היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, היום יום שלישי, ט"ו בשבט, 25 בינואר 2005 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.

מזכיר הכנסת אריה האן:
בבקשה לקום. כבוד הנשיא!


(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)


מזכיר הכנסת אריה האן:
בבקשה לשבת.


היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
כבוד נשיא המדינה, נשיא המדינה לשעבר מר יצחק נבון, יושבי-ראש הכנסת לשעבר, מר שלמה הלל, מר דן תיכון ורעייתו, ראש הממשלה אריאל שרון, שרים, חברי הכנסת ובני הזוג, חברי הכנסת בעבר, נשיא בית-המשפט העליון מר אהרן ברק, מבקר המדינה, מכובדי סגל א' של המדינה, ראשי הסגל הדיפלומטי, ראשי העדות בישראל, חיילים, חניכים מתנועות הנוער, עולים, כלל האורחים היקרים.

תרשו לי קודם כול לקדם בברכה מיוחדת, אנחנו לפעמים שוכחים לעשות את זה, את חברי הכנסות בעבר, שהם אורחים רצויים לא רק בימי חג ומועד, אלא בכל ימות השנה.

בט"ו בשבט, חג האילנות, לפני 56 שנים, נפתחה בירושלים בירת ישראל, באותם ימים עיר חצויה ומבותרת, האספה המכוננת הראשונה. פתיחת בית-הנבחרים הראשון במדינת ישראל היתה התגשמות חלום דורות. יומיים לאחר מכן הוסב שמה לכנסת, והצירים היו לחברי הכנסת. בדרכם לירושלים עצרו חברי הכנסת החדשים בשער-הגיא. שלדי מכוניות עשנות היו לכל אורך הנתיב, זיכרון צורב למלחמה שטרם הגיעה לקצה.

חברי הכנסת נטעו באדמת הטרשים שתילי עצים. כך נהגו הראשונים, וכך נהגנו הבוקר בשתילת עצים באדמת שדרות וניר-עם. קיימנו הבוקר בשדרות מפגש מרתק עם התושבים האמיצים של העיר. האזנו למשאלותיהם, ואני מבטיח להם בשם חברי הכנסת הרבים שהיו במקום, דבריכם יהדהדו בכנסת, ואנחנו נהיה השליחים הנאמנים שלכם. הקרקע היא אחת ומאחדת את כולנו.

חברי הכנסת, לכנסת הראשונה לא ניתנו ימי חסד. האש בגבולות עדיין לא שככה, וכבר היה על הכנסת הראשונה לדון בנושאים גורליים רבי מחלוקת. על הכנסת היה לאשר את הסכמי שביתת הנשק, שעיצבו את גבולות המדינה לשנים רבות. הכנסת קיבלה את חוק השבות, והיה עליה לעסוק בדרכים לקליטת גלי עלייה אדירים שהארץ לא הכירה כמותם. על הכנסת הוטל לעצב את דפוסיה ותכניה של הדמוקרטיה הישראלית שזה עתה נולדה.

56 חורפים חלפו מאז. ירושלים בירת ישראל החצויה היא היום עיר מאוחדת. מדינת ישראל השברירית של 1949 היא היום מדינה איתנה. המשטר הדמוקרטי שלנו, שאין כמותו מנוסה במלחמות, מוצק. אולם המלחמה הארוכה והמרה על קיומנו בארצנו לא תמה. המעגל הנורא הזה של פיגועי דמים לא נפרץ. ידעו שליחי הרצח והטרור - אותנו לא יביסו לעולם. ידעו אויבינו מבקשי נפשנו: ידנו מושטת לשלום, אך אם למלחמה פניכם, אנחנו ערוכים ונחושים להגן על ביתנו ועל חלקת השדה שלנו.

בשאלות גורליות אין אצלנו הסכמה לאומית רחבה. ההכרעות המדיניות שמקבלת הכנסת הן מהותיות וחורצות את דמותנו לדורות. העם נחלק בשאלות אידיאולוגיות, והכנסת כראי נאמן משקפת את השברים בעם.

חברי הכנסת, הכנסת שואבת את עוצמתה מהעם, ועלינו להיזהר משקיעת המוסד המחוקק שלנו. גם כשהנושאים טעונים, גם כשהשאלות חוצות את העם וקורעות לב, עלינו לשמור על מעמדו של הפרלמנט. מדובר בנפשה של הדמוקרטיה וביכולתה להמשיך ולהתקיים.

בחרנו להקדיש יום חגיגי זה, ציון יום כינונה של הכנסת, לדיון בשאלה אם הגיע זמן חוקה. בטרם נפתח בפולמוס בסוגיית החוקה בישראל, תרשו לי הערה אישית. אין די בהסכמה רחבה על תוכנה של חוקה שתבטא את דרכנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. בעיני, השאלה הגדולה היא איך נגשים את הכתוב בחוקה בחיי היום-יום. בתור אדם שעלה לארץ ממדינה שהיתה לה חוקה נפלאה, ובד בבד משטר מן האפלים בתולדות האנושות; כמי שחזה בעיניו איך התובעים מימושה של חוקה מושלכים לשנים ארוכות לבתי-כלא, אני סבור כי המבחן האמיתי של החוקה הוא צלול וברור: כיצד אנחנו, ככנסת, והחברה הישראלית כולה, ניישם את החוקה, אם וכאשר תבוא, ונחיה על-פי עקרונותיה. אני מזמין את ראשון הדוברים, את ראש ממשלת ישראל, חבר הכנסת אריאל שרון.

ראש הממשלה אריאל שרון:
כבוד נשיא המדינה משה קצב, הנשיא לשעבר יצחק נבון, יושבי-ראש הכנסת לשעבר, נשיא בית-המשפט העליון השופט ברק, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ידידי חברי הכנסת לשעבר, הסגל הדיפלומטי, מכובדי כולם.

אחרי כמה ימים של גשמי ברכה אנו זוכים לחוג היום את ט"ו בשבט ביום בהיר ומלא שמש. כך יוכלו ילדי ישראל שיוצאים היום לנטיעות בכל רחבי הארץ לחזות בלובן השקדיות, שפרחיהן הנצו לאחרונה, להתבשם ממרבדי הנרקיסים והכלניות שפרחיהם הנצו, המעטרים את השדות של ארצנו, להריח את הריח המשכר של הטבע הסובב אותנו. אני בטוח שרבים מחברי הכנסת היו מעדיפים, כמוני, לבלות את היום הזה יחד אתם. למראה אולם המליאה, נראה לי שלא מעטים העדיפו זאת.

לא במקרה נקבע יום כינונה של הכנסת דווקא בט"ו בשבט. את המצוות הקשורות בכל יתר מועדי ישראל יכול אדם לקיים גם על אדמת נכר. את המשמעות ההלכתית-החקלאית של ט"ו בשבט אפשר לקיים רק בארץ-ישראל, שכן חג זה, כל טעם קיומו קשור בהוויית הארץ, בטבע שלה ובנופיה.

כך גם הכנסת, ההתגלמות המובהקת ביותר של חידוש הממלכתיות הישראלית, יכולה להתקיים רק על אדמת הארץ, ארץ-ישראל, ובארץ-ישראל היא יכולה לשכון רק כאן, בירושלים, בירת הנצח של עם ישראל.

אדוני היושב-ראש, עבודת החקיקה של הכנסת ב-56 שנותיה היא מפעל עצום, שתרם תרומה חשובה ביותר לבנייתה של ישראל כפי שהיא היום - מדינת חוק מתקדמת, נאורה, פתוחה, דמוקרטית ושוויונית, מדינה שמערכת חוקיה קשובה לשינויי הזמן ומתאימה את עצמה לצרכים המשתנים של החברה. ועדיין, עם כל הישגיה האדירים של הכנסת בתחום החקיקה, יש בינינו רבים הסבורים שהכנסת חטאה בכך שלא מילאה את תפקידה הראשון, והוא חיבורה של חוקה לישראל.

אני לא סבור כך. שתי אפשרויות ניצבו בפני חברי הכנסות הראשונות: האחת - חיבורה של חוקה סדורה וכפייתה הר כגיגית על החברה הישראלית המתהווה, הלומדת מחדש, אחרי אלפיים שנות גלות, את אורחות הממלכתיות והעצמאות. האחרת - חיבורה של חוקה כמעשה מרכבה, פיסה אחר פיסה, תוך הקשבה רגישה וסבלנית לצורכי החברה על חלקיה הרבים והשונים. בצדק, לדעתי, בחרה הכנסת ללכת בדרך השנייה, והתוצאה היום, 56 שנה אחרי כינונה של הכנסת, היא שיש לנו חוקי-יסוד לא מעטים המהווים שלד מוצק לחוקה שמלאכת חיבורה עדיין נמשכת.

בכל מדינה מתוקנת החוקה, המבטאת את תעודת הזהות של החברה, היא בגדר צורך. גם אצלנו כך. ועדיין, בעיני, גדול וחשוב מן הצורך הזה, הצורך האחר: להגיע בחברה שהיא כל כך רבת גוונים וזרמים - שלא לומר, פלגים - כמו החברה הישראלית, לחיבורה של החוקה מתוך הסכמה. רק כך נבטיח שתעודת הזהות שתתקבל בסופו של דבר תהיה אכן תעודת זהות משותפת לכולנו ומוסכמת על כולנו. אמרתי - אני תומך בצורך בחוקה. לדעתי, חוקה חייבת להיעשות בהסכמה. וגם אם לא נצליח במלאכת עשיית החוקה הזאת כפי שהיינו רוצים, בעיני אולי עדיפה אפילו חוקה שיש בה פגמים מסוימים אבל שנעשתה בהסכמה, ולא בכפייה.

אדוני היושב-ראש, הבית הזה מסמל את ריבונות העם היהודי בארץ-ישראל ואת היותם של אזרחינו בני-חורין במשטר דמוקרטי. לא מדובר בסמל ריק מתוכן, אלא בגוף בעל שליחות לאומית שאין חשובה ממנה. תפקידה של הכנסת, שהעם נתן בה את אמונו והפקיד בידיה את גורלו, הוא להנהיג אותו ולהוביל אותו אל עתידו. הכנסת לא נבחרת כדי לשמש מועדון לוויכוחים עקרים, אלא כדי לקבל החלטות אמיצות, מתוך ראיית האינטרס הלאומי הכולל.

לא קל לקבל הכרעות הרות-גורל, אבל זה תפקידה של הנהגה לאומית. לא קל להחליט כאשר נדרשות הכרעות קשות, קורעות לב, אבל זו שעת המבחן של שליחי העם, שכן, לא להחליט או לנסות להעביר את האחריות לאחרים רק משום שקשה, זו בריחה מהאחריות ובגידה בשליחות.

משטר דמוקרטי הוא דמוקרטי באמת כאשר יודע המיעוט שזכויותיו שמורות ואינן עומדות בסימן שאלה. אך משטר דמוקרטי הוא כזה באמת גם כאשר המיעוט יודע שעליו לקבל ולכבד את החלטות הרוב, גם כאשר אלה אינן לרוחו. לצערנו, בשנה האחרונה גברו בתוכנו הקולות המאיימים על שלמותה של הדמוקרטיה הישראלית והמצהירים בגלוי על סירובם של גורמים שונים לקבל הכרעות דמוקרטיות שהתקבלו כחוק בכנסת. כנסת ישראל, המוסד העליון של הדמוקרטיה הישראלית, והדמוקרטיה הישראלית כולה, ידעו להגן על עצמן מפני המהרסים הקמים לפגוע בהן, והחלטות הכנסת יבוצעו במלואן. תודה רבה.

היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
אני מודה לראש הממשלה, חבר הכנסת אריאל שרון, ומזמין את הדובר הבא - שר המשפטים וחבר הכנסת לשעבר משה נסים. בבקשה, אדוני.

חבר הכנסת לשעבר משה נסים:
אדוני היושב-ראש, אני מודה על הזכות שניתנה לי להופיע בפני הבית הזה בנושא כה חשוב למשטרה של מדינת ישראל.

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הדמוקרטיה בישראל חזקה, ולא נשקפת לה סכנה. זכויות היסוד של האדם בישראל על כל מרכיביהן מוגנות ונשמרות בקפידה במידה שלא תבייש מדינות תרבות דמוקרטיות בעלות מסורת של חוקה ותיקה ועתיקה. לאמיתו של דבר, גם ללא חוקה כתובה, קיים בישראל משטר קונסטיטוציוני, שבתנאים הביטחוניים והחברתיים שבהם שרויה מדינת ישראל, אנו רשאים להתפאר בו, ואף-על-פי כן דרושה חוקה לישראל.

דרושה חוקה לישראל לא רק כדי להידמות למתוקנות שבמדינות העולם, אלא למעננו. בעיני, במשטר תקין ומסודר דרושה חוקה שתיתן הגנה חוקתית הכוללת גם הגנה מפני הרוב. דרושה חוקה לשם נטיעת מסורת חוקתית שתקבע את המעמד ואת התיחום של סמכויות הרשויות השונות במדינה במסמך אחד, בלשון אחת ובחותם מחשבה אחד.

אך בראש ובראשונה דרושה לנו חוקה כדי ליצור מסמך מחנך אחד, שלם ומחייב לדורות, שימחיש שערכים ויסודות המשטר הם נכס בר-קיימא ואינם עלולים להשתנות חדשים לבקרים; מסמך שעליו יתחנך הדור הצעיר, שיקבע את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ויעניק לחברה הישראלית את הביטחון כי המשטר הדמוקרטי, שלטון החוק וזכויות היסוד של האדם מוגנים כהלכה.

כדי שלחוקה תהיה גם שליחות מחנכת, היא חייבת להיות שקולה, מאחדת ומלכדת. היא צריכה להיות מסמך חגיגי שגם מתקבל במעמד חגיגי, לא בהיחבא, לא באישון לילה ולא ברוב רגיל מקרי. למען תהיה כזאת, תנאי בל יעבור הוא שהחוקה תתקבל בהידברות, בהבנה ובקבלת פנים מאירה של כל רובדי החברה בישראל. חוקה שתיכון על אפו ועל חמתו של מרכיב חשוב בעם תהיה תקפה ומחייבת, אך היא תאבד את תוקפה המוסרי המחנך. תחת לאחד היא תיצור מתח מתמיד, מחלוקות ושסעים בעם, העלולים לסכן את השלום הפנימי בתוכנו. לו בידי היה הדבר, כי אז זה כבר היתה למדינת ישראל חוקה כזאת.

הסמכות לכונן חוקה נוקשה שביקורת החוקים תהיה לאורה היא, כמובן, של בית-המחוקקים ובאמירה מפורשת שלו. העובדה ששאלה כה חשובה - האם קיימת מהפכה חוקתית אם לאו - נתונה לפרשנויות שונות ולמחלוקות חריפות אף בתוך המערכת המשפטית עצמה, בלי שבית-המחוקקים פוסק את פסוקו, אינה תורמת לחוסנה המשפטי של המדינה. הגיע הזמן שהכנסת תאמר את דברה.

אם חפצי חוקה אנחנו, מן הראוי שתכלול כמה הוראות שיסללו את הדרך, כך אני מאמין, לקבלתה. אמנה כמה מהחשובות שבהן.

קבלת החוקה חייבת להיות לפחות באותו רוב שעל-פי החוקה יהיה דרוש לשינויה או לתיקונה. לא ייתכן שמסמך חוקתי יתקבל ברוב רגיל ויחייב רוב מיוחס לשינויו או לביטולו.

החוקה תמסד את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, כאשר הכוהנת אינה משמשת כפונדקית. בהיות מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, הרי שהוראת חוק המיוסדת על היותה של מדינת ישראל מדינתו של העם היהודי לא תיחשב כאפליה.

כדי לשמור על יציבות המשפט לא תהיה ביקורת על חוקים שבתוקף ערב קבלת החוקה. גם בחקיקה עתידה לא תהיה ביקורת על נושאים רגישים מיוחדים שיוגדרו, נושאים שעליהם בנוי המרקם החברתי העדין השומר על הדו-קיום בישראל. נושאים אלה - ההכרעה בהם היא מעניינה של הכנסת.

לא יבוטל חוק של הכנסת, אלא אם הוא נמצא בלתי חוקי בעליל. מן הראוי יהיה גם לשקול אימוץ השיטה הבריטית, שלפיה בית-המשפט לא יהיה מוסמך לבטל חוק בעצמו, ואולם אם הוא ימצא כי חוק עומד בסתירה לחוקה, יחזירו לכנסת, והיא תחליט על תיקונו והתאמתו לחוקה או אימוצו ברוב שנקבע בחוקה. אדוני היושב-ראש, הכנסת, בית-המחוקקים של מדינת ישראל, היא בית-היוצר של כל הוראת חוק, בוודאי ובוודאי של חוקה אשר בהתקבלה תכבול הכנסת את ידיה שלה בכל חקיקה עתידה. אני מקווה שהכנסת תהיה קנאית למעמדה ולסמכויותיה, תמלא את שליחותה ותוציא תחת ידה בקרוב חוקה ראויה, שתרים את קרנה של מדינת ישראל.

היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
אני מודה מאוד לשר המשפטים לשעבר, מר משה נסים, ומזמין את יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, חבר הכנסת מיכאל איתן. בבקשה, אדוני.

מיכאל איתן (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
אדוני היושב-ראש, כבוד הנשיא משה קצב, כבוד נשיא בית-המשפט העליון אהרן ברק, אדוני ראש הממשלה, חברי הכנסת, אורחות ואורחים, יושב-ראש הכנסת, שיושב שבעה על אמו, קיבל החלטה נכונה לפני שבועות מספר, כאשר הוא החליט להקדיש את יום ההולדת ה-56 של הכנסת לנושא החוקה. אני משתתף בצערו ושולח את תנחומינו, ואני רוצה גם לציין את הסיוע הבלתי-מוגבל שיושב-ראש הכנסת נותן למאמצים שנעשים בוועדת החוקה, חוק ומשפט לקדם הצעת חוקה למדינת ישראל.

למען הדיוק אנו חייבים לציין בדיון הזה דווקא, כי יום ההולדת ה-56 של הכנסת יחול רק בעוד יומיים. אני מחזיק כאן פרוטוקול של פתיחת האספה המכוננת - ט"ו בשבט תש"ט, 14 בפברואר 1949, ירושלים, בית הסוכנות היהודית, שעה 16:00. יש כאן פרוטוקול שמתחיל בנאום פתיחה של נשיא מועצת המדינה הזמנית, ד"ר חיים ויצמן, ולאחר הנאום החגיגי שהוא נשא קראו לצירים שנבחרו, וכל אחד מהם נשבע והיה צריך לומר "אני מתחייב" לאחר ההצהרה שקרא מזכיר הממשלה דווקא. ומה היתה לשון ההצהרה - אני מתחייב להיות נאמן למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי באספה המכוננת. ומה היא השליחות של האספה המכוננת אם לא לכונן חוקה

כך נקבע גם בהכרזת העצמאות, כך גם אמרו הצירים כאשר הם באו לבקש את אמון הבוחר, אבל יומיים לאחר מכן כבר החל גם באופן פורמלי תהליך דחיית ההתחייבות הזאת. מרבית הצירים לא כל כך זכרו, כנראה, את ההצהרה מלפני יומיים, וקיבלו בהשראת הממשלה החלטה לכאורה פשוטה - החלפת השם, אבל היא היתה כרוכה גם בהחלפת התפקיד. בחוק המעבר, בי"ז בשבט - לא בט"ו בשבט - החליטה האספה המכוננת לקבל את חוק המעבר, ואז באה לעולם הכנסת, שהיא בית-הנבחרים. ויש לנו בית-נבחרים, ובית-הנבחרים החליף את האספה המכוננת, ואותה כנסת חוגגת את יום הולדתה דווקא ביום פטירתה של האחות הבכירה, האספה המכוננת, שהכנסת ביטלה וירשה.

אני לא יכול לקבל את ההנחה שאי-אפשר לקבוע חוקה, כי היא קובעת ומחייבת אחרים - דורות - זה טיבה, זאת מטרתה. הרי בכל עת שיקבלו חוקה, החוקה הזאת - המטרה שלה להקנות יותר יציבות, ולחייב, ולהימנע משינויים זמניים. המטרה שלה היא לדחות סיפוקים מיידיים על מנת להרוויח מיכולת לחשוב על טווחים יותר ארוכים.

אני רוצה להביא בפני חברי הכנסת איזה דין-וחשבון על מה שאנחנו עושים בוועדת החוקה. ועדת החוקה, חוק ומשפט הנוכחית קיבלה על עצמה את האתגר לעמוד במה שהתחייבו אז, בפשרת הררי, שלכשתגיע העת, יאגדו את חוקי-היסוד ויכינו הצעת חוקה שתכלול את חוקי-היסוד. אנחנו מנסים לעשות את זה על-ידי הסתמכות בעיקר על חוקי-היסוד, אבל הם צריכים לעבור שינויים מרחיקים. הם לא מתאימים למסמך חוקתי. אנחנו צריכים להשלים חקיקה נוספת שחסרה, על מנת שיהיה לנו מסמך מקיף של חוקה, והעבודה הזאת נעשית זה שנה וחצי, קרוב לשנתיים, בוועדת החוקה, בהשתתפות רצינית של חברי כנסת שבאים בימי א' וה', נוסף על ימי העבודה הרגילים בכנסת, בסיוע של צוות מקצועי נהדר שיש לנו בראשותה של היועצת המשפטית סיגל קוגוט, ובתמיכה רבה מאוד שאנחנו מקבלים מהאקדמיה, ממכוני מחקר ומגופים רבים בציבור.

אנשים עוקבים אחרי דיוני הוועדה, כפי שמקובל היום בעידן האינטרנט, אנחנו משתפים את הציבור גם על-ידי פרסום כל הפרוטוקולים, מעקב ומענה על פניות באתר הוועדה, ואנחנו מתקדמים יפה בהכנת הצעה שנביא למליאה כאשר היא תושלם. אני מקווה שלקראת עונת הקיץ נוכל להביא הצעה.

יש קשיים, אני מודע לכך, ויש לנו מחויבויות קואליציוניות שפורסמו והונחו על שולחן הכנסת, אבל גם בתוך המחויבויות הקואליציוניות יש ניסיון - א. להגיע להסכמה רחבה; ב. אומר את זה כך: אין זכות וטו, בשום הסכם קואליציוני, על סמכותה של ועדה לקיים דיון ולהצביע, וועדת החוקה, כוועדה שיש לה פריווילגיה בענייני חוקה, להביא הצעות היישר מהוועדה ולא בדרך של הצעת חוק ממשלתית או הצעת חוק פרטית שצריכה לעבור קודם לכן קריאה טרומית, על אחת כמה וכמה אי-אפשר לעצור אותה - אם היא תגיע למסקנה שיש לה הצעה מוסכמת, לא על חודו של קול, ונכונה גם מבחינה מקצועית, עשויה היטב מבחינה מקצועית.

הקשיים הם לא רק טכניים, ולא רק קואליציוניים. אנחנו עם ייחודי. החוקה של העם שלנו ניתנה לפני אלפי שנים, ואנחנו לא רוצים להחליף אותה. יש לנו עם, ויש לנו מדינה. המדינה לא יכולה להתנהל, בהכרח, על-פי החוקה של העם. אנחנו צריכים חוקה שעל-פיה נוכל לנהל את ענייני המדינה. ובהקשר זה קבענו לעצמנו, כהנחת יסוד, ששותפים לה כמעט כל חברי הוועדה, שנקודת המוצא שלנו היא, שהחוקה של מדינת ישראל היא חוקה של מדינה יהודית ודמוקרטית. ובמסגרת הביטוי "יהודית", אנחנו צריכים לפתור הרבה מאוד בעיות שקשורות בשאלת הזהות היהודית; בהקשר של הביטוי "דמוקרטית", אנחנו צריכים לפתור בעיות שקשורות בנושא זכויות מיעוטים, ומיעוטים לאומיים שחיים אתנו כאזרחים במדינה הזאת. ואם אני יכול להביע תקווה - החוקה עצמה, לא תפקידה לפתור בעיות קונקרטיות, אבל תפקידה לחפש מכנים משותפים שבמסגרתם אפשר להתווכח ואפשר לפתור את הבעיות.

אם אני מסתכל על התקופה שלנו באיזה ממד היסטורי - תקופה שהרבה אמיתות נשברו בה, גם מימין וגם משמאל; גם מימין וגם משמאל. אז אולי זה הרגע המתאים שאנחנו נרים ראש, נסתכל על עצמנו - יהודים, ערבים, דרוזים, חילונים, חרדים - ונסתכל על המכנים המשותפים, ונמשיך להתווכח, כעם שחרת על דגלו את הצורך בוויכוח, את האי-קפיאה על השמרים, את ההתפלפלות, אבל נעשה את זה בעזרת כללים מוסכמים, בעזרת חוקה שתהיה חוקה למדינת ישראל, אבל תהיה מבוססת על היותה מדינה יהודית ודמוקרטית.

היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה רבה לחבר הכנסת מיכאל איתן, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. אני מזמין את חבר הכנסת אברהם רביץ לשאת דברים. בבקשה, אדוני.

אברהם רביץ (דגל התורה):
כבוד נשיא המדינה, כבוד הנשיא לשעבר, יושבי-ראש הכנסת וחברי כנסת לשעבר, נשיא בית-המשפט הגבוה אהרן ברק, אורחים נכבדים, שרים, לצורך הדיון הזה עיינתי קצת בחוקה העתיקה ביותר של העולם החדש, היא החוקה האמריקנית. ומצאתי בה - חוץ מהחלק השלטוני, המשטרי, אבל הוא לא החשוב - שהיא כל כולה עוסקת בחירות האדם ובזכויות האדם. ופה מצאתי את ההבדל הגדול שגם חוצה חלקים מהחברה שלנו. אני לא מוצא את עצמי נופל לאיזו תקופה חדשה, שהגיע זמן חוקה. אני טבול בחוקה הזאת כבר כ-3,500 שנה. יש לי חוקה, יש לנו חוקה. אבל נוצר מצב חדש, שחלק מבני עמנו אינם בקיאים בחוקה היהודית לדורותיה, אינם מכירים בה, אינם יודעים אותה, ויכול בהחלט להיות שדרך החוקה החדשה יתחילו להכיר במכמני חוקתנו משכבר הימים.

ההבדל בינינו לבין החוקה האמריקנית וכן חוקות אחרות, שהחוקות הללו עוסקות בזכויות האדם. החוקה היהודית מתחילה את דרכה בחובותיו של האדם. כל אדם צריך שיאמין וידע את חובתו בעולמו - זה אלף. זכויות האדם נובעות מהחובות שהוא חייב בהן, כמו שנאמר בספר דברים: והלוחות מעשה אלוקים המה, והמכתב מכתב אלוקים הוא, חרות על הלוחות. אמר רבי יהושע בן לוי: אל תקרא חָרות אלא חֵירות. זה מתחיל מחריתה של החובות שמחייבות את האדם, ומשם נובעות הזכויות של הפרט, של החברה, אל מול הזולת ואל מול השלטון.

חברי הכנסת, כותרת החוקה היהודית היא בהעמדת האדם במרום קומתו, כפי שנאמר כמעט בתחילת החוקה שלנו: ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם. ומדברים כאן על האדם, וזה כל אדם. זה היה עוד לפני התפלגות העמים, לפני שעם ישראל קיבל תורה. האדם - בצלם אלוקים ברא את האדם. לאמור, כי האדם הוא נברא המורכב מעולמו הרוחני, שזה בצלם אלוקים, ומעולמו החומרי. ועל זה נאמר: ושמרתם את חוקותי - זה עולמו הרוחני, עולם הערכים שיש לאדם - ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם, וחי בהם. כלומר, החובה הראשונית של האדם, הנובעת מן החוקה היהודית, היא לחיות. ולכן לחיות, זה מתחיל מחובה, זה לא רק זכות.

יש ניסיונות היום בחוקות שונות, ואולי גם אצלנו, להפוך את החובה הזאת לזכות, ולזכות בלבד, ולכן, כאילו ניתנה לאדם החירות גם להפסיק לחיות. זו חובתו של האדם בעולמו - לחיות.

החובה השנייה של האדם, חברי הכנסת, זוהי הזכות והחובה להיות בעל בחירה. הוא בוחר. כמו שנאמר, ואני מצטט חוקה: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע - - - ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך. זהו היסוד המוסד של החוקה - האדם הוא הבוחר.

ולכן זה לא נכון, כפי שרבים חושבים, שכל מה שיש לדתיים, לחרדים בראש זה לכפות את מצוות התורה על הזולת. אין לקדוש-ברוך-הוא מזה שום דבר, וגם לא לברואיו - שום דבר, בזה שמעמידים אקדח לרקה או כל צורה אחרת של כפייה כדי שיקיים מצוות. ובחרת כל מה שיש לעשות - זה להראות לאדם את היכולת ללמוד ולהגיע למסקנה מה זה טוב ומה זה רע, ולבחור בטוב.

החוקה שלנו, רבותי חברי הכנסת, מדברת גם על עקרון השוויון. והתורה אומרת בכמה מקומות: חוקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ. יש חוקה אחת. מובן שכאשר זה בא למשפט, לכל קבוצת אנשים, לכל דת, יש צורת המשפט, צורת ההתנהגות שלהם. אבל העקרונות - ואחד העקרונות זה האמונה בבורא עולם, ואחד העקרונות זה לבחור בטוב - הם שווים לכל החברה האנושית.

אני חייב להזכיר כאן את אחד החוקים החשובים ביותר, שמתבטא באמירה אל יהושע: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה. רוב חברי הכנסת, אני רואה, מצטטים את זה. וגם: ולימדתם אותם את בניכם. זה היסוד. זה יסוד הקיום שלנו. לו היינו בטוחים בדבר הזה, לא היו ויכוחים כלשהם.

מחוקת היהדות - אינני רוצה לפרוס, כי הזמן קצוב, ויכול אפילו להיות, אני לא מסתכל למעלה, שעברתי על הזמן, אבל יש לך רחמים עלי.

היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
כבר לא יעזור להסתכל.


אברהם רביץ (דגל התורה):
אדוני היושב-ראש, מחוקת היהדות יש אפשרות ללמוד - חברי הכנסת, אל תופתעו - את כל הנושאים והרעיונות ההומניים, המבטאים את זכויות הפרט, אבל בגבולות המתחייבים משמירה על ערכי היהדות בעמנו, ובעמים אחרים - ערכים שלהם. חוקה שלא רואה את האדם המחויב כלפי ערכיו, יכולה שתהרוס את יסוד הזכויות להמשך קיומה של היהדות. זהו, רבותי חברי הכנסת, שורש הוויכוח הקיים בין חלקי החברה השונים. וטוב אמר ראש הממשלה כי החוקה חייבת להתקבל בהסכמה. והוסיף ראש הממשלה פרט מאוד חשוב - כולם מצפצפים שהחוקה חייבת להתקבל בהסכמה, אבל בואו ונתקדם - הוסיף היום ראש הממשלה פרט חשוב מאוד: ובאין הסכמה, מוטב שלא לקיימה. ואני מוסיף, ברשותך, אדוני ראש הממשלה: נוכל להמשיך לחיות לפי החוקה המקורית שקיבלנו במעמד הר-סיני. לפחות מבחינתי זה יכול להיות טוב עד לבוא משיח צדקנו, אמן.

היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה רבה לחבר הכנסת רביץ. חברת הכנסת יולי תמיר. חברי הכנסת, הדברים שנאמרו עד כה הם דברים מאלפים, חשובים ומרתקים. עם זאת, אני מאוד אודה אם הדוברים יקפידו על מסגרת הזמן שהוקצבה לכל דובר ודובר מראש.

יולי תמיר (העבודה-מימד):
אדוני הנשיא, אדוני הנשיא לשעבר, נשיא בית-המשפט העליון, אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, הרשו לי בראשית דברי לשלוח תנחומים ליושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת רובי ריבלין, על מות אמו.

החליט יושב-ראש הכנסת, וטוב שכך עשה, כי יום הולדתה ה-56 של כנסת ישראל יצוין בסימן הדיון על החוקה. אין זה מקרה שכיח, שעם באמצע חייו הלאומיים מחליט מרצונו החופשי לחוקק לעצמו חוקה. יש עמים שחוקקו חוקה ברגע המכונן של חייהם, ברגע היווסדה של המדינה. עמים אחרים נדרשו לחוקק חוקה לאחר משבר לאומי, מלחמה חיצונית או פנימית. ויש עמים לא מעטים שעליהם נכפתה חוקה הר כגיגית על-ידי גורם חיצוני כובש או משחרר.

האספה המכוננת לא השכילה לחוקק חוקה בשנת היווסדה, כפי שנדרש במגילת העצמאות, והחליטה לדחות את מעשה החקיקה לעתיד לבוא. אין כופים עלינו גם היום לחוקק חוקה, ועדיין אין איש יודע אם למרות כל המאמצים - וכאן זה אולי הרגע לברך את יושב-ראש ועדת החוקה על המאמצים הכנים והנאמנים שהוא עושה כדי לקדם את עניין החוקה - גם היום אין איש יודע אם מעשה החקיקה יושלם. ובכל זאת, יש בעצם הניסיון לחוקק חוקה משום השלמה של התהליך ההיסטורי, תהליך הקמתה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית וריבונית, הקובעת לעצמה את כלליה, חוקיה ואורחות חייה. אנו זקוקים לחוקה כדי להשלים את המאבק על חירותנו ועל זהותנו.

הרעיון כי עם זקוק לקובץ חוקים שינחה את חייו הוא רעיון עתיק יומין. חוקי חמורבי, לוחות הברית, ספר החוקים של אפלטון, הציבו בפני החברה בת זמנם אוסף חוקי-יסוד שעל-פיהם חייב האדם לנהוג. מטרתם של חוקים אלו היתה יצירת סדר חברתי, השלטת מערכת כללים שתאפשר את צמיחתו של מרקם חיים קהילתיים יציב ומתמשך.

בעת העתיקה היה הציות לחוק ביטוי לכניעה לסמכות מדינית או דתית. מאות בשנים חיו בני אדם על-פי חוקים וראו בהם מגבלה הכרחית על חירותם, עד שבאו הוגי התבונה ולימדו אותנו להכיר באקט המשחרר הגלום בתהליך החקיקה האנושית. זה היה החידוש המסעיר של עידן הנאורות.

חוק, הניחו הוגי הנאורות, אינו מדכא או משעבד אותי אם אני מטיל אותו על עצמי ביודעין, או מקבלו באורח חופשי משום שהבנתי את סיבותיו ומניעיו. זה עיקרה של התורה העומדת בבסיס המדינה המודרנית ומביאה לכך שנראה במסגרת הפוליטית גורם משחרר את האדם ואת העם. במסגרת המדינית, אומר לנו קאנט, נוטש היחיד כליל את חירותו הפראית, חסרת המרות, על מנת למוצאה מחדשה, בלתי פגועה, במצב של תלות בחוק, ובתנאי שחוק זה הוא שלי. שאני הוא המחוקק.

אנו רחוקים היום מהתמימות הרעיונית של קאנט ושל עידן הנאורות, אבל האמונה כי הביטוי המלא לחופש החברתי והאישי שלנו גלום ביכולתנו לקחת חלק בתהליך חקיקתם של החוקה והחוקים שעל-פיהם אנו חיים נותרה אבן יסוד בתפיסת העולם המודרנית. זו הסיבה שכל אחת ואחד מאתנו נאבק על זכותו לבחור ולהיבחר, וכל עם נלחם על זכותו שיהיו לו בית-מחוקקים וקובץ חוקים המייחדים אותו מכל עם אחר. היכולת לחוקק היא סימן לבגרות אישית וחברתית. היכולת לגבש את החוקים לכדי חוקה היא סימן להתגבשותם של הפרטים הבוגרים לכדי עם שיש לו מסורת חוקית להוריש מדור לדור.

כאן תרשה לי, חבר הכנסת רביץ, אולי לומר לך - זהו ההבדל הבסיסי בינינו. אני רוצה חוקה שאני ואנחנו כחברי הכנסת המחוקקים שלה; שאם יש בה טעות, היא הטעות שלנו, אבל אנחנו עשינו אותה מתוך המחשבה שלנו אודות הטוב הכללי, הטוב הציבורי, שאותו באנו לשרת. לך מפריע הרצון שלי להיות המחוקק האוטונומי. לא התוכן הוא המפריד בינינו, אלא אופן החקיקה. זאת הבשורה הרעה והבשורה הטובה. הבשורה הרעה, משום שלעולם לא נוכל להסכים, אני ואתה, על מקור הסמכות של החוקה. אבל נוכל להסכים על החוק עצמו. נוכל להסכים על עקרונותיו, ושם, נדמה לי, אחרי הרבה שעות של ישיבה ביחד, הפער הרבה יותר קטן ממה שנדמה לעתים.

החירות המודרנית עיקרה אינו פעילות בלתי מרוסנת ללא הפרעה, אלא שותפות בקביעת החוקים והעקרונות שירסנו את כולנו לטובת כולנו, ריסון שבלעדיו נידרדר למצב שבו אין דין ואין דיין, אדם לאדם זאב, עם לעם חיית טרף.

נאבקנו על עצמאותנו שנים רבות. למעשה עדיין אנחנו נאבקים. מתן היתר לשבירת החוקים שחוקקנו, גם אם עדיין לא גיבשנו אותם לחוקה, כמוהו כערעור על מה שהשגנו בשנות המאבק הרבות. החירות המדינית והאישית שלנו שברירית, ומי שקורא לפגוע בה, בשם שמים או בשם אדם, מוליך אותנו שנות דור אחורה.

מחר, חברי חברי הכנסת, תציין הכנסת 60 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ; היום שבו גווע הסיוט הנאצי ועידן ההשמדה התחלף בעידן התקומה. יש בעיני קשר פנימי הדוק בין רגע השחרור של אושוויץ לרגע שבו התחלנו לחוקק לעצמנו חוקה. זהו הקשר של החירות האנושית והלאומית שהבית הזה הוא הביטוי הנעלה ביותר שלה.

לכן, יום חגה של הכנסת הוא בדין יום החוקה, יום חגה של החירות - חירותו של כל אחד ואחת מאתנו להיות מחוקק, לחיות על-פי חוקים שחוקקנו כשליחיהם של אזרחי ישראל כולם. מי ייתן ונדע להשתמש בחירות זו ביושר, בתבונה, בכבוד הדדי ובריסון עצמי, שיאפשרו לנו לשזור את החוקים כולם לחוקה שתבטיח את עתידנו כמדינה צודקת וריבונית. תודה.

היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה רבה לחברת הכנסת יעל-יולי תמיר. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה.

אחמד טיבי (חד"ש-תע"ל):
כבוד הנשיא קצב, הנשיא לשעבר נבון, כבוד הנשיא ברק, שופטים, אורחים נכבדים, אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, חברי הכנסת, הרשה לי בתחילת דברי לשלוח מכאן תנחומים, והפעם אני בטוח שאני סוף-סוף מדבר בשמה של הכנסת, ליושב-ראש ריבלין על מות אמו.

בפרפראזה על דבריו של מרטין בובר על הקיבוץ והניסיון הקומונאלי, אפשר לומר שהדמוקרטיה הישראלית היא בבחינת ניסיון שלא ממש נכשל. מאידך גיסא, גם על הצלחה מופלגת קשה לדבר, בעיקר בכל הקשור ליחסי רוב ומיעוט.

בחלוף 56 שנים מכינונה נותרה הדמוקרטיה הישראלית, אדוני היושב-ראש, טכנית, שברירית ומאוימת דרך קבע. מדינת ישראל לא הצליחה, למצער, וגם לא עשתה מאמץ ניכר מדי להצליח ולצקת למבנה הדמוקרטי מהות ומשמעות, עומק, גובה ונפח. הדמוקרטיה הישראלית נותרה אפוא בשלביה העובריים ואתגרי הדמוקרטיזציה והאזרחות עודם ממתינים לשעתם שמתאחרת.

אדוני היושב-ראש, בעיקרון אין כמו מיעוט המעוניין תמיד בכינונה של חוקה במדינה המוגדרת כמדינת לאום, שתעגן את ערך השוויון הנעדר בחוקי-היסוד. אך מדינת ישראל הינה יציר משפטי והגדרתי בלתי שגרתי, שבו הלאום והדת מקיימים זיקה הדוקה ומדירים את האזרחות וקבוצה גדולה של אזרחים. אינני רוצה ואינני יכול להתכחש לזכותו של הרוב לשלוט, אך דמוקרטיה, רבותי, היא לא רק זכותו של הרוב לשלוט, למשול ולדכא, אלא בעיקר זכותו של המיעוט להיות שונה אבל שווה. ובכלל, למה שהערך המכונן של הרוב יהיה תמיד ערך אתני לאומי מאחד במקום ערך אידיאי או קונספטואלי, פוליטי, כלכלי או חברתי.

ישראל, אדוני היושב-ראש, מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית. יהודית לפני דמוקרטית. אני נוהג לומר שישראל היא אכן כזאת - היא דמוקרטית כלפי יהודים, ויהודית כלפי ערבים.

בימים האחרונים התעורר מחדש השיח הדמוגרפי. ההקשר גיאוגרפי והנימה כמעט פורנוגרפית. ישראל לא חדלה לספור ערבים. נו, מה לנו כי נלין סוף-סוף סופרים אותנו במדינה הזאת.

אדוני היושב-ראש, ישראל היא חברת מהגרים, ומעצם היותה כזאת נגזרים שסעיה, קוטביותה והברוטליות שמאפיינת את החיים כאן. מאופיה ומנסיבות הקמתה נגזר היחס הפרנואידי לאזרחיה הערבים של המדינה, ששוליות חריפה והדרה נמשכת נכפו עליהם. לא כדאי אפוא להיות קורבנות של קורבנות.

חוקה לא יכולה להיות מבוססת על ערכים המנציחים אי-שוויון ואפליה, ולכן עקרונות היסוד שלנו כמיעוט הם שלושה: 1. שותפות אזרחית מלאה; 2. הכרה בנו כמיעוט לאומי; 3. כינונה של דמוקרטיה רב-תרבותית.

כלומר, לאו דווקא "מדינת כל אזרחיה", זו המבליטה זכויות פרט יותר מאשר זכויות קולקטיביות, אלא אם תרצו "מדינת כל לאומיה". לא עוד שיח של מנצחים ומנוצחים, תרבות מאיימת ותרבות מאוימת. לא עוד יוהרה אדנותית, כי אם דיבור בגובה העיניים, עם גאווה של עם אל עם, רוב לאומי אל מיעוט לאומי, שותפות אמת כנה ללא תכתיבים וללא התבטלות.

אדוני היושב-ראש, אני מקווה ומאמין שמדינת ישראל תצעד לעבר שלום אמיתי ומלא עם שכנותיה ללא כיבוש או שלטון זר על עם אחר; לא תשנא ולא תחשוש מהמרחב, ותשכיל להשתלב בו על בסיס שוויוני ולא כוחני. או-אז יחלו גם תהליכי הבשלה והתבגרות ואזרוח בתוככי מדינת ישראל.

אני מאחל לכנסת ישראל ביום חגה, שתצליח לבלום את הסחף במעמדה; שתהיה משופעת בנבחרים ובשליחים ראויים; שחלקים בתוכה ייגמלו מהצורך הכפייתי שלהם לעשות דה-לגיטימציה שיטתית של המיעוט.

אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, יש אנשים המקדשים את המלחמות ואת המוות. אלה אנשי האתמול והעבר. אני שייך לאלה המקדשים את החיים ומושיטים יד לשלום - יד מקרבת, לא נרתעת. גם לאלה וגם לאלה מופנה שירו של יהודה עמיחי: "מוות במלחמה מתחיל/ בירידה במדרגות/ של אדם אחד/ צעיר... והמתים שרים הללויה/ בפה מלא עפר...". השאלה היא, רבותי, למי שרים הללויה המתים בפה מלא עפר. חג שמח.

היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. אני מתכבד להגיע אל חבר הכנסת והשר לשעבר פרופסור אמנון רובינשטיין. בבקשה, אדוני.

חבר הכנסת לשעבר אמנון רובינשטיין:
אדוני הנשיא, ידידי ומכובדי הרבים באולם וביציע, אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, אני רוצה להעיר הערה אישית. אני נבחרתי לכנסת התשיעית ושירתתי בכנסת עד אוקטובר 2002, במשך 25 שנה. לא ייאמן, קשה להאמין - רבע מאה. עמדתי על דוכן זה ונאמתי מאות פעמים, ומעולם לא הייתי נרגש כמו היום; גם לא כאשר מעל דוכן זה נתבשרתי על מותי, אדוני היושב-ראש, מותי בטרם עת, קצת לפני הזמן.

היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
אבל היה הספד יפה, אני זוכר...

חבר הכנסת לשעבר אמנון רובינשטיין:
כן, היה הספד יפה, "שווה"...

יוסי שריד (יחד):
אבל אתה בחרת בחיים...

חבר הכנסת לשעבר אמנון רובינשטיין:
אני בחרתי בחיים, וגם בטוב...

בפעם האחרונה שעמדתי כאן על הדוכן, פניתי ליושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, לידידי וחברי מיכאל איתן, וביקשתי ממנו לזרז את עניין החוקה.

מדוע בכלל חשובה החוקה מדוע חשוב עניין זה הרי בעצם יש לנו חוקה; לא גמורה, לא מושלמת, אבל יפה, מפוארת ונאורה, ובית-המשפט העליון מפעיל אותה. הוא מפעיל ביקורת שיפוטית על חוקתיות של חוקים. אז מה רע נכון, צריך להשלים הרבה דברים חשובים, אבל בעצם יש לנו חוקה, לא מושלמת, אבל יש לנו.

למה החוקה חשובה לנו היא חשובה לנו, באופן פרדוקסלי לגמרי, בגלל החלק הלא-משפטי שלה, בגלל המבוא שלה, בגלל החלק שנוגע למחנכים ונוגע לפוליטיקאים. זה נוגע לחברי הכנסת, זה נוגע לאנשי ציבור, זה לא כל כך נוגע לבית-המשפט העליון ולא נוגע למשפטנים.

למה חשוב המבוא המבוא הוא החלק שמשקף את ה"אני מאמין" הקולקטיבי בחוקות. הוא גם קצר, הוא גם לא משפטי והוא גם לא טכני. אפשר לחנך על-פיו בבתי-הספר, אפשר ליצוק לתוכו דפוס של אומה מתהווה.

רבותי, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו חשוב מבחינה משפטית, אבל הוא חשוב גם כיוון שהביטוי "כבוד האדם וחירותו" נכנס לכל מערכת החינוך. אותו דבר קרה בחוקה האמריקנית. החברה האמריקנית היתה חברה שסועה לא פחות מהחברה הישראלית, חברה מאוד מאוד שסועה, והחוקה התקבלה אגב ויכוחים סוערים ביותר, אבל המבוא לחוקה, "WE, THE PEOPLE", הוא מבוא שכל תלמיד אמריקני יודע. הוא לא מכיר את החוקה, הוא לא מכיר את 14 התיקונים לחוקה. הוא מכיר את המבוא. אותו דבר נכון לגבי החוקה הצרפתית, שבה המבוא אפילו מפנה למבוא של חוקה קודמת; המבוא של הרפובליקה החמישית מפנה למבוא של הרפובליקה הרביעית. בגלל זה חשובה החוקה.

מה צריך להיות המבוא אומר ראש הממשלה - בהסכמה. נכון, המבוא צריך להיות מוסכם. מה מוסכם בחברה הישראלית שני מסמכים מוסכמים: הכרזת העצמאות, שחתמו עליה כולם במועצת המדינה הזמנית - ימין ושמאל, דתיים וחילונים, חרדים ומסורתיים, כולם חתמו עליה - ושני הסעיפים של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק, שני הסעיפים הראשונים, 1 ו-1א. סעיף 1, שמפנה להכרזת העצמאות, התקבל בכנסת ברוב של 80 חברי כנסת. מי שמכיר את הכנסת יודע שזה רוב יוצא דופן. 80 חברי כנסת הרי אף פעם לא נמצאים כאן 120 חברי כנסת בהצבעה רגילה. 80 חברי כנסת עם מתנגד אחד ונמנע אחד זה רוב אדיר. סעיף 1א נתקבל ברוב של 79 חברי כנסת. אם זה לא קונסנזוס, אדוני ראש הממשלה, אני לא יודע מה קונסנזוס.

לכן אני מציע שהמבוא לחוקה ישקף את הקונסנזוס הלאומי שקיים בשני המסמכים האלה ויהיה קצר וישתמש בסעיף 1 של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, המפנה למסמך השני, להכרזת העצמאות, אשר היה לו בהצבעה רוב מכריע של חברי הכנסת, כאשר חבר כנסת בודד הצביע נגד.

לכן אני רוצה להציע לכנסת את המבוא הבא לחוקה, שאני מקווה שבעזרתו של חבר הכנסת מיכאל איתן תבוא עלינו במהרה, בקרוב, לפחות לקריאה ראשונה. לפני שאקרא את זה, אני רוצה לומר דבר אחד. יש דבר אחד שצריך לתקן בסעיפים האלה של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוקי-היסוד על זכויות האדם, שהיה לי הכבוד להגיש אותם לכנסת, מדברים על מדינה יהודית ודמוקרטית. זאת לא היתה פשרה, זה דבר שעלי היה מקובל. מדינה יהודית ודמוקרטית זאת ההגדרה הנכונה של מדינת ישראל, כאשר לשני המונחים יש משמעות עצמאית, ובית-המשפט העליון מפרש אותם כך שהם גם מתיישבים זה עם זה.

יש דבר אחד שלא קיים בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, והוא הזכויות של מיעוטים לאומיים. אנחנו מגינים על זכויות הפרט, אבל היום, לפי תפיסה מודרנית, זכות הפרט היא גם הזכות לבטא את עצמו במסגרת הקבוצה: הקבוצה הלאומית, הקבוצה הדתית, הקבוצה הלשונית. לכן, לדעתי, מבוא לחוקה צריך גם לדבר על המיעוטים הלאומיים, ובעיקר המיעוט הערבי הגדול. אם אנחנו נכניס את התיקון הזה, אני חושב שניצור חוקה שתבטא את המשותף בחברה הישראלית, גם היהודית וגם הלא-יהודית.

לכן אני מתכבד להציע את הצעת המבוא הבאה: "חוקת ישראל מושתתת על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והיא תכובד ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ותוך כיבוד המיעוט הלאומי הערבי ומיעוטים נוספים היושבים בישראל".

אני מבטיח לחברי הכנסת, שמבוא כזה לא יפתור את כל המצוקות שלנו ואת כל הבעיות שלנו, אבל כולנו נרגיש אתו הרבה יותר טוב. תודה רבה.

היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
אני מודה מאוד לחבר הכנסת והשר לשעבר פרופסור אמנון רובינשטיין. אני קובע שפעם נוספת למדנו, שאין כמו ניסיון. כמעט לא היתה חריגה מהזמן שהוקצב.

חבר הכנסת יצחק לוי הוא הדובר הבא. בבקשה, אדוני.

יצחק לוי (מפד"ל):
אדוני היושב-ראש, כבוד נשיא המדינה, נשיא בית-המשפט העליון, אדוני ראש הממשלה, השר היושב לידו, פשוט אין יותר שרים, רבותי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, ראשית גם אני מצטרף לתנחומים ליושב-ראש הכנסת על פטירת אמו.

יפה עשתה נשיאות הכנסת שקבעה ביום חגה לדון בנושא החוקה. כבר קבענו בחוקי-יסוד אחדים, וכבר נאמר כאן הדבר, שהעיקרון החוקתי החשוב ביותר הוא שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. זאת היתה ההצעה שעכשיו שמענו מפי פרופסור רובינשטיין, שהיא בעצם ליבת המבוא. עליה דנו רבות, כאשר דנו בחוקי-היסוד הראשונים שחוקקנו בנושא זכויות האזרח.

בימים סוערים אלה, גם יהדותה של המדינה וגם הדמוקרטיה נמצאות בעין הסערה הציבורית. כולם מדברים בשם היהדות וכולם מדברים בשם הדמוקרטיה, ואף-על-פי-כן, חילוקי הדעות הולכים ומעמיקים.

תפקידה של חוקה הוא להגדיר דברים שיסייעו לחברה הישראלית ולמוסדות השלטון לנהל את המדינה על צדק ויושר. אני אומר דברים אלו, כי בדיון זה עולות מייד שתי שאלות חשובות: א. האם יש צורך בחוקה ב. האם אכן הגיע זמן חוקה אם אכן תצליח הכנסת לחוקק חוקה מאחדת, מלכדת, השומרת על אופיה של המדינה, על שלטון ישר וצודק ובלתי מושחת, על זכויות האזרחים, על זכויות חברתיות, על זכויות לאומיות וזכויות פרטיות, הרי שבוודאי כדאית היא החוקה להיחקק בכנסת ישראל. אך אם החוקה לא תגרום ללכידות חברתית, לא תבטיח את העם משלטון לא ישר, לא תבטיח את יהדותה של המדינה באותו משקל ובאותה נחישות שהיא תשמור על הדמוקרטיה, הרי מוטב שלא תהיה חוקה.

נדמה לי, שלפני שהכנסת תתחיל לדון בסעיפי החוקה, יש לברר קודם מה היא חוקה בהסכמה, מה היא ההסכמה הדרושה. אני רוצה לציין כאן את המאמצים העצומים שעושה יושב-ראש ועדת החוקה של הכנסת, חבר הכנסת מיכאל איתן, כדי להשיג את המטרות האלה שאנחנו מדברים עליהן - כדי להשיג הסכמה, כדי להשיג לכידות, כדי להשיג עד כמה שניתן חוקה שתשרת את מדינת ישראל ולא תכניס אותה לחיכוכים.

ראש הממשלה אמר בנאומו היום, שהחוקה צריכה להיות בהסכמה. יושב-ראש ועדת החוקה אינו מדבר על חוקה בהסכמה, אלא מדבר על חוקה בהסכמה רחבה - זו הגדרה שמצמצמת את הגדרת ראש הממשלה.

יש, כמובן, צד פרוצדורלי, שגם עליו עמד פרופסור רובינשטיין, לבטל את ההסכמה שבחוקה: רוב מיוחס, אולי משאל עם שיאשר את החוק, רוב מיוחס לשינוי החוקה. אפשר, באופן פרוצדורלי, לשנות, ואני לא מזלזל בכך, כי יש לזה משקל גדול. כלומר, אם הבית הזה, ברוב גדול מאוד, או העם כולו בא ומאשר מסמך, הרי שבוודאי יש לזה חשיבות מרובה, והדבר הזה בוודאי מבטא הסכמה.

אך לפני כן יש לומר כמה מלים על ההסכמה המהותית. בדיונים בוועדת חוקה לדורותיה, שבחלקם השתתפתי בכנסות קודמות, ובהם דנו על חוקי-יסוד, העלינו כמה שאלות מן השאלות המרכזיות. אני רוצה לדבר פה רק על עניין אחד מאוד כללי, אבל אני חושב שהוא העניין המהותי ביותר, שהוא: היחס שבין היהדות לדמוקרטיה. אם אנחנו מגדירים את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, עלינו לדעת על מה אנחנו מדברים: מהי יהדות, מהי דמוקרטיה, ומה היחס ביניהן המלים האלו אינן מלים ריקות. הן מילות המפתח להסכמה הלאומית - יהדות ודמוקרטיה - ולכן אם כי אני יודע שלא נגיע להגדרות פרטניות ולא נוכל להגיע להגדרות פרטניות, הרי שלפחות בעניינים כלליים מסוימים עלינו להסכים מהי יהדות ומהי דמוקרטיה.

כאן אומר את דעתי. יש הרבה מאוד משותף בין יהדות לדמוקרטיה, ועל כך כבר עמד חבר הכנסת רביץ, אך יש גם שוני. לא הכול שווה. אילו היה הכול שווה, לא היינו נזקקים לשני ביטויים: יהדות ודמוקרטיה. צריך לדעת, וצריך ללכת בהבנה ובידיעה, שיש שוני בעניינים מסוימים בין יהדות לדמוקרטיה. אני רוצה לומר איך אני רואה את השוני המרכזי ביותר. בעוד הדמוקרטיה עוסקת יותר בפרט ובחברה, בזכויותיו, בערכי המוסר, בצדק שבין המדינה לפרט, אין בה הגדרה לאומית, והיא עוסקת בענייני המדינה ככל שהדבר נזקק לחברה ולפרט, והיהדות היא הגדרה לאומית. ליהדות יש עם, שהוא העם היהודי. העם היהודי אינו דווקא כל אלה היושבים בציון. ליהדות יש ארץ, והיא ארץ-ישראל, שהיא מקום חיותו של עם ישראל.

איך נשמור על יהדותה של המדינה דרך החוקה האם רק בדגל, בשפה ובלוח שנה האם רק בידיעה שיום השבת הוא יום המנוחה הרשמי, בלי לעסוק בתוכנו ובמהותו של יום השבת האם הסממנים האלה, חשובים כשלעצמם, יספיקו כדי לשמור על מדינת ישראל כמדינה היהודית לדורות האם החינוך החוקתי היהודי יכול להסתפק רק בכמה סממנים חיצוניים אלה ואמירות יהודיות כדי לגדל כאן בארץ-ישראל את המשכו של העם היהודי הקיים מעל 3,000 שנה

אתמול הזכיר האו"ם, בשורת אירועים מרשימים, את העם היהודי ואת השואה שאיימה להכחיד את עמנו. בחסדי השם עלינו, נשארו שריד ופליט מהשואה האיומה הזאת וקמה מדינת ישראל, מדינת היהודים, שמטרתה הראשונה, העיקרית והמרכזית, בעיני, היא לדאוג להמשכו, לפריחתו ולתחייתו של העם היהודי בארצו. אנחנו צריכים להיות בטוחים, שהחוקה מבטיחה מטרה כה אחראית, שהקדוש-ברוך-הוא הטיל עלינו בדור זה.

יהדות ודמוקרטיה, הרבה משותף להן, אך יש גם מתח מתמיד ביניהן. המתח הזה מתגלה במציאות של מדינת ישראל פעמים רבות כמתח שלילי והרסני. אם החוקה יכולה להפוך מתח זה - המתח שבין יהדות ודמוקרטיה - למתח חיובי של ויכוח, של דיאלוג, אבל של ידיעה שבסופו של דבר צריך לעשות כל מאמץ כדי לשמור על שני הערכים ולא לדרוס אחד את השני, הרי שכנראה החוקה תהיה כדאית. אדוני, תודה רבה.

היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
אני מודה לחבר הכנסת יצחק לוי. חבר הכנסת נסים דהן, בבקשה.

נסים דהן (ש"ס):
אדוני הנשיא, נשיא בית-המשפט העליון, אדוני היושב-ראש, כבוד ראש הממשלה, השרים, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, הוא חגה של הדמוקרטיה הישראלית. ביום זה ניטע בירושלים האילן הגדול של הדמוקרטיה שלנו. המושב הראשון של האספה המכוננת נפתח בבירת ישראל. חברי, לא בכדי נבחר ט"ו בשבט כחג של התחייה וההתחדשות של הדמוקרטיה ושל העם היהודי בארצו, שכן זו גם ההתחדשות של הטבע. ההתחדשות של הטבע - אף-על-פי שהיא לא נראית, כי אנחנו עדיין בעיצומו של החורף, אנחנו בטוחים כי האביב בוא יבוא.

הנטיעות מקשרות עם עם אדמתו. אם יש לנו ללמוד מבורא עולם, הקדוש-ברוך-הוא פנה בתום מעשה הבריאה ונטע גן, שנאמר: "ויטע אלוהים גן בעדן מקדם", ואת האדם אשר יצר הניח בגן-עדן "לעבדה ולשמרה". ציווי זה לעשות בנטיעות, לטפחן ולהגן עליהן, העביר לבני ישראל ככתוב: "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל". הוסיפו חכמינו ז"ל: לא רק עץ מאכל - כל עץ, אפילו עץ סרק. התורה משולה לאילן, "עץ חיים היא למחזיקים בה", ולא בכדי. חשיבות הנטיעות כה גדולה, עד שהיא קודמת לקבלת פני משיח, כמו שאמר רבי יוחנן בן זכאי, מראשי התנאים: אם היתה נטיעה בידך ויאמרו לך "בא משיח", בוא וטע את הנטיעה ואחר כך צא לקבל את פניו - אבות דרבי נתן.

חברי חברי הכנסת, ט"ו בשבט היה סמל לשובנו לאחר הגלות לארץ, כפי שהכנסת, שנולדה בט"ו בשבט, היא סמל לעצמאותנו המדינית. אולם, חוקה מודרנית, שלאורה תוכל הכנסת לבדוק את מעשי החקיקה שלה, עדיין אין לנו. החלטת עצרת האומות המאוחדות מ-29 בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל - תוכנית החלוקה - יחד עם מדינה ערבית, קובעת כי האספה המכוננת של כל מדינה תתקין לה חוקה דמוקרטית. מדינת ישראל, מתוך דבקות בהחלטות האו"ם, החלה, עוד בימי מועצת המדינה הזמנית, בעיבוד חוקה. על-פי מגילת העצמאות, היתה אמורה האספה המכוננת לקבוע חוקה לישראל לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - ועד היום אין לנו חוקה. כי בשל חילוקי דעות שהיו אז, ועדיין קיימים היום, בשאלת תכניה של החוקה, מי יפרש את החוקה גם כשתהיה חוקה, היא לא נוסחה סופית עד היום. אומנם, יש אסופות של חוקי-יסוד, כשכל אחד מאותם חוקי-יסוד עומד בפני עצמו.

מדוע יש לנו צורך בחוקה, ובכלל, מה זאת חוקה לטעמי אומר כאן - ואת זה ביררתי לפני שעליתי לדוכן עם חברי, חבר הכנסת פריצקי - חוקה לא תמיד פותרת את הבעיות שבכותרת שלה. בארצות-הברית הגדולה היתה חוקה, והיא לא מנעה את המשך שעבוד העבדים. כולנו יודעים את ההיסטוריה, אפילו נשיא בית-המשפט העליון של אז קבע, שעל-פי החוקה היא חלה על אדם, וכושי הוא לא אדם. היתה חוקה, וכושים הוצאו ממנה כי הם לא בני-אדם. אפשר שתהיה חוקה לישראל ויוצאו ממנה חלקים, כי הם לא בני-אדם. אומנם היתה אחר כך מלחמת אזרחים, לינקולן וכו', אבל יכולה להיות חוקה ואנשים לא ייקראו בני-אדם. לזאת אנחנו לא רוצים להגיע - אם לא נעשה את זה בהסכמה, ואם לא נעשה את זה מתוך מחשבה עמוקה, ללא פרצות.

הייתי תומך בחוקה, הייתי אפילו נמנה עם אלה שמקדמים חקיקת חוקה במדינת ישראל, אף שמדובר במסמך חילוני, כי יש לנו כבר - כמו שאמר חבר הכנסת רביץ - חוקת התורה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך להרהר אחריה. זאת לתפיסת עולמי חוקה, אקסיומה שאין עליה עוררין. לצערי הרב, במדינת ישראל חוקי-יסוד, שלכאורה היו צריכים להיות חלק מן החוקה, משנים אותם כהרף עין, ולפי הנאה כזאת או אחרת, זמנית לפעמים או ארוכת טווח.

חוקה מגדירה את מבנה השלטון ומהווה כתב אמנה חברתית בינו ובין האזרחים. חוקה היא מעין חוק עליון העומד מעל החוקים הרגילים. אפילו הייתי רואה חשיבות רבה בחוקה לעם כמו שלנו, המורכב מעדות, שבטים. חוקה היא גם אות, סמל לאחדות. חוקה מונעת שימוש לרעה בכוח השלטון ומבטיחה שהרוב בפרלמנט לא יוכל לפגוע בחירויות היסוד באמצעות חקיקה שרירותית. חקיקה מרסנת את כוחו של הרוב הפרלמנטרי ומגבילה שלטון כול יכול. החוקה אפילו שומרת על ריבונות העם וחירות האזרח.

אבל אני סבור, למרות כל המעלות שמניתי כאן, כי טרם בשלה השעה לצעד מהפכני כזה. אתן דוגמה, ואחר כך אסביר עוד נקודה. כולנו תמכנו, כל חברי הכנסת החרדים, בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק-יסוד: חופש העיסוק. אמרו לנו: מה אתם רוצים מי נגד חופש העיסוק מה אכפת לך שנהג אוטובוס יכול להיות נהג אוטובוס מה אכפת לך שמי שרוצה להיות קברן יהיה קברן שכנעו אותנו, הצבענו בעד. כולם יודעים את ההמשך, במסגרת נהג האוטובוס והקברן הגענו גם לכך שאפשר למכור בשר טרפה במדינת ישראל, במסגרת החוקה. היו צריכים מרצ לדחוף את חברי הכנסת שלהם כדי שישנו את החוקה הזאת. בצדק, הם רצו את השלטון. זאת אומרת, שחוקה ניתנת לשינוי כשהשלטון רוצה. זו רק דוגמה, ויכולתי להביא עוד כמה דוגמאות.

אבל הבעיה הכי גדולה שלנו בחוקה - דיברנו על אופיה של המדינה היהודית והדמוקרטית. אני חושב שזמן חוקה יהיה כשהדמוקרטית תפסיק לפחד מהיהודית, והיהודית תוכל לחיות בשלום עם המלה "דמוקרטית". לצערי הרב, הזמן הזה עדיין לא הגיע. גם אם במדינת ישראל לא היו בינינו מחלוקות בכלל, לא ימין ולא שמאל, לא דתיים ולא חילונים, לא עולים ולא ותיקים, היינו כאן קבוצה הומוגנית אחת שלמה, לדעתי עדיין לא הגיע זמן חוקה, ולו מהסיבה הפשוטה, שמדינת ישראל, כמדינתו של העולם היהודי, אמורה להתאים את עצמה לכל העולם היהודי, ובינתיים אנחנו כאן פחות מ-30% מהעם היהודי, בתקווה שיצטרפו אלינו 70%.

האם אנחנו נחוקק את החוקה בהתאמה ל-70% שהמדינה שייכת להם היא שייכת להם, כי הכרזנו במגילת העצמאות כי היא מדינתו של העם היהודי, גם של ה-70% שלא נמצאים כאן. אנחנו מבקשים מהם תמיכה מורלית, ואנחנו מבקשים מהם תמיכה כספית, ואנחנו מבקשים שהם יעמדו אתנו בשעות סכנה, כי אנחנו אומרים להם: אתם מגינים על המדינה שלכם בעתיד. אבל את החוקה נעשה רק לפי אלה שנמצאים כאן בינתיים, שבינתיים הם מיעוט. זו שאלה שצריכה להטריד אותנו, ושצריכים לתת עליה את הדעת לפני שאנחנו מקבלים על עצמנו חוקה.

מורי ורבותי, עם כל המעלות שמניתי בחוקה, עדיין לא הגיע זמנה. אם תהיה הסכמה רחבה, כמו שכבוד ראש הממשלה אמר, הסכמה רחבה של כל גוני הקשת באוכלוסייה הישראלית, זה משנה קצת את התמונה, זה לא פותר את הבעיה, שעדיין אנחנו כאן חלק קטן מהעם היהודי, שהמדינה הזאת שייכת לו על-פי הכרזתנו. תודה רבה.

היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה רבה לחבר הכנסת דהן. חבר הכנסת אליעזר כהן, בבקשה.

מיכאל איתן (הליכוד):
אולי אפשר לשאול גם אותם.

נסים דהן (ש"ס):
גם תמנה נציג שלהם לבית-המשפט העליון לחוקה.

אליעזר כהן (האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו):
רבותי, הזכירו פה עוד כמה דברים חוץ מחוקה. בעיני, יש רק סמל חשוב מאוד ששווה הערה ביום הזיכרון הזה, 60 שנה לשחרור מחנה ההשמדה של אושוויץ. בשנה ה-58 לשחרור המחנה טסו מטוסי קרב F-15 של חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ. אדוני היושב-ראש, אדוני הנשיא, הנשיאים לשעבר, נשיא בית-המשפט העליון, זה היה סמל לנצחיותו של עם ישראל, טיסת מטוסי הקרב של חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ.

לחוקה. ברשימה הנכבדה להצעות החוקה מאז הקמת המדינה אני סופר כמה הצעות חוקה. החשובה שהיתה בהקמת המדינה, של יהודה פנחס כהן, תש"ח. באה אחריה הכרזת הררי בגיבויו של בן-גוריון, ומעשה החוקה נדחה. אני מאלה שסוברים שטוב עשה בן-גוריון שלא הביא לחוקה באותם ימים. באותם ימים העם הכפיל ושילש את עצמו כל כמה שנים, מריבוי תרבויות וריבוי תפיסות. אז לא היה צריך לעשות חוקה, ובצדק היא לא נעשתה.

מאז עברו שנים רבות. אנחנו היום, כל היום, עוסקים בחוקה ומדברים על חוקה בכנסת ישראל, הגיע הזמן. בתקופת הביניים - הצעת מגילת הזכויות של פרופסור קלינגהופר בשנת 1963, הצעת החוקה של פרופסור אקצין בשנת 1964, זכויות האדם - של השופט בנימין הלוי בשנת 1973 - ידידי זיכרונו לברכה שמואל תמיר היה מעורב לא מעט בתהליך הזה. התפנית הגדולה בציבור באה בעקבות הפעילות של הוועד הציבורי למען חוקה בשנת 1968. פרופסור רייכמן וחבריו הפרופסורים מאוניברסיטת תל-אביב, שהכניסו את הנושא הזה לתודעה רחבה מאוד של הציבור. הצעתו של פרופסור אריאל בנדור כהצעת חוקה בשנת 2000. וכשהגעתי לכנסת, בכנסת החמש-עשרה, בשנת 2002, עבדנו הרבה חברי כנסת יחד, והגשנו הצעת חוקה של חברי כנסת, והיא מונחת על שולחן הכנסת.

זה למעלה משנה וחצי מתכנסת ועדת החוקה בכנסת לפחות פעם בשבוע בנושא החוקה בהסכמה רחבה, אדוני ראש הממשלה; לאחרונה, פעמיים בשבוע, כמעט בכל ימי ראשון וחמישי בשבוע. רצוני להדגיש, כי בחומרי ההכנה שצוות ועדת חוקה מגיש - הצוות החרוץ של ועדת החוקה על כל מרכיביו מגיש לדיון בכל נושא, תמיד מוגש מכלול ההצעות, כל ההצעות שהוצעו בעבר. בכל הצעה הדיונים מקיפים מאוד בדיון חופשי, ובמרבית הדיונים באים אנשי האקדמיה ומקצועות מתמחים להציג בפנינו את כל זוויות ההשקפה.

מדינתו של העם היהודי - יש רק אחת. מדינה קטנה, אמיצה ורבת יכולת זו, שיהיה לה מסמך חברתי-פוליטי שירכז את עיקרי קיומה וחייה הציבוריים האזרחיים והממשליים תחת חוק אחד, שיגן על אזרחיה ויכתיב לממשל את תחומי פעילותו ומגבלות כוחו. למפעל זה חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה.

עם שלו התנ"ך כספר היסטורי, המזכיר כל אירוע בהיסטוריה של עמנו בארצנו, כספר גיאוגרפיה, המציין כל גבעה ועיר בארץ הזאת, וכספר הספרים של הדת היהודית, שקובע לחלק נכבד מבני עמנו בארץ ובתפוצות את חוקתו, חוקת התורה - לנו דרושה חוקה אזרחית כמו לכל עם בכל הארצות הנאורות שהגיעו להסכמה על מסמך חשוב זה. לאחרונה אפילו אושרה חוקת איחוד אירופה. אפילו איגודי ארצות מגיעים לצורך הזה בעקבות הצורך בחיים משותפים.

עתה מתברר, כי בעבודתנו בוועדת החוקה, עוד לפני סיום שנת 2005, מחג השבועות ואילך, תחל סדרת הצבעות לאישורי טיוטת החוקה בוועדת החוקה. הטיוטה תוגש ותעבור לתהליך, כדי לא לאבד את כל מה שהשקענו בשנות העבודה הרבות והקשות האלה.

אין לי ספק בדבר אחד: כמו בהסכם הקואליציוני האחרון שבו השתתפנו, מפלגתי תעלה את הדרישה לחוקה, לבית-משפט לחוקה ולמשטר נשיאותי גם בהרכב הבא, יבוא כאשר יבוא ועם מי שיבוא.

תודה ובהצלחה לוועדת החוקה.

ברכותי לכל עובדי הכנסת שעושים עבודה מופלאה יום-יום, שעה-שעה. חג שמח לכולם.

היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת כהן. שר המשפטים לשעבר וחבר הכנסת לשעבר פרופסור דוד ליבאי, בבקשה.

חבר הכנסת לשעבר דוד ליבאי:
נכבדי היושב-ראש, כבוד נשיא המדינה, נשיא בית-המשפט העליון, ראש הממשלה, שרת המשפטים, חברי הכנסת, ישבתי באולם הזה בכנסת בשנת 1992 כאשר נחקקו חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק. יותר נכון, לא ישבתי, כי אם התרוצצתי עד לשעת ההצבעה, עסקתי בגיוס חברי כנסת שיגיעו להצביע בעד שני חוקי-יסוד אלה. היו חברי כנסת חברי הקואליציה, בראשם שר המשפטים דן מרידור ויושב-ראש ועדת החוקה דאז אוריאל לין, שתמכו במופגן בחוקי-היסוד. אליהם הצטרפו מרבית חברי האופוזיציה, ונוצרה בכנסת הקואליציה בעד חוקי-היסוד, שחצתה סיעות ומפלגות.

עד שנת 1992 קיבלה הכנסת תשעה חוקי-יסוד שעיצבו את יסודות המשטר במדינה. ההבנה הכללית היתה, שחוקי-היסוד יהיו פרקים בחוקת המדינה שאותה תחוקק הכנסת כסמכות המכוננת שלבים-שלבים. מה שחסר היה במישור החוקתי זו מגילת זכויות האדם.

תורת הפרדת הרשויות במשטר דמוקרטי מנחה אותנו והיא באה לחלק את השלטון בין רשויות שונות המאזנות זו את זו והמפקחות זו על זו.

כידוע, ההלכה והמסורת היהודית אינן מבוססות על עקרונות הדמוקרטיה המודרנית. באלפיים שנות גלות לא התנסה העם היהודי בניהולה של מדינה. ישראל החדשה נולדה תוך אילוצי מלחמה, מאבק להגשמת הציונות, רצון להבטיח את הצביון היהודי של מדינת ישראל. שיקולים ואילוצים כאלה דחקו לא פעם את העקרונות הצרופים של הדמוקרטיה לפשרה ואף לפינה. מתוך כמיהה לנוסחת פשרה עיגנה ועדת החוקה של הכנסת, ביוזמתו של חבר הכנסת הרב יצחק לוי, את זכויות האדם בערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

התרבות המשפטית האנגלית החדירה עמוק בלב המשפטנים והמחוקקים גם יחד את מוגבלות כל אחת מזרועות השלטון. הגבלת שלטון הרוב אינה פוגעת בדמוקרטיה, אלא היא מהווה את הגשמתה. מעל לכל מעשה חקיקה ומעל לכל אקט שלטוני עומדים עקרונות וערכים שעל כל הרשויות לכבד, עקרונות כמו חופש האדם, שוויון, חופש הבעת הדעה, ואסור לרוב לשלול את זכויות המיעוט, כי המיעוט - כמו הרוב - הוא חלק מאזרחי המדינה. אזרחי המדינה כולם הם הריבון.

כמי שלמד משפט חוקתי באוניברסיטת שיקגו בארצות-ברית, היה לי ברור כי כאשר אנחנו מחוקקים בחוק-יסוד את פסקת ההגבלה שלפיה אין פוגעים בזכויות אלה - בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש וכו', אנו, חברי הכנסת, מטילים מכללא על בית-המשפט העליון לבדוק ולפסוק אם התקיימו התנאים הנדרשים לחוקתיות החוקים. התקדים המפורסם של מרבורי נגד מדיסון מתחילת המאה ה-19 היה לנגד עיני. ניתן היה להעריך, כי כפי שבית-המשפט העליון בארצות-הברית אימץ לעצמו את העיקרון של הביקורת השיפוטית, כן יעשה גם בית-המשפט העליון בישראל. ואכן, הלכת בנק המזרחי משנת 1995 הבהירה את המובן מעצמו.

מאז ועד עתה ישבו גדולים וטובים, בעלי יכולת מוכחת ורצון טוב, וניסחו טיוטות של חוקת המדינה. ייזכרו לטוב אנשי "חוקה לישראל" מאוניברסיטת תל-אביב בראשותו של פרופסור אוריאל רייכמן, הניסיון של הפרופסורים מרדכי קרמניצר ודוד קרצ'מר ואבישי בניש לארגן מחדש את חוקי-היסוד כתשתית לחוקה, הטיוטה של "המכון הישראלי לדמוקרטיה", שאותה ניסח צוות בראשותו של הנשיא בדימוס מאיר שמגר, והטיוטה שמכינה עתה ועדת החוקה של הכנסת בראשותו של חבר הכנסת מיכאל איתן.

אנו זקוקים לחוקה שתסייע להבטיח את המשטר הדמוקרטי, שתעגן את ערכי היסוד שלנו, שתגן על זכויות כל אדם במדינת ישראל ותבטיח את העצמאות של מערכת בתי-המשפט, אי-תלותה בפוליטיקאים ואי-תלות השופטים.

לחבר הכנסת נסים דהן אשיב בקיצור - אם תכלול החוקה את הגנת ערכי הדת, זה יאפשר לבית-המשפט העליון להגן גם על ערך חוקתי זה, שהיום אינו כלול בחוקי-היסוד.

אולם בחקיקת חוקה לא די. לחוקה יש הישגים, אך גם חסרונות. מה שחשוב לא פחות הוא לפתח ולשמור על תרבות שלטונית מזה ותרבות משפטית מזה, כי התרבות יכולה להבטיח או לפחות לתרום לשלטון החוק, לריסון הכוח ולכבוד הדדי בין רשויות השלטון שלנו.

זו ההזדמנות שלי היום, כאורח הכנסת, לברך את בית-הנבחרים ואת כל חבריו ליום ההולדת. עשו מלאכתכם נאמנה ביושר ובכבוד הדדי ותבוא עליכם ברכת העם כולו ותודתו.

היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
אני מודה מאוד לפרופסור ליבאי, לשעבר שר המשפטים וחבר הכנסת. אני מבקש משרת המשפטים, חברת הכנסת ציפי לבני, לסכם את הדיון בנושא: הגיע זמן חוקה.

שרת המשפטים ציפי לבני:
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מכובדי כבוד נשיא המדינה, כבוד נשיא בית-המשפט העליון ושאר האורחים שהגיעו לכנסת ביום חגה של הכנסת לדון בנושא שהוא בעיני אחד הנושאים המרכזיים שעומדים על סדר-יומנו. בעיני זמן חוקה הגיע מזמן. אני שמחה שביום שבו הכנסת לובשת חג, הפעם - אולי לעומת הרבה שנים אחורה - היא הוסיפה לבגדיה החגיגיים אותו כובע מכונן, בזכותו של יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת מיכאל איתן, שרואה בעניין שליחות זה זמן רב. היינו שותפים גם בעבר לניסיונות להתחיל בתהליכים שלא במסגרת הזאת. אין מקום ראוי יותר מוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת ומבית-המחוקקים שיחבוש את כובעו כרשות מכוננת וישלים את המלאכה החשובה הזאת.

לכל אדם יש חוקתו הפנימית, אותו חוט שדרה ערכי ומוסרי שאולי שונה מאדם לאדם, אבל יש אותו מכנה משותף ששייך למין האנושי כולו. וכך - אם אפשר לעבור להשוואה - גם חברה וגם מדינה צריכות לקבוע את החוקה שלהן. גם כאן, מאפייניה של החוקה במדינת ישראל יהיו דומים לחוקות אחרות, אך גם שונים ממדינות אחרות, שכן מדינת ישראל מדינה מיוחדת היא.

מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית ודמוקרטית, כבית לאומי לעם היהודי שבחר לחזור ולכונן כאן את מדינתו מבוססת על ערכי הדמוקרטיה. חוקתה של מדינת ישראל ראוי שתייצג את שני הערכים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כששני הערכים האלה שלובים זה בזה, ערכים שמתיישבים זה בזה, ערכים שחיים ביחד במקום של כבוד בחוקתה של מדינת ישראל, ומכבדים זה את זה.

56 שנה לא נעשה מעשה מסיבות שונות, ולא כאן המקום להיכנס לשאלת הלמה, מה גם שהמשמעות איננה שאין לה למדינת ישראל ערכים או חוקה שלפיהם אנחנו פועלים. יש, אבל לא די בכך, והזמן שעבר לא עושה טוב לנו כחברה, ולא עושה טוב לתהליך שאנחנו נדרשים לעשות. כי ערכים והסכמות חברתיות שהיו בעבר מכנה משותף, הופכים לסלע מחלוקת היום, והאי-ודאות מזינה הרבה מאוד פחדים.

נכון שבית-המשפט העליון הצליח לשלב את הערכים של מדינה יהודית ודמוקרטית במהלך כל השנים האלה, אבל בעצם לא קבענו מה הם אומרים. תשאלו כל אדם ברחוב, כל אזרח המדינה, מהי מדינת ישראל, והוא יאמר בשמחה שזוהי מדינה יהודית ודמוקרטית. אבל כשנשאל מה זה אומר בעצם, לא נדרשנו לזה כפי שאולי היינו צריכים עד עכשיו.

והתוצאה היא שבני המיעוטים חיים בחשש מתמיד שמא משמעותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית היא פגיעה בזכויותיהם האזרחיות, ולא כך הוא. ובציבור היהודי קבוצה אחת הולכת לישון בחשש שמא תקום בבוקר אל מדינת הלכה שבה כופים על אדם מה הוא אוכל ומה הוא עושה בחגים בביתו, וקבוצה אחרת חיה מתוך חשש שמא תקום בבוקר אל מדינה עם מהפכות חילוניות שבהן ייאסר עליהם לשמר את הדבר הכל-כך מיוחד לעם היהודי שבאנו לקיים כאן ביחד במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אין סיבה אמיתית שלא לגבש את ההסכמות האלה, וכאמור, אם הן לא יגובשו היום, יהיה מאוחר מדי בעתיד.

החוקה היא מלאכה שלמה בעיני, שכן האיזונים שבה הם איזונים חשובים. נכון שחוקקו חוקי-יסוד, אבל הם לא ייצגו את כלל מרכיבי המשוואה כפי שהיה צריך לעשות. לכן, נדרשת יצירה שהיא יצירה שלמה, יצירה שתבוא כמקשה אחת, יצירה שתבטא את כל המרכיבים שאנחנו רוצים לבטא כחוקה; אם תרצו, את שני צדיה של המשוואה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כך שלצד הזכות לשוויון תבוא הזכות של כל יהודי לבוא לארץ במסגרת חוק השבות, שכשחוקק כאן נאמר שהוא יהיה הסעיף הראשון או השני לחוקה העתידית, רק שבינתיים התקדמו להם חוקי-היסוד, וחוק השבות נשאר במעמדו ולא קיבל אותו מעמד חוקתי שהיה צריך לקבל.

בצד חופש הביטוי תיקבע גם העברית כשפה, כך לפחות בעיני, ובצד השמירה על המקומות הקדושים תקבע ירושלים כבירתה, ובצד חופש הדת גם ייקבע מעמד מיוחד לשבת. ובתשובה אולי לדברים שאמר חבר הכנסת יצחק לוי, אני לא יודעת אם זה מספיק, אותם סמלים וערכים שאני מדברת עליהם עכשיו. אבל אין לי ספק שאם לא נקבע אותם עכשיו, אחר כך גם הם כבר לא ייקבעו כאיזה חלק באותם תכנים של החוקה העתידית, אותם מאפיינים שהם באמת גם המכנה המשותף לחברה בישראל, וגם המכנה המשותף לעם היושב בציון ולעם היהודי שעדיין איננו יושב בציון, כשכל המרכיבים האלה משתלבים בזכויות האדם ובזכויות האזרח של אזרחי המדינה כולם.

בעיני זה אפשרי. מובן שנדרשת הסכמה. אני גם חושבת שאפשר להגיע אליה, אם נבוא כולנו אולי עם פחות חששות, ואם יבואו כל הצדדים כולם בתום לב. אני מאמינה שזה אפשרי. בחלק מהמקרים אין הסכמות לא בגלל החשש של מה ייקבע, או לא בגלל העדר ההסכמות, אבל מהחשש של הפרשנות שלאחר מכן, דבר שגורם לעתים מתחת לפני השטח, לעתים ביציאה החוצה בחרבות שלופות בין הרשויות החשובות ביותר במשטר הדמוקרטי שלנו, הרשות המחוקקת והרשות השופטת.

בעיני החלק החשוב הוא שהבית הזה יאמר את דברו באחריות, בתום לב, מתוך הסכמה ככל שניתן בין כל מרכיבי הבית הזה, שמייצג את כל העם שנמצא בחוץ ומסתכל ומחכה לראות מה יוציא הבית הזה מתחת ידו. באופן אישי אני רוצה לומר, שאני שמחה שיש לי ההזדמנות גם להיות חברת הכנסת הזאת, אבל גם, כשרת המשפטים, להיות שותפה לתהליך הזה.

היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
אני מודה מאוד לשרת המשפטים, חברת הכנסת ציפי לבני.

בזה תם הדיון בנושא: הגיע זמן חוקה, או - האם הגיע זמן חוקה. לפני צאת הנשיא ופמלייתו אני מבקש מחברי הכנסת להישאר ישובים לשתיים-שלוש דקות, יש לנו עניין פרוצדורלי. אדוני המזכיר.

מזכיר הכנסת אריה האן:
בבקשה לקום. כבוד הנשיא!

(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)

מזכיר הכנסת אריה האן:
אפשר לשבת.