המסגרת הארגונית של היישוב היהודי בארץ-ישראל נקראה כנסת ישראל.

הגוף המייצג העליון של היישוב היהודי בארץ-ישראל המנדטורית נקרא "אספת הנבחרים". אספת הנבחרים הוקמה בשנת 1920 וקיבלה הכרה רשמית מן השלטונות הבריטיים בשנת 1928.

לכנסת קדמה מועצת העם, שהוקמה לקראת הכרזת העצמאות, והיא הפכה ב-14 במאי 1948, עם ההכרזה, למועצת המדינה הזמנית. משימותיה של מועצת המדינה הזמנית היו למנות את הרשות המבצעת של המדינה החדשה, לפקח עליה ולהכין את הבחירות לרשות המחוקקת.

שמה הרשמי הוא "הכרזה על הקמת מדינת ישראל", ובשם זה פורסמה ב"עיתון הרשמי של ארץ ישראל".

טקס הכרזת העצמאות והחתימה על מגילת העצמאות נערך במוזיאון תל-אביב הישן ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה 16:00, שמונה שעות לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל.

יצחק גרינבוים לא נכח בטקס חתימת מגילת העצמאות כי לא יכול לצאת מירושלים הנצורה. הוא צירף את שמו למגילת העצמאות במועד מאוחר יותר. יצחק גרינבוים היה חבר מועצת המדינה הזמנית ושר הפנים הראשון של מדינת ישראל בממשלה הזמנית.

המגילה המקורית שמורה בגנזך המדינה בתנאים מתאימים, המגינים עליה מפני נזקים. באולם שאגאל בכנסת מוצג העתק של מגילת העצמאות המקורית.

האספה המכוננת התכנסה לישיבתה הראשונה בט"ו בשבט תש"ט, 14 בפברואר 1949.

ב-16 בפברואר, יומיים לאחר שהתכנסה לראשונה, קבעה האספה המכוננת כי בית-המחוקקים במדינת ישראל ייקרא "הכנסת".

חוק המעבר, התש"ט-1949, הוא החוק היחיד שחוקקה האספה המכוננת, ומטרתו היתה לקבוע את התשתית למבנה השלטון בישראל, בהמשך לפקודת סדרי השלטון והמשפט שחוקקה מועצת המדינה הזמנית. החוק נתקבל ב-16 בפברואר 1949, יומיים לאחר התכנסותה הראשונה של האספה המכוננת.

מקורו של השם "הכנסת" בשמה של "כנסת הגדולה", המוסד העליון של ראשי ישראל וחכמיה, שהתכנס בירושלים לאחר שיבת היהודים מגלות בבל במאה החמישית לפני הספירה. מספר חברי הכנסת נקבע לפי מספר חברי "כנסת הגדולה", שמנתה 120 חכמים.

הישיבה הראשונה התנהלה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים.

עד סוף שנת 1949 התנהלו ישיבות הכנסת הראשונה בבניין קולנוע "קסם" ובמלון "סן-רמו" בתל-אביב. משנת 1950 ואילך התנהלו הישיבות ב"בית פרומין" שבירושלים.

בשנים אלה התנהלו ישיבות הכנסת ב"בית פרומין" שבירושלים, באולם שייעודו המקורי היה בנק.

ההחלטה להקים את משמר הכנסת התקבלה ב-24 בפברואר 1958 בוועדת המשנה של ועדת הכנסת לענייני תקציב הכנסת, בדיון שעסק בהגברת הביטחון במשכן הכנסת. עוד הוחלט להקצות תקציב לקביעת מחיצת ביטחון מזכוכית בין היציע לאולם המליאה, לבניית מגרש חניה ועוד. החלטות אלו התקבלו כחלק ממסקנות ועדת בר-יהודה, שדנה בסידורי הביטחון של משכן הכנסת בעקבות זריקת רימון לאולם המליאה ב-29 באוקטובר 1957.
יחידת משמר הכנסת הייתה קיימת עוד קודם לכן, אולם עד שנת 1958 היה המשמר פלוגה של משטרת תל אביב, והשוטרים לא היו תחת פיקודה של הכנסת.

במקור נקרא השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר (בערך בשנת 1878) "תקוותנו". הלחין אותו שמואל כהן, ולחנו מתבסס על שיר עם מולדבי-רומני. את "תקוותנו" שרו לראשונה בקונגרס הציוני החמישי ב-1901. הקונגרס השביעי ב-1905 הסתיים בשירת "התקווה" – הגרסה החדשה של השיר. "התקווה" עוגנה בחוק הסמל, הדגל והמנון המדינה, התש"ט-1949, בתיקון משנת תשס"ה.

בבית-פרומין, משכנה של הכנסת בשנים 1950–1966. בית-פרומין שברחוב המלך ג'ורג' בירושלים שימש משכנה של הכנסת בעת כהונת חמש הכנסות הראשונות, עד למעבר הכנסת למשכן הקבע בגבעת-רם ב-30 באוגוסט 1966.

תפקידי הכנסת הם לחוקק חוקים למדינת ישראל, לחבר חוקה ולפקח על עבודת הממשלה.

הכנסת בוחרת את יושב-ראש הכנסת ואת סגניו, את נשיא המדינה ואת מבקר המדינה. כמו כן היא בוחרת את נציגיה בוועדה לבחירת שופטים, בוועדה למינוי דיינים, בוועדה למינוי קאדים ובוועדה למינוי קאדים מד'הב, וכן את נציגיה בגוף הבוחר של מועצת הרבנות הראשית.

נשיא המדינה פותח את הישיבה ומוסר את ניהולה לידי חבר הכנסת הוותיק ביותר.

עבודת הכנסת מתנהלת על-פי הכללים הכתובים בתקנון הנקבע על-ידה.

בין נושאי התפקידים בממשלה השרים אינם חייבים להיות חברי הכנסת. סגני השרים נבחרים מקרב חברי הכנסת ויכולים להתפטר ממנה ולהמשיך לכהן כסגני שרים.

תשעה סגנים, אלא אם כן ועדת הכנסת מחליטה להגדיל מספר זה.

יושב-ראש הכנסת הוא ממלא מקומו של נשיא המדינה בהיעדרו.

על-פי חוק רשאים חברי הכנסת, בחתימה של 40 מהם, לזמן אחת לחודש את ראש הממשלה לדיון במליאה בנושא שהם מחליטים עליו.

בכנסת מכהנות 12 ועדות קבועות.

הרכבן נקבע בהתאם לגודלן היחסי של הסיעות.

ב-6 ביוני 2006, בראשית ימי כהונתה של דליה איציק בתפקיד יושבת-ראש הכנסת, מונה לראשונה מנכ\"\ל לכנסת. הוא הופקד על ניהול הבית והעובדים, תחום שהיה קודם באחריותו של מזכיר הכנסת, המטפל גם בעניינים הפרלמנטריים. מנכ"ל הכנסת הראשון היה אבי בלשניקוב.

עד 2016 הונחו על שולחנות חברי הכנסת במליאה ארגזים שהכילו את חוברות תקציב המדינה לקראת אישורו בקריאה הראשונה. בשנת 2016 החליטה הנהלת הכנסת לחסוך בנייר, ותקציב המדינה הונח על שולחנות חברי הכנסת בפורמט דיגיטלי, בהחסן נייד (דיסק און קי).

בשל חילוקי דעות בדבר תוכנה ומהותה של חוקה שתתאים למדינת ישראל, לא התקבלה חוקה עד היום. ביוני 1950 החליטה הכנסת לקבל את הצעת הפשרה של חבר הכנסת יזהר הררי מהמפלגה הפרוגרסיבית, שלפיה "הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק-יסוד בפני עצמו... וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה". מאז התקבלה הפשרה של חבר הכנסת הררי חוקקה הכנסת 13 חוקי-יסוד, והם אמורים להיות פרקי החוקה.

"הסטטוס קוו" מגדיר את עמדותיה של המדינה בנושאים דתיים. את המסמך הרשמי הראשון הנוגע להסדר "הסטטוס קוו" שלחו בשנת 1947 דוד בן-גוריון, הרב יהודה לייב מימון ויצחק גרינבוים, בשם הסוכנות היהודית, לאגודת-ישראל. במכתב זה מנוסחות עמדותיה של הנהלת הסוכנות היהודית בדבר השבת, כשרות, דיני אישות וחינוך. ההסכמים הקואליציוניים שלאחר קום המדינה פירטו את העקרונות הבסיסיים האלה והוסיפו עליהם.

"הברית ההיסטורית" היא כינויה של הקואליציה הפוליטית מפא"י–המזרחי, אשר קמה במסגרת ההנהלה הציונית. היא הוסיפה להתקיים בין מפלגת העבודה למפד"ל עד 1977.

"כלנתריזם" הוא הכינוי למעבר של נבחרי ציבור מהמפלגה שמטעמה נבחרו למפלגה אחרת, בתמורה לטובות הנאה שניתנו להם. המונח נטבע על שמו של רחמים כלנתר, אשר נבחר בשנת 1955 למועצת העירייה בירושלים כנציג המפד"ל, שהיתה חברה בקואליציה העירונית. לאחר שהמפד"ל פרשה מהקואליציה, נשאר כלנתר בקואליציה כחבר עצמאי, בתמורה למינויו לסגן ראש העיר הממונה על דת ותברואה.

שיטת בדר-עופר היא השיטה שלפיה מחלקים את המנדטים הנותרים עד 120 לאחר החלוקה בשלב הראשון לפי מודד אחיד לכולם. על פי נוסחה, מחושב המודד הפרטי של כל רשימת מועמדים. רשימה שלה המודד הגבוה ביותר מקבלת מנדט נוסף. חישוב זה נעשה מספר פעמים כמספר המנדטים העומדים לחלוקה.
השיטה קרויה על שם יוזמיה, חברי הכנסת יוחנן בדר ואברהם עופר.

כיום אחוז החסימה הוא 3.25% מהקולות הכשרים.
עד הבחירות לכנסת ה-13, שנערכו ב-1992, הייתה רשימה חייבת לקבל לפחות 1% מקולות הבוחרים הכשרים כדי להיבחר. לקראת הבחירות לכנסת ה-13 הועלה אחוז החסימה ל-1.5%. במאי 2004 (בכנסת ה-16) הועלה אחוז החסימה ל-2%. ב-11 במרס 2014 (בכנסת ה-19) הועלה אחוז החסימה ל-3.25%. רשימה שלא עברה את אחוז החסימה, הקולות שקיבלה הולכים לאיבוד.

הכנסת התשיעית היתה הכנסת הראשונה מאז קום המדינה שבה לא הקימה את הממשלה מפא"י או מפלגת העבודה, אלא הליכוד. מפנה זה נקרא "המהפך".

חוק ההסדרים נחקק לראשונה בשנת 1985 במסגרת מדיניות הייצוב הכלכלי שנועדה לטפל בחוליי הכלכלה הישראלית, שהיו כרוכים באותה העת באינפלציה תלת-ספרתית. שר האוצר היה אז יצחק מודעי. חוק ההסדרים מביא תיקוני חוק רבים האמורים למנוע אי-התאמה בין החקיקה הקיימת לסעיפי התקציב לשנה הבאה. בשנים האחרונות החוק נקרא "חוק המדיניות הכלכלית" ו"חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל".

"פיליבסטר" הוא תכסיס פוליטי שנועד לעכב הצבעות והעברת חוקים באמצעות נאומים ארוכים. בארץ חברי האופוזיציה מאריכים בנאומיהם בעיקר בדיון שלפני ההצבעה בקריאה שנייה ושלישית על חוק ההסדרים ועל חוק התקציב בסוף שנה אזרחית, כדי לגרום לממשלה מבוכה על שעליה לתפקד ללא תקציב מעודכן. את נאום ה"פיליבסטר" הארוך ביותר בכנסת נשא חבר הכנסת מיכאל איתן (הליכוד) ב-29 בדצמבר 1992, כדי לעכב את קבלת התקציב. הוא נאם יותר מעשר שעות, עם הפסקות קצרות לשתייה. חבר הכנסת איתן רצה להמשיך בנאומו, אך רופא הכנסת חשש שייגרם נזק למיתרי הקול שלו והפציר בו להפסיק.

השיטה נקבעה בשנת 1992, לקראת הבחירות לכנסת ה-14. בשנת 2001 בוטל חוק הבחירה הישירה, והוחלט שהביטול ייכנס לתוקף בבחירות לכנסת ה-16.

הסדרי רוטציה משמעותם שבמהלך קדנציה של הכנסת או של הממשלה, חבר הכנסת או שר מפנה את מקומו לאחר על בסיס הסכם שנקבע מראש. הסכמים כאלה נקבעו פעמים אחדות בפוליטיקה הישראלית:

• הסכם הרוטציה הראשון התקיים במפלגת מחנה השמאל הישראלי (של"י) בכנסת התשיעית: המפלגה זכתה בבחירות בשני מנדטים, וחמשת המועמדים הראשונים ברשימה כיהנו בכנסת לסירוגין.
• באותה הכנסת נקבע הסכם רוטציה גם ברשימה הערבית המאוחדת. על רקע אי-קיומו של הסכם זה נרצח חבר הכנסת חמאד אבו-רביעה בשנת 1981.
• עקרון רוטציה נכלל גם בהסכם הקואליציוני שנחתם בשנת 1984 בין המערך לליכוד לקראת הקמתה של ממשלת אחדות לאומית. שמעון פרס החליף את יצחק שמיר בראשות הממשלה באוקטובר 1986.
• בכנסת ה-12 התקיימה רוטציה בחד"ש כדי לרענן את הרכב הרשימה.

בשנת 1956 אישרה הכנסת את החוק לתיקון פקודת המועצה המשפטית, תשי"ז–1956, שהציע חבר הכנסת משה אונא.

מנחם בגין, דוד בן-גוריון, בנימין זאב הרצל, רחבעם זאבי, זאב ז'בוטינסקי ויצחק רבין.

בספטמבר 1949 אברהם צפתי, שישב ביציע האורחים, שלף ממעילו תת-מקלע וכיוונו לעבר יושבי האולם. הסדרן יצחק ציגלר תפס בידו, השתלט עליו והוציאו מהאולם. איש לא נפגע.

"ברית הקנאים" היה שמה של מחתרת יהודית-דתית קיצונית שפעלה בישראל בשנים 1950–1953 במטרה לכפות את חוקי הדת היהודית על אזרחי מדינת ישראל ולהקים מדינת הלכה. לידי השב"כ הגיע מידע שחברי "ברית הקנאים" מתכננים לנתק את זרם החשמל אל משכן הכנסת ולהטיל פצצת עשן לאולם המליאה בעת שייערך שם דיון על גיוס בנות לצה"ל. ב-26 במאי 1953 נלכדו שני אברכים חברי הקבוצה כשהיו בדרכם להניח מטען חבלה בבניין משרד החינוך במחאה על החינוך הממלכתי. עם חברי "ברית הקנאים" נמנו הרב מרדכי אליהו, שהיה אחר כך "הראשון לציון", ושלמה לורנץ, ששימש אחר כך יושב-ראש ועדת הכספים של הכנסת מטעם אגודת-ישראל.

ב-7 בינואר 1952, כשהסכם השילומים עם גרמניה עלה על סדר-היום של הכנסת, קיימו מתנגדי ההסכם הפגנה גדולה. מנהיג תנועת החירות, חבר הכנסת מנחם בגין, דיבר בהפגנה בחריפות רבה נגד הממשלה. לאחר דבריו של בגין החל ההמון לצעוד לעבר הכנסת. למרות ניסיונות המשטרה לבלום את המפגינים באלות ובגז מדמיע הם הגיעו אל מפתן הכנסת והשליכו אבנים לתוך אולם המליאה. כמה חברי הכנסת נפצעו.

באוקטובר 1957, במשכן הכנסת ב"בית פרומין", השליך משה דוויק – ממניעים לא ברורים – רימון יד לעבר דוכן הנואמים. שר הדתות חיים משה שפירא נפצע קשה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר ושר התחבורה משה כרמל נפצעו קל. בשל ניסיון ההתנקשות הותקנה במשכן הכנסת בגבעת רם מחיצת זכוכית משוריינת ביציע האורחים.

הכנסת השלישית כיהנה ארבע שנים וארבעה חודשים.

הכנסת הרביעית כיהנה שנה ותשעה חודשים.

חבר הכנסת משה נסים נבחר לכנסת הרביעית בשנת 1959 מטעם הציונים הכלליים כשהיה בן 24, והיה לחבר הכנסת הצעיר ביותר שנבחר אי-פעם.

ב-28 במרס 1966 ביקר בכנסת נשיא איסלנד ונשא דברים מעל הדוכן. לקראת ביקור זה קבעה הכנסת, לפי החלטת ועדת הכנסת, נוהג של מתן רשות דיבור מעל דוכן הכנסת לראשי מדינות.

ממשלת האחדות הראשונה הוקמה בשנת 1967, ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, עם הצטרפות סיעת גח"ל לקואליציה. היא נקראה "ממשלת הליכוד".

בינואר 1969 הקימה מפלגת העבודה – שקמה לאחר שמפא"י, אחדות העבודה ורפ"י התאחדו – גוש אחד עם מפ"ם – המערך. לסיעה חדשה זו היו 63 מושבים בכנסת. זו הפעם היחידה מאז קום המדינה שבה החזיקה סיעה אחת בכנסת ברוב מושבי הבית.

המערכת הראשונה להצבעות האלקטרוניות נכנסה לשימוש הכנסת בשנת 1989. את המערכת תכננו תלמידי מכללת "אורט" שליד האוניברסיטה העברית בגבעת-רם בירושלים. המערכת הופעלה באמצעות לחצנים. באוקטובר 2003 היא הוחלפה במערכת ממוחשבת המופעלת באמצעות מסכי מגע.

הממשלה נפלה בהצבעת אי-אמון במרס 1990. המערך, שהיה עד יום ההצבעה חבר בקואליציה, הצביע בעד ההצעה ורוב חברי ש"ס, שגם הם היו חברים בקואליציה, נעדרו מהמליאה במהלכה. לאחר נפילת הממשלה הטיל נשיא המדינה על שמעון פרס להקים ממשלה, אולם הוא נכשל בכך.

בכנסת הראשונה כיהנו 12 נשים (10%), ובכנסת ה-20 מכהנות 37 נשים (כ-30%).

בכנסת השביעית היה מספר הנשים הקטן ביותר – 8. בכנסת ה-20 מספר הנשים הוא הגדול ביותר – 37.

946 חברי הכנסת כיהנו בכנסת מאז כינונה ועד חודש ינואר 2019, מהם 126 נשים ו-820 גברים.

מספר חברי הכנסת ילידי ארץ-ישראל בכנסת הראשונה היה 17. בכנסת ה-20 מספר חברי הכנסת ילידי ישראל הוא הגבוה ביותר – 101.

ראובן ריבלין (סיעת הליכוד) כיהן כיושב-ראש הכנסת בכנסת ה-16 ולאחר מכן בכנסת ה-18.
בעבר כיהנו שלושה יושבי-ראש הכנסת יותר מקדנציה אחת, ברצף: יוסף שפרינצק (מפא"י) כיהן כיושב-ראש הכנסת בכנסות הראשונה, השנייה והשלישית (כהונה חלקית עד שהלך לעולמו); קדיש לוז (מפא"י, מערך) כיהן כיושב-ראש הכנסת בכנסות הרביעית, החמישית והשישית. ישראל ישעיהו-שרעבי (מערך) כיהן כיושב-ראש הכנסת בכנסות השביעית והשמינית.
יולי יואל אדלשטיין כיהן כיושב-ראש הכנסת בכנסת ה-19, וכהונתו נמשכת גם בכנסת ה-20.

בתכנון הראשוני של קריית הממשלה הוצע כי משכן הכנסת הקבוע ישכון ברמה הצפונית של הגבעה, לצד "בית הכינוסים" (בנייני האומה). אחר כך ניתן לכך הסבר אידיאולוגי: "הכוונה הסמלית [היתה] ליצור קשר הדוק בין הכנסת שהיא הפרלמנט של העם היושב בישראל עם 'בנייני האומה', המהווה מקום מפגש של קונגרסים וועידות ציוניות של היהדות בתפוצות".

בשטח שעליו נבנה משכן הכנסת היה אמור להיבנות בית נשיא המדינה. רק בשנת ‎1955 אישרה ועדת הקריה את הקצאת השטח בחלק הדרומי-מזרחי של הקריה לצורכי הכנסת.

האדריכל יוסף קלרויין הוא שזכה בפרס הראשון בתחרות לתכנון הכנסת. תוצאות התחרות פורסמו ב-24 ביולי 1957; חבר השופטים הודיע שהחליט פה אחד להעניק לו את הפרס הראשון.

בהודעתו לעיתונות מיוני 1955 סיפר יושב-ראש הכנסת יוסף שפרינצק שעל השטח שעליו מיועד להיבנות משכן הכנסת היה בסוף ימי הבית השני יישוב יהודי אשר תושביו עסקו בעיקר בסיתות אבנים לבניין העיר ירושלים; בתקופה הנוצרית היה בו מושב זקנים נוצרי, ויש בו בית בד מתקופת החורבן. הוא הוסיף ואמר כי בקרבת השטח נמצאות מערות קבורה מתקופת הסנהדרין.

אבן הפינה למשכן הכנסת הונחה ב-14 באוקטובר 1958; המשכן נחנך ב-30 באוגוסט 1966.

שער פלומבו נקרא על שמו של דוד פלומבו (1920–1966), שהיה פסל וצייר ישראלי ויצר את שלושת שערי הברזל בכניסה לכנסת ואת פסל אש התמיד. פלומבו יצר את השערים ואת הפסל זמן קצר לפני שנהרג בתאונה. הוא עיצב גם את השערים ל"אוהל יזכור" ב"יד ושם" (1960).

הכנסת שוכנת ברחוב ג'יימס דה-רוטשילד. ג'יימס דה-רוטשילד היה איש ציבור ופוליטיקאי יהודי-בריטי, נדבן ופעיל בענייני ארץ-ישראל. זמן קצר לפני שנפטר הודיע במכתב לראש הממשלה דוד בן-גוריון על החלטתו לתרום 6 מיליוני לירות ישראליות להקמת משכן הכנסת.

מנורת שבעת הקנים, הניצבת בקצה גן הוורדים מול משכן הכנסת, היא יצירתו של האמן היהודי-אנגלי יליד גרמניה, בנו אלקן (1877–1960). המנורה יצוקה ברונזה ומזכירה בצורתה את מנורת בית-המקדש, שהיתה במרוצת הדורות לסמל יהודי.

זהו מיזם שהושק בכנסת ה-19, ומטרתו להפוך את הכנסת למקום שתפיסת הקיימות מכוונת את התנהלותו (קיימות היא תפיסה רב-ממדית ובין-תחומית הבוחנת את כלל חיינו בהיבטים של סביבה, חברה וכלכלה).

בשנת 2014 נחנך בספריית הכנסת אוסף כתבי חברי הכנסת. האוסף מכיל ספרים שפרסמו חברי הכנסת לדורותיהם וספרים שנכתבו על אודותיהם במגוון שפות. בשנת 2019 האוסף מונה כ-1,700 ספרים.