו אל החקלאות והלכו אל המושבות. ושוב, המושבות – הגרעין הקשה והמוצק שעליו הולכת ונבנית חברה יהודית חדשה בארץ–ישראל.

אין זה המקום ואין זו היריעה להרחיב ולספר את מעלליהם של ראשונים, אותם אנשים מופלאים שחזונם הביא אותנו הלום: מנשה מאירוביץ, איש ראשון–לציון; משה סמילנסקי, מראשוני החקלאים, הסופר, ממייסדי רחובות; ראובן לרר, מייסד נס–ציונה; אליעזר בן–יהודה, מחייה השפה העברית – והרי אלה הם רק מתי מעט שמות, המייצגים את הגלריה הנהדרת של הדמויות, שייזכרו לעד בהיסטוריה המתחדשת של ההתיישבות בארץ–ישראל.

וקבוצות – האם אפשר שלא להזכיר את חמישים–וארבעת מופלאי הביל"ויים, והעלייה הראשונה והשנייה, את מייסדי דגניה וכינרת, את כובשי האדמה בבקעת–הירדן ולחופי הכינרת, אותם מייסדים ששמו על מפת ארץ–ישראל צורת התיישבות חדשה ומעניינת – הקבוצה – צורת התיישבות קומונלית מוצלחת יחידה במינה בעולם, ולאחר מכן צורת התיישבות נוספת שנגזרה מן הקבוצה – המושב – וראשון המושבים נהלל, ורבים שבאו אחריו ועליות נוספות שבאו לאחר מכן, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, והעליות שהגיעו מתחת לאפו של השולט הבריטי עד הקמת המדינה בשנת התש"ח.

נחטא לעצמנו אם יישובי "חומה ומגדל" לא יבואו כאן על הברכה, ועמם אחת–עשרה הנקודות שהוקמו במוצאי יום הכיפורים, בשנת 1947, בנגב, אשר קבעו לא במעט את דמות המדינה שלנו בדרום.

המדינה קמה, והיש שנוצר על–ידי המתיישבים בשנים הרבות שלפני כן הכין אותנו לימים הקשים של מלחמת העצמאות. נקודות ההתיישבות, המושבות, שבהן צמח דור חדש של יהודים, קבעו לנו את דמותנו ואת דמות מדינתנו; הן שהחזיקו מעמד בגליל העליון; הן שנתנו לנו את עמק–הירדן והכינרת; הן שנתנו לנו את העורף הנחוץ כל–כך בעת מלחמת קיום למדינה החדשה; הן שאפשרו לנו לפרוץ לתחומי התמחות חדשים של תעשייה מגוונת ומסחר, הנחוצים כל–כך לקיומו הבריא של עם.

ההתיישבות לא פסקה גם בחלוף 33 שנים למדינה. נהפוך הוא, הקמת יישובים, שנעשתה בתנאי מחתרת ובתנאי מצוקה, תחת עינו הפקוחה של הכובש הזר, נעשית בשלושים השנים האחרונות בריש גלי, מתוך הכרה מלאה, כי זו הדרך שבאמצעותה מפזרים אוכלוסייה יהודית צפופה ממישור החוף אל אזורים שהמדינה רוצה ביקרם.

ובתום מאה שנה מביטים אנו אחור בסיפוק וסוקרים את מעשי ידינו במשך 30 השנים האחרונות, שהן קטע גזור היטב מתוך המאה כולה.

מה השגנו בשנות המדינה? מאות יישובים, מושבים, קיבוצים ועיירות פיתוח בכל רחבי ארץ–ישראל, אלפי חקלאים חדשים, החיים מאדמתם ומספקים את מלוא תצרוכת המזון שלנו, פרט לגרעינים ובשר בקר, – –

רפאל סויסה (המערך):
זה היה פעם.

סגן ראש הממשלה ושר החקלאות ש` ארליך:
– – חקלאים המכניסים לקופת המדינה 1000 מיליון דולר לשנה מיצוא חקלאי טרי ומעובד ומיצוא חקלאי עקיף.

בשנות קיום המדינה, בתנועת ההתיישבות, גידלנו דור של יהודים–ישראלים גאים, שורשיים, בריאים ברוחם ובגופם, הרואים במקום מושבם לא רק מקור פרנסה אלא גם דרך חיים.

תנועת ההתיישבות החקלאית השיגה מטרות רבות שהוצבו בפניה בשנות קיום המדינה: קיום גבולות הארץ, הרחבת מעגל עובדי האדמה, הגברת פריון הייצור וקידום המדינה למצב של אי–תלות ביבוא מזון, כפי שכבר הזכרתי.

גם האגרוטכניקה לא דרכה במקום. מדינתנו, הענייה בשטחי קרקע ובכמות מים, מצאה דרך לרתום את הפיתוח הטכנולוגי לטובת ההתיישבות, וממילא לטובת המדינה כולה. הטכנולוגיה, שחדרה לכל אתר ואתר בתנועות ההתיישבות, גרמה למהפכה של ממש בדרך החשיבה של המתיישבים. אין עוד מחשבה של קיום הגוף והנפש בלבד מעבודת האדמה, אלא כיצד נוכל להגביר פריון בפחות קרקע, בפחות מים, באמצעות התפתחויות מדעיות וטכניות רציניות; כיצד נוכל להגביר יצוא לרווחתנו, החקלאים, ולרווחת אוצר המדינה, ואנו יכולים לציין הישגים בתחום זה. היום משתמשת תנועת ההתיישבות בהשקיה אלקטרונית, במחשב שמספק נתונים מדויקים לריסוס, לקטיף, למיון, למשלוח, לנתוני תמחיר ולתחשיבי כדאיות. זוהי החקלאות של היום, שבה שותפים כולם, החקלאים מן החקלאות הפרטית וממה שנקרא "ההתיישבות העובדת".

שטחי הגולן, יהודה, שומרון ועזה, וכמובן, בקעת–הירדן סיפקו אתגר חדש. הממשלה בראשות הליכוד הקימה בשנים האחרונות עשרות רבות של יישובים בכל רחבי ארץ–ישראל. היישובים, שהוקמו במין "חופזה" מאורגנת, מקבלים עתה את ביסוסם באמצעות תקציבים מוגברים והרחבת הבסיס האנושי שלהם.

השנים הבאות יוכיחו כי נכון פעלה הממשלה הזאת. היא הקימה שלד של עשרות יישובים בארבע שנות שלטונה הראשונות, ועתה, בקדנציה השנייה, מתחילה תקופת הביסוס והקידום. כל יישוב יהודי, המוקם ברחבי ארץ–ישראל, שתי מטרות לו: יישוב והגנת הארץ, שני ביטויים נרדפים העומדים היום כמו לפני מאה שנה ואין אפשרות להפריד ביניהם, וכך נמשיך.

היו"ר מ` סבידור:
תודה לסגן ראש הממשלה ושר החקלאות. אני מזמין את חבר הכנסת שמעון פרס לשאת את דברו.

שמעון פרס (המערך):
כבוד הנשיא, אדוני יושב–ראש הכנסת, חברים ואורחים יקרים, המסע של עמנו לעבר תחייתו הרוחנית והמדינית בארצו שלו – לא היה מסע כלולות. זהו המסע הארוך ביותר והמהפכני ביותר שעם כלשהו מעמי העולם ערך אי פעם בהיסטוריה האנושית. זהו גם מסע שטרם הסתיים. אפשר לברך עליו "ברכת הגומל", אך טרם הגיעה השעה לברך על המוגמר.

מבחינת הזמן נמשך הוא מאה שנה, והוא נערך בחמישה–שישה גלי עלייה עיקריים. מבחינת המרחב הוא הקיף יהודים ממפת תבל כולה, מאטלס של טעמים שונים ומלקסיקון של לשונות הרבה. מבחינה מדינית הוא התפתל בין האימפריה העותמנית ובין המנדט הבריטי, מול איבה ערבית, עד אשר חנה במדינה יהודית ריבונית. מבחינה חברתית הוא היה בעל אופי מהפכני וחלוצי, והיה טעון חזון שנישא על–ידי המעט בעמים, על–ידי מעטים בעם – מיעוט ששינה היסטוריה.

היה זה מסע שנערך בניגוד לכללי ההיסטוריה, כאשר ריחף מעליו האיום שריחף מעל ראשו של איוב, הסכנה כי "לא ישוב עוד לביתו ולא יכירנו עוד מקומו". הוא גם הצטרך להשיב על השאלה שנשאל איוב: "איפה היית ביסדי ארץ?"

מבחינה ציורית אפשר לתאר מסע זה, על כליו, דירותיו ומסעותיו, כמסע אגדתי, אך לאמיתו של דבר הוא היה זרוע סכנות, קורבנות, עמל, דם ודמע. יהודים שהפליגו עם הרובלים האחרונים בכיסם באוניות מפוקפקות מקושטא ליפו; יהודים שעשו את דרכם ברגל מצנעא לראשון–לציון; ניצולי שואה שהצטופפו בספינות מעפילים והגיעו לחוף חסום במשחתות עוינות; יוצאי תימן שעפו במרבד הקסמים; יוצאי בבל שחצו גבול באישון לילה; יוצאי מגרב שטולטלו בספינת אגוז, שאחת מהן גם שקעה במצולות הים ; ויוצאי ברית–המועצות, שלבם היטלטל עם תנודות הרכבות ממוסקבה לווינה ועד חופי הארץ.

הארץ שחיכתה להם היתם צחיחה וחשופה. הם השתכנו במערות, בחושות, באוהלים, בצריפים, בפחונים, בבדונים, במחנות ובמעברות ובבתים נטושים ובדירות דחק, בדירות קטנות. הם עבדו בביצות, בחולות, בטרשים, בעמקים קודחים ובהרים לא נודעים. הם לחמו במרצחים, בכנופיות, בשלטון זר ובצבאות ערב. תמיד מעטים, ללא רזרבות אסטרטגיות, תוך מחסור באדם, בנשק ובאמצעים, והם שילמו מחיר כבד ואכזרי. עד אשר יום אחד הם יכלו להפנות ראשם ולראות מאחוריהם ארץ פורחת, ירוקה; ארץ ששמעה יצא למרחוק כטובה שבארצות החקלאיות, כמתקדמת שבחברות, עם העז שבצבאות, עם ירושלים הדורה וקיבוצים ומושבים ומושבות וערי פיתוח וכרכים הולכים וגדלים.

המסע החל, כזכור, בהתרמ"ב, לפני מאה שנה. לא היו אז יהודים רבים בעולם. בסך הכול 7,750,000 יהודים, רובם, כ–5%.88, חיו באירופה, ומיעוטם, כ–8%, באסיה ובאפריקה, והנותרים, כרבע מיליון, בארצות שמעבר לים.

והתקופה – המאה הי"ט – היתה מאה גועשת בחייו של העם היהודי. האנטישמיות הגיעה לשיאים חדשים. עלילת דם בדמשק, פוגרומים ברוסיה, משפט דרייפוס בצרפת. וגם הליברליזם התעורר; בין הדיה של המהפכה הצרפתית ובין פעמיה של המהפכה הבולשביקית נשמע קול ההשכלה הנאורה ויישוב אמריקה. השלטון העותמני איבד את אחיזתו בארצות המגרב ובמקומו בא השלטון הצרפתי; תימן נכבשה על–ידי הטורקים. ברוסיה עלה לשלטון צאר חדש – אלכסנדר השני, שעורר תקוות חדשות בלב היהודים. בגרמניה ובצרפת החלו לדבר על שוויון זכויות לכל ילודי אשה. המצוקה והתקווה כאילו הזדמנו לפונדק אחד של זמן.

השנה – 1882 – התבלטה במהרה כשנה הקובעת; הקהילה היהודית הגדולה ביותר – היא מנתה אז חמישה מיליוני יהודים – התעוררה מהתקווה, מתקוותו של צאר אחד, והועמדה בפני חלום הבלהות שנוצר עם עליית מחליפו, הצאר אלכסנדר השלישי, והפוגרומים פשטו בארץ; ובקצה השני, בתימן הרחוקה, נפוצה השמועה ששנת התרמ"ב היא שנת הגאולה, שהרי כתוב ב"שיר השירים": "אמרתי אעלה בתמר".

היהודים ניצבו בפני השאלה הדחופה – "לאן?", לא רק מבחינה דתית אלא גם מבחינה גיאוגרפית. הרוב נשארו בגולה. אך קמו גם מבשרים וחלוצים ראשונים, שהעזו לקרוא לשוב הביתה. דומה שבין ראשוני המבשרים אז היה ר` יהודה חי אלקלעי, שבספרו "מנחת יהודה", שהתפרסם ב–1845, קבע כי "הקדוש ברוך הוא חפץ שהגאולה תהיה בדרך–ארץ וכבוד", וכי על כן "צריך לבנות בתים ולחצוב בורות ולטעת כרמים וזיתים" בארצנו שלנו. בדצמבר 1881 הכריז רב אחר, הרב משה אהרן גולדרינג הלוי, בוועידה של יהודי רומניה, שחלוציה הראשונים הקימו את ראש–פינה וזיכרון–יעקב, שהגיעה השעה "לעלות לציון ולעבוד בשדה ובכרם, לגול חרפת הגויים מראשינו, האומרים: נרפים הם בני ישראל ואין לבם אלא לבצעם". שלוש שנים לאחר מכן, בנובמבר 1884, קבע הד"ר י"ל פינסקר בוועידת קטוביץ: "כי היהודים הפכו מזמן לעם המסחר בהא הידיעה. מכאן ואילך תהיה ססמתנו `ההתיישבות`". אולם היטיב לבטא זאת מכולם זאב דובנוב – מראשוני הביל"ויים, בכותבו ב–1882 לאחיו, כי "המטרה הסופית שלי ושל רבים היא גדולה, רחבה, נשגבה אך לא בלתי מושגת – – –, המטרה הסופית היא לכבוש במשך הזמן את ארץ–ישראל ולהחזיר ליהודים עצמאות לאומית שנשללה מהם זה כאלפיים שנה. אל תצחק, אין זו הזיה. האמצעים להשגת מטרה זו ייתכנו בדרכים אלה: ייסוד יישובי חקלאות ומלאכה, הקמת כל מיני בתי–חרושת ותעשייה והרחבתם המודרגת. בקיצור, לעשות הכול, שכל האדמה וכל המשק יהיו בידי היהודים. מלבד זאת יש לאמן את הדור הצעיר לשלוט בנשק – בטורקיה החופשית והפראית אפשר לעשות הכול; ואז – כאן אני שוקע בחלומות – יבוא היום המפואר שעל בואו בישר ישעיהו בנבואות הנחמה הנלהבות שלו, אז יכריזו היהודים עצמם, בנשק ביד, אם יהיה צורך בכך, ובקול רם, כאדוני ארצם העתיקה". אם אח אחד רשם את ההיסטוריה של העבר, הרי האח האחר ניבא בדייקנות מדהימה את ההיסטוריה של העתיד.

ב–1896 הדליק הרצל את דמיונם של בני עמו בספרו "מדינת היהודים".

העם היהודי החל לנוע. רובו המכריע – לצערי הרב – לגלויות אחרות, שם הוא נשאר. ומעט מזעיר, פחות מהאפשרי ומאוחר מהדרוש, לעבר בית יעקב.

י"ד בילויים, שלושה–עשר גברים ואשה אחת, הגיעו לישראל. הם מאסו במה שאהרן דוד גורדון תיאר כ"דרך החיים" הגלותית, דרך החיים הסתגלנית, הפרזיטית, ובחרו במה שהוא קרא "דרך התחייה". "אין עם קונה את אדמתו – הוא טען – אלא על–ידי עצמו". במקביל באו נחשונים ראשונים מתימן והתיישבו בירושלים וייסדו את כפר–השילוח. היטיב לתאר מתיישבים אלה ר` בנימין: "שבט קטן, נידח, מדוכא ומופלא", שהוכיח "חריצות, כשרון כפיים, אהבת העבודה, חוש הסתגלות, הסתפקות במועט, אחדות, עזרת אחים, חמודות הנפש וסגולות הגוף".

גל העלייה הראשונה החל. הוא נמשך כ–22 שנים – מ–1882 עד 1904 – והוא סחף 20,000 יהודים, רובם יוצאי מזרח אירופה. דוד בן–גוריון סיכם את מפעלם במשפטים אחדים: "זרע המדינה נזרע בייסוד מקווה–ישראל, פתח–תקווה, ראשון–לציון, ראש–פינה, זיכרון–יעקב, גדרה והיישובים שבאו אחריהם. והמייסדים הראשונים טעמו טעם התלאות הקשות הבאות על בוני מדינה ראשונים: מלחמה קשה עם פגעי הטבע, עם פראי המדבר, עם שכנים עוינים, עם קדחת ממארת, עם חוסר מים, עם מחסור ומצוקה, עם קשיי קליטה בארץ אהובה ועזובה, עם ליכוד שבטים רחוקים ושונים ממקור אחד ומאחד".

ובעקבות הגל הזה באו שני גלים נוספים: העלייה השנייה והעלייה השלישית. חברי הכנסת, עליות אלו הניחו את היסוד לחיינו בישראל. הם הם שהעניקו לארץ–ישראל כוח משיכה וכושר קליטה. הם יסדו את ההתיישבות העובדת: ב–1909 – קבוצת כינרת; ב–1910 – דגניה; ב–1921 – נהלל; ב–1922 – בית–אלפא; ב–1920 – הסתדרות העובדים. הם הקימו את "השומר" ולאחר מכן את "ההגנה". ובמקביל – מפעלים אחרים: ב–1909 נוסדה תל–אביב; ב–1921 – חברת החשמל בנהריים; ב–1925 – האוניברסיטה העברית בירושלים והטכניון בחיפה.

באמצע שנות העשרים התחילו גלים נוספים: העלייה הרביעית והעלייה החמישית – 225,000 מאירופה, בעיקר מפולין, אך גם מגרמניה, שם החל הנאציזם להרים ראש.

ערב מלחמת העולם השנייה, כשהגדולה בשואות התחילה לפקוד את עמנו – נשארו שערי הארץ נעולים והתחילה ההעפלה. 60000 מעפילים הגיעו באוניות קטנות והתדפקו על שערי הארץ הנעולים. האנגלים אסרו את הכניסה, הערבים איימו על היישובים, והתשובה היתה: מעפילים מזה ויישובי "חומה ומגדל" מזה.

אולם רק אחרי הקמת המדינה, ולשם זה הוקמה המדינה, נפתחו שערי ישראל לרווחה. חלק מהמעפילים שברחו מהמחנות שנפתחו בקפריסין הגיעו ישר לשדה הקרב. ובתום הקרבות התחילה העלייה ההמונית. בין 1949 ל–1951 במשך שנתיים ימים בלבד הגיעו 582000 עולים, כמעט 1,000 יהודים ליום. הארץ ליקקה עדיין את פצעיה, לא היו שיכונים, לא היתה תעסוקה, היה מחסור במטבע קשה, 100,000 עולים שוקמו במחנות ארעיים, במעברות, אך היישוב היה איתן בדעתו. הממשלה החליטה על צנע, להקציב בשר ולחם, את המעט שהיה. אכן היינו עניים, אכן הקימונו שכונות עוני, אבל מוטב עוני בשכונות מאשר עוני ביהודים. קל יותר לשקם שכונות מאשר להקים עם. בתים אפשר לבנות מאוחר יותר, אבל הבאת יהודים – אסור לדחות.

הגעגועים המשיחיים הביאו גם עלייה גדולה מבבל, מתימן, מצפון–אפריקה. הוקמו מושבי עולים וערי פיתוח בקשיים נוראיים, בעוני, בהעדר ניסיון, בצפיפות, במחסור במקורות פרנסה, ואף–על–פי–כן היו אלה אולי הימים היפים ביותר בתולדותינו.

התחיל להירשם ברקע מאזן יהודי חדש. מצד אחד, שתי גלויות יהודיות גדולות – בארצות–הברית ובברית–המועצות. אלה שהיגרו לארצות–הברית עומדים בפני פיתויי השפע; אלה שנותרו ברוסיה – מול לחץ הקומוניזם. ואילו בישראל ניעורו כשרונות יהודיים חבויים, שנחשבו כאבודים. היהודים התגלו כחקלאים מעולים, כאנשי צבא נועזים, כפועלים, כתעשיינים, כבנאים, כאקדמאים, כמחדשי חברה וכאנשי מדינה. הארץ התכסתה בירק היצירה. עמק הירדן ועמק יזרעאל, אצבע החולה, הגליל העליון, עמק זבולון, הרי אפרים, השרון ופרוזדור ירושלים, הדרום, הערבה והנגב התמלאו ביישובים חקלאיים, בקיבוצים ובמושבים. הקיבוצים והקבוצות, בעיקר, תפסו את דמיון העולם כולו, נחשבו לפאר היצירה החברתית שידע העולם מעודו. המושבים הולידו דמות של איכר ישראלי חדש, צמוד לאדמתו ואמון על עזרה הדדית. ובעקבותיהם באו גם מושבי עולים, מיטב מיזוג הגלויות, והם יישבו את רמות–נפתלי, את התענכים, את עדולם, את פרוזדור ירושלים, את חבל לכיש ואת הנגב הרחוק והחדש. וצמח חוט שדרה חדש בארץ: ערי פיתוח מקריית–שמונה ועד אילת, שלושים ערים חדשות, שוקקות חיים. אחדות מהן הפכו במהרה ערים של ממש. באר–שבע, אשקלון ואשדוד התחרו ביניהן בגודלן וביופיין. ולאחר מלחמת ששת הימים התחילה גם ההתיישבות ברמת–הגולן, בבקעת–הירדן, בפתחת–רפיח, שכל אחד נאבק על גורלה בלבו. היבול מרשים. 861 יישובים חדשים – כ–300 קיבוצים, כ–400 מושבים, כ–5.4 מיליוני דונם מעובדים במה שנחשב כחקלאות הטובה שבעולם, עם כושר ייצור של כ–20 מיליארד שקלים בשנה, מתפוזים ועד פרחים.

אולם, כאמור, זהו מסע שלא הסתיים, זהו ויכוח שטרם נדם, קודם כול בינינו לבין רוב העם היהודי. איננו מכירים בגולה כצורת קיום יהודית שוות–ערך לזאת של ישראל. רק כאן, בארץ–ישראל, זכינו בחופש לאומי, בהגשמה עצמית, בכבוד האמיתי הבלתי–מעורער והבלתי–מותנה של האדם היהודי כאדם וכיהודי. ואנו מאמינים שכאן, בישראל, אכן שפר גורלנו. ייתכן שיהודי שהיגר מרוסיה לאמריקה עשיר יותר מיהודי שעלה לארץ–ישראל. אך באמריקה אין דגניה ואין נהלל, אין לכיש ואין מכון ויצמן ואין שדה–בוקר, ואם יש שם יישובים חדשים – לא היהודים בנו אותם. ייתכן שיהודי שהיגר ממרוקו לצרפת – מצבו החומרי טוב יותר ממצבו של אחיו שעלה לישראל. אך איש מהם לא בנה את בית–שאן או את דימונה, לא ריפד בפרחים את הפרוזדור לירושלים ולא בנה את התעשייה האווירית בלוד. והצרפתים אינם מוכנים להתחלק עם מישהו אחר לא בהיסטוריה שלהם ולא בערים שלהם.

גם בתוכנו, חברי הכנסת, יש ויכוח. לנו, לאנשי תנועת העבודה, עמדה ברורה. לדעתנו, הסך–הכול שנוצר כאן במאת השנים איננו סך–הכול של הון או של מזל או של דקלרציות. זהו סך–הכול של חזון, של עבודה מפרכת, של עקרונות עקשניים.

יגאל הורביץ (תל"ם):
זה הרגע המתאים לכל הקטע הזה?

קריאות:
– – –

שמעון פרס (המערך):
נשארנו נאמנים לדרכנו הציונית–הסוציאליסטית, ואנו מאמינים שדרכנו זו הוכחה כציונית ביותר שידע העם היהודי, וכסוציאליסטית ביותר שידע העולם כולו.

וזהו הסיכום שלא איבד את חיוניותו ואלה עקרונותיו: העיקרון כי "בזעת אפיך תאכל לחם", העיקרון שקראו לו מייסדי ישראל העובדת בשם עבודה עצמית. כי אנו מאמינים שההצלחה המוסרית קודמת להצלחה הכספית, וכי יש להעדיף את השדה על פני הבורסה, את הסדנה על פני הנדבה. אנו מאמינים שגורלנו תלוי במספר התלמים שנמשוך, ולא רק במספר המוצבים שנבנה. אין אנו שואפים לכך, שבני עם אחר יעבדו תחתנו, בינינו. נפרדנו לא רק מהגלות אלא גם מהגלותיות; העיקרון כי "והארץ לא תימכר לצמיתות", דבר שקראנו לו "אדמת הלאום", שהקרקע לא תישמט מידי העם. אוי לנו אם נמשכן את אדמתנו בתעתועי ספקולציה – היא תיהפך לאדמה ניידת, גם בידי בעלים אחרים, ולא רק בידינו אנו; והעיקרון של עזרה הדדית, של "ואהבת לרעך כמוך", ושל "לא תמכור אביון בעבור נעלים". כי היהדות היא בעינינו בראש ובראשונה מטען מוסרי, מורשה של צדק חברתי בארץ וחזון של "לא ישא גוי אל גוי חרב" באזור. על "וקראתיך בצדק – ואתנך לברית עולם לאור גויים" בנויה ההתיישבות העובדת. היא הגשימה זאת, ועלינו להוסיף ולאפשר לה להגשים זאת ולהתקדם. אין לנו תשובה טובה מזאת. השיקולים הערכיים חייבים להנחות אותנו לפני השיקולים הכלכליים, ומול פרחים במשבר ומשקים הנאבקים על גורלם, נזכור שהיצירה והיצוא קודמים לצריכה ולשמחה מוקדמת.

אדוני היושב–ראש, ארשה לעצמי לומר גם מלה אישית. את חיי כאדם צעיר עשיתי בבן–שמן אשר ביהודה ובאלומות אשר בגליל העליון. חשתי אז עד כמה בן–שמן היתה בודדה – אי מוקף בים של איבה ערבית; במידה רבה כפי שישראל נראית היום באזור. באלומות, באוהלים קרועים לרוח, חשתי עד כמה דלים היו האמצעים שעמדו לרשותנו ואיזו דרך ארוכה עוד מחכה לנו. אך בשני המקומות לימדו אותי ולמדתי – להאמין. כעבור עשרות בשנים זכיתי לראות גם מציאות אחרת, חדשה, חזקה יותר, וגם היום אני חש שאנחנו מציינים לא רק מאה שנים של הישגים, אלא מאה שנים של אמונה גדולה שהצדיקה את ייעוד עמנו ואת אחדות גורלו.

הבה נקווה שאמונה זו תוסיף להדריך אותנו בדרך הארוכה שעוד לפנינו. "הארץ היעודה שוכנת בקרבנו" – זה היה חזונו של הרצל. אנו שוכנים היום בארץ היעודה וזו הגשמת החזון, ונשכון בה לעד ולנצח.

היו"ר מ` סבידור:
תודה לחבר הכנסת שמעון פרס.

אני מבקש מכל הקהל הנכבד ומחברי הכנסת, לאחר שאנעל את הישיבה, לסור לאולם שאגאל לחגיגה במעמד נשיא המדינה.

מזכיר הכנסת נ` לורך:
כבוד הנשיא!

(חברי הכנסת קמים בצאת נשיא המדינה מן האולם)

היו"ר מ` סבידור:
אני נועל את הישיבה. הישיבה הבאה מחר בשעה 16:00.

הישיבה ננעלה בשעה 17:04.