היו״ר ק. לוז:
חברי הכנסת, אקדיש את דברי לציון המאורע הגדול שהתרחש לפני ט״ו שנים בט״ו בשבט.

היום מלאו חמש-עשרה שנה להתכנסותה של האסיפה המכוננת, היא הכנסת הראשונה. לא קל לעורר בקרבנו הד החוויה מן המאורע ההיסטורי הגדול של ישיבת בית-הנבחרים הראשונה של מדינת ישראל הריבונית. אעלה לפחות פרטים אחדים של ההתרחשות ואקרא דברים אחדים.

ד״ר חיים וייצמן ז״ל, נשיא מועצת-המדינה הזמנית, פתח את הישיבה בירושלים, בבניני המוסדות הלאומיים, באולם הקרוי עכשיו ״אולם וייצמן". העיר ירושלים סימלה את ההמשכיות והחידוש של החיים הממלכתיים של עם ישראל, ואילו המקום — המוסדות הלאומיים — והאיש סימלו את הזיקה של מעמד פתיחת המוסד העליון של המדינה היהודית העצמאית, אל ההסתדרות הציונית, היא תנועת ההתחדשות הלאומית, ההתיישבותית והמדינית.

אקרא קטעים אחדים מראשית נאום הפתיחה של ד״ר וייצמן: ״ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל, את כנסת ישראל הראשונה, בעיר הנצחית ירושלים... מעמד זה הוא פרי ההתעוררות הכבירה של הרצון הלאומי שקמה בעמנו בדורות האחרונים... מיטב בני האומה, מנהיגי הדור הנעלמים והאלמונים, קמו להגשים את חלום הדורות של שיבת ציון וחידוש הקוממיות הלאומית״.

בהמשך הדברים ציין וייצמן את שתי הדרכים בהן פעל מאמץ ההגשמה: "דרך התעוררות הלבבות, השיבה למקורות המסורת היהודית, החייאת השפה והספרות העברית... כינוס כוחות העם הפזורים לאגודה אחת, פעולת חינוך ותעמולה, וההכרזה בשער בת-רבים על זכותנו ההיסטורית ... הדרך הזאת הביאה לידי יצירת ההסתדרות הציונית העולמית, זה בית-היוצר למפעל ההגשמה... הדרך השניה היתה דרך המעשה החי והמגשים, בה הלכו אלה שקצרה רוחם לחכות לריכוז כוחות העם בגולה ולהכרת אחרים בזכותו. הם ביקשו לדחוק את הקץ, העפילו לארץ וחתרו להביא גאולה לעמם בפועל כפיהם ממש, בזיעת אפם ובדמם. אלה היו החלוצים הראשונים, הביל״ויים וכל החונים על דגלם, מפלסי נתיבות העליה ומניחי יסודות הבנין. בעקבותיהם הלכו דורות העליה וההתיישבות עד שנוצר הישוב רב-האונים אשר בחלבו ובדמו, בזכות גבורתם וקרבנותיהם של בניו, הקים את מדינת ישראל״.

הכנסת הראשונה ישבה בירושלים שלושה ימים. היא בחרה ביושב-ראש הכנסת, מר יוסף שפרינצק ז״ל, ובשני סגנים ייבדלו לחיים ארוכים, ד״ר נחום ניר וד״ר יוסף בורג. נבחרה ועדה מתמדת בראשותו של מר זלמן רובשוב, הוא שניאור זלמן שזר, נשיא מדינת ישראל דהיום. בעקבות הדו״ח של יושב-ראש הוועדה המתמדת נבחרו הוועדות הקבועות. שר המשפטים דאז, מר פליכס רוזנבליט, הוא פנחס רוזן, הביא מטעם הממשלה את הצעת חוק המעבר שהועברה לוועדת החוקה. הרב מרדכי נורוק ז״ל הביא לאישור את הדו״ח של ועדת המנדטים; יושב-ראש ועדת החוקה ישראל אידלסון, הוא שר התחבורה דהיום ישראל בר-יהודה, הביא מטעם הוועדה את הצעת חוק המעבר שנתקבל בכנסת אחרי דיון ממושך. שתי הישיבות האחרונות הוקדשו לבחירת נשיא המדינה ולהשבעתו.

מסיבת לכבוד יום כינון הכנסת, ט"ו בשבט 1964 כנשיא המדינה הראשון נבחר ד״ר חיים וייצמן. סמוך ליום הולדתה של הכנסת חל גם יום הולדת של מוסד הנשיאות בישראל המחודשת. ואני מביא לנשיא המדינה ולביתו את רגשי הערצתנו ואת איחולינו הטובים.

באותם שלושת הימים קבע מר שפרינצק את ההלכות הראשונות לניהול ישיבות הכנסת: ״באולם האסיפה אין מעשנים"; ״הנואמים לא ידברו ממקומותיהם; נואם שקיבל רשות-הדיבור ידבר מעל הבמה"; עד שיהיה תקנון, ידברו חברי האסיפה המכוננת זמן מוגבל, כפי שיקבע היושב-ראש״; ״חובה לשמור על כבוד האסיפה וסידוריה״; ״הודעה על-ידי חבר הכנסת צריכה להימסר בזמנה ובמקומה".

כשינוי מן הסדר במועצת-המדינה הזמנית, בה היו קוראים כל חוק וחוק, הודיע היושב-ראש: ״הנחנו את התכנית, את החוקה, את הפקודה וכל תעודה אחרת על השולחן בעוד מועד, וזה ייחשב אצלנו כקריאה ראשונה".

בדיון על חוק המעבר הודיע יושב-ראש ועדת החוקה: ״חברי הוועדה, כשהם רושמים הסתייגות, רשאים מתוך הסכמה ביניהם למסור את ההגנה על ההסתייגות לחבר אחר של הבית".

בהעדר תקנון נאלץ יושב-ראש הכנסת להתערב מדי פעם במהלך הדיון למען הכוונת מסלול הדיון. ועמד לו למר שפרינצק החוש החריף והנסיון הרב בניהול אסיפות וועידות למען עצב את הדפוסים הראשונים של הנוהל הפרלמנטרי.

בנעילת הישיבה הראשונה של הכנסת הראשונה אמר מר שפרינצק בין היתר: ״בקפיצת דרך בהיסטוריה העברית, בהשראת בנינו שנפלו על אדמת ישראל, בהתעוררות הרצון העליון והכשרון המתגבר והמעשה המפליא הגענו היום, בראש השנה לאילנות לירושלים עיר קדשנו, מחוז חפצנו. ביום זה נטעו ילדינו עצים חדשים... גם אנחנו, נבחרי ישראל, נטענו היום נטיעה חדשה. בפקודת הדורות שחלפו ולמען הדורות שיבואו, נטענו היום את אילן עצמאות ישראל״.

ובנעילת הישיבה האחרונה בירושלים אמר מר שפרינצק: ״צעדנו את צעדנו הראשון בבנין חיינו. נקיים את רצון גאולת ישראל ובימינו יוושע ישראל״. כעבור שלושה שבועות התכנסה הכנסת בתל-אביב, והישיבות החלו בהודעת ראש הממשלה מר דוד בן-גוריון על הרכב הממשלה ותכניתה. הוא אמר בין היתר: ״ייתכן שאנו עוברים עכשיו מתקופת ה״גדולות", תקופת עלילות גבורה ונצחון בשטח הצבאי והמדיני, שהפכו את פני ההיסטוריה היהודית והארצישראלית וחידשו ימינו כקדם, לתקופת הקטנות, המאמץ האפור והממושך של בניה משקית ואירגון ממלכתי, שאין בו אולי יפעה וברק וגבורה דרמתית, מלבד עמל מפרך, מתמיד ונאמן; מאמץ לשיכון עולים וקליטתם, להשבת אדמות נטושות ושוממות והפראתן, להקמת בתי-חרושת למלאכה והרחבתם, להתקנת כלי תחבורה ביבשה, בים ובאוויר, לקיום שירותי חינוך, בריאות וביטוח עממי ושכלולם, לגיוס אמצעים כספיים בממדים אשר לא ידענו עד כה, — לבטחון, לקליטת עולים ולשירותי המדינה והאומה".

ואמנם ב״קטנות״ אלו, במאמץ אפור וממושך עסקו הכנסת והממשלה ואזרחי ישראל זה חמש-עשרה שנה; והיו בהם גם עלילות גבורה ונצחון, גם יפעה וברק וגם קול דממה דקה של יצירה.

חברי הכנסת, אני מברך אתכם, את עובדי הכנסת ואת כל אזרחי המדינה במלאת חמש-עשרה שנה לכינון הכנסת. חברי הכנסת, הנכם מוזמנים למסיבת ט״ו בשבט הערב בשעה 9.