ראש הממשלה לוי אשכול: אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. לפני שבוע נפתחה המערכה הגורלית. על כפות המאזניים היה מוטל קיומה של מדינת לישראל, תקוות דורות וחזון ושנתממש בימינו. עתה, כעבור שבוע ימים מישיבתה האחרונה של הכנסת, שהתקיימה לשאון הפגזים, מתכנסים אנו כשבשורת הניצחון בפינו.

נהדפה תוקפנות האויב, נשבר רובו המכריע של כוחו, הושמדה מכונתו הצבאית, טוהרו בסיסי התוקפנות. הוסר איום המלחמה מעל המדינה. השמיים מעל לראשינו בטוחים. סולק האיום על ירושלים, על שפלת החוף, על יישובי הצפון, על יישובי הרצועה, וסולק האיום על הנגב והגליל.

צה״ל שולט בחצי-האי סיני בואכה תעלת סואץ, בגדה המערבית של הירדן וברמת-הגולן. המעבר במצרי טיראן ובמפרץ אילת – חופשי, ירושלים אוחדה. זו הפעם הראשונה מאן קום המדינה שיהודים מתפללים ליד הכותל המערבי, שריד בית קודשנו ועברנו ההיסטורי, ובקבר רחל. זו הפעם הראשונה בדורנו שיהודים יכולים להתפלל במערת המכפלה שבחברון, עיר האבות. ואכן, נתקיים בנו: ״יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם".

עם הניצחון נרכין ראשינו בחרדת קודש לזכר הנופלים. מאות רבות של חיילי צה"ל ושל אזרחים מסרו נפשם על הניצחון. יודע אני כי אין ניחומים לאבלו של היחיד ולאבלה של משפחה. כל נפש היא עולם מלא. ידעו בני המשפחות השכולות כי הנופלים לחמו על עניין שאין צודק וחיוני ממנו. ידעו כי במותם ציוו לנו את החיים. בשם העם כולו, בשם הממשלה ובשמי אומר, כי שותפים אנו ליגונם הכבד.

אנו נזכור את בנינו היקרים, חיילי צה״ל ומפקדיו, האמיצים הנועזים, ההולכים בראש, אשר קידשו בחייהם וב- מותם את עמנו ואת ארצנו. הם מצטרפים לשרשרת הגבורה וההקרבה של אלה שהעלו עצמם כליל על מזבח ישראל וארצו, שרשרת אשר לא תנותק לעד.

ולפצועים, נאחל החלמה מהירה ושיבה לחיים מלאי מעש, חיים פוריים ומועילים. כל מי שראה בבתי-החולים את פצועינו – ואני ראיתים – אינו יכול שלא לעמוד נרגש מול אומץ-לבם וגבורתם וכוח עמידתם בסבל. אנו אסירי-תודה מקרב לב לרופאים, לאחיות, לעובדים, למתנדבים, ובפרט לרופאים שהתנדבו ובאו אלינו מחוץ-לארץ לסייע במלאכת הקודש של ריפוי חולים. תחזקנה ידיכם!

חברי הכנסת. היו אלה ימים נוראי הוד. עמנו יזכור אותם לדורי דורות. היו אלה ימים של התעלות האדם ונפשו. כל העם כולו התגייס ללחום על חייו ועל תקוותו. כל אחד חש כי עליו המלאכה לעשותה, והוא עשה את המוטל עליו, איש איש על משמרתו.

במשך שנים, מול האיום המתמיד של אויבינו, נאלצנו לבנות ובנינו כוח המגן וההרתעה של צה״ל והשקענו אמצעים רבים בהכנתו ובציודו. צבא הגנה לישראל הוא כוח לוחם אדיר, כפי שנוכח העולם לדעת, על שום רמתו הגבוהה, משום שמפקדיו וחייליו מעולים, ומעל לכל, משום שבלב כל חייל ומפקד פועמת שליחות האומה בארצה. צה״ל הוא צבא העם. כשהוא נלחם, העם כולו נלחם. כשהוא נלחם, ניבטת בו ההיסטוריה היהודית על תקופותיה. כשצבאנו נלחם, לא רק על חיי העם הוא נלחם, אלא על גאולתו.

העם עמד במבחן משום שהיה מלוכד, משום שבשעה הגורלית ידע לרכז את מאמציו ולפעול כאיש אחד. העם עמד במבחן. מאות אלפי בני נוער ועולים, בפעילותם ובשליחותם הקטנה והגדולה, כל אחד לפי גילו ולפי יכולתו, הוכיחו כי שורשיהם בארץ שורשי נצח הם. התרשמתי מאד לראות בנסיעותיי בדרכים, בערים ובכפרים, ילדים ממלאים שקי חול ועושים כל מלאכה אחרת שיכולים לעשות. הוכח שרוחו של העם נובעת מן התחייה הרוחנית של המדינה. ראינו בעליל כי לא רק קיבוץ גלויות אנו כאן, אלא עם עתיק-חדש, עם מלוכד, שקם וחושל בכור האש לישראל אחת. מכל שבטי ישראל ומכל שרידי הגלויות והקהילות, הם בניהם ובנותיהם אשר כבר נולדו כאן בארץ. קם עם הנכון לכל מאמץ ולכל הקרבה למען הבטח ייעודו.

מדינת ישראל עמדה במבחן כאשר ידעה שהיא נושאת עמה את תקווה העם היהודי כולו. בימים אלה חושלה שוב אחדותו של עמנו. כל תפוצות העם חשו בעליל את הזדהותנו עם המדינה, עם לב האומה. אלפי בני עמנו נחלצו לעזרה, מקרוב ומרחוק. מאות אלפים ומיליונים נכונים לסייע לנו במאבקנו בכל האמצעים. וייאמר כאן: יהודים ולא יהודים בכל רחבי העולם. ואלה שלא יכלו להושיט עזרה בעצמם, לבם יצא אל ארצם במערכה. כשם שהמדינה התעלתה והתחשלה, כך התחשלה אחדותו של העם היהודי. ירושלים חוברה יחדיו, ובחיבורה, כמאמר קדמונינו, עשתה כל ישראל חברים.

כנסת נכבדה, ארבעת השבועות האחרונים היו ימי מתיחות ומבחן, מהם שלושת השבועות הראשונים שהיו מלווים מתיחות, ציפייה, גישושים וחיפושי דרך, והשבוע האחרון – שבוע המבחן והמעשה. מיום העצמאות, ה' באייר, ועד – ארשה לעצמי לכנות – השבת הגדול, ב׳ בסיון תשכ״ז.

ביום העצמאות החלו כוחות מצריים אדירים לעבור את התעלה ולנוע אל גבול ישראל. לאחר שלושה ימים נערכו כוחות אלה מול גבולנו.

עם היערכותם, תבע נאצר את פינויו של חיל האו״ם משרם-אל-שייך, מסיני ומרצועת עזה.

בבוקרו של יום ג׳, י״ג באייר תשכ״ז (23 במאי 1967), הודיעה מצרים על חסימת מצרי טיראן בפני שיט ישראלי ובפני שיט בין-לאומי, הנושא חומרים אסטרטגיים לנמלה הדרומי של ישראל, נמל אילת.

לאחר שביטל שליט מצרים את ההסדרים הבין-לאומיים שהיו בתוקפם במשך עשר השנים האחרונות, הוסיף והכריז בפומבי על רצונו למחוק את ישראל מעל המפה.

כפי שנתגלה עכשיו, הוציא מפקד חיל האוויר המצרי ב-27 במאי, י״ז באייר, פקודת מבצע סודית לטייסיו להתכונן להתקפת פתע על ישראל.

ב-30 במאי, כ׳ אייר, חתם נאצר על הסכם צבאי עם חוסיין. ב-4 ביוני, כ"ה באייר, חתם נאצר על הסכם דומה עם עיראק. הסכמים אלה, בנוסף על הסכם מצרים-סוריה, השלימו את כיתור ישראל – כיתור שנועד לאפשר התקפת פתע על ישראל מכל עבריה.

ב-3 ביוני, כ"ד באייר, הוציא מי שהיה אז מפקד הכוחות המצריים בסיני פקודת יום לחייליו להתכונן להתקפה על ישראל. בתארו את התוצאות הצפויות, ואני מצטט: "של רגע מיוחד זה" כ״בעלות חשיבות היסטורית לעם הערבי״, אמנם, ניבא ולא ידע מה ניבא.

עם התקדמות הכוחות המצריים לתוך חצי האי-סיני הוריתי, על דעת הממשלה, על ראשית גיוס של כוחות המילואים של צה"ל. ככל שהוחמר האיום, הורחב הגיוס וגברה והלכה כוננותנו.

בהודעתי לכנסת ב-29 במאי, מסרתי כי כוחות צה"ל ״ערוכים ונכונים לסכל מזימות האויב בכל הגזרות ובכל הגבולות".

באותה הזדמנות הצעתי לשליט מצרים ״לזכור כי אין זו הפעם הראשונה שהוא נישא על כנפי דמיונו ורואה עצמו מנצח בטרם יצא לקרב". הוספתי כי ״ראוי לו שיזכור כי האכזבה לא איחרה לבוא ואנו היינו עדים לכך״.

ולצה״ל אמרתי – אני מצטט, והפעם את עצמי – "בזכות איתנות כוחכם לגבור על האויב בכל מצב, מסוגלת ממשלה ישראל לקבל בביטחון וברוח איתנה את ההכרעות הכבדות העומדות לפניה, כפי שהדבר מתחייב מאחריותנו העליונה לגורל המדינה ולגורל העם היהודי״.

ביום ב׳ שעבר, כ״ו באייר תשכ״ז, 5 ביוני 1967, נערכו מול גבולנו בסיני 8-7 דיביזיות מצריות, מהן שתיים משוריינות: 900 טנקים היו פרושים לאורך הגבול, 200 מהם מול אילת, תוך מטרה לנתק את הנגב הדרומי; לאורך הגבול המזרחי של ישראל עמדו 60 אלף חיילי ירדן וכן 300 טנקים; צבא ירדן הועמד תחת פיקוד מצרי וגדודי קומנדו מצריים הגיעו לשטחה, וכן גם כוחות עיראקיים.

על גבולנו הצפוני עם סוריה עמדו 50 אלף חיילים סוריים נכונים להתקפה, והגבול כולו נטוע תותחים ומרגמות, חסויים בבטון וברזל, מחופרים ומבוצרים, עבודה שנעשתה ודאי במשך שנים.

כ-600 מטוסים של מצרים, ירדן, של סוריה ושל עיראק, עמדו הכן.

בימים שקדמו ל-5 ביוני, נערכו גיחות אוויר מצריות בשמי ישראל.

בא הרגע המכריע.

מול תנועת כוחות מצריים אל גבול ישראל יצאו כוחותינו להדוף תוקפנות האויב. והחלו קרבות אוויר ושריון.

בשידור רדיו, שעות ספורות לאחר מכן, הצהרתי: ״לא נתקוף שום מדינה כל עוד לא פתחה היא במלחמה נגדנו. אך כל התוקף אותנו ייתקל במלוא יכולתנו להתגונן ולהביס כוחותיו". על אף אזהרה ברורה זו פתחו הכוחות הירדניים, שהיו בפיקוד מצרי, בהתקפות ובהפגזות לכל אורך הקו, ובפרט בירושלים. דם רב נשפך בירושלים.

בו בזמן החלו הסורים לתקוף את יישובי הצפון מעמדותיהם המבוצרות בהרי הגולן.

עד יום חמישי, כ״ט באייר, 8 ביוני, התגברו והכריעו כוחות ישראל את האויב בסיני, ברצועת עזה, בירושלים כולה ובגדה המערבית כולה.

בהזדמנות זו, רצוני לציין שעל אף הפגזת ירושלים על-ידי הכוחות הירדניים, שגרמה לאבדות בנפש ולפצועים רבים ושפגעה ברכוש רב, נמנענו מכל הפגזה בתוך העיר, וזאת מתוך התחשבות בקדושתה של ירושלים ובהתאם למדיניותנו להימנע מפגיעות באוכלוסייה האזרחית. מיד עם שחרור העיר, ובטרם הלכתי לכותל המערבי, כינסתי ראשי העדות הנוצריות והמוסלמיות והודעתי להם כלהלן: ״תוכלו להיות סמוכים ובטוחים, שלא תורשה פגיעה כלשהי במקומות המקודשים לדתות. ביקשתי את שר הדתות לבוא במגע עם ראשי הדתות בירושלים למען הבטח מגע תקין ביניהם לבין כוחותינו ולמען הבטח כי יוכלו להמשיך בפעולתם הרוחנית באין מפריע. ומתוך ירושלים – סמל השלום במשך הדורות – מתוך העיר הקדושה, שמוחזרת לה שלוותה, רצוני לשתף אתכם בקריאה לשלום לכל עמי האזור ולעולם כולו״.

מיד נעשו סידורים להבטיח שהסדרים במקומות המקודשים לנצרות יופקדו בידי כוהני דת נוצריים, והסדרים במקומות מקודשים לאסלאם יהיו בידי כוהני דת מוסלמיים.

נוכח המשך ההפגזות הכבדות של הסורים על יישובי הצפון, הסכנה המתמדת לחיי אנשים נשים וטף, וההרס הרב שנגרם לישובים, נאלצנו לפעול כדי לשתק את העמדות הסוריות בהרי הגולן והבשן.

בשבת, ב' בסיון, 10 ביוני, הייתה בידנו הרמה הסורית, חוסלו בסיסי התוקפנות, שאיימו על יישובי הצפון ופגעו, חיבלו והרסו בהם במשך תשע-עשרה שנים, בכוונה להופכם לעיי מפולת.

בימי הקרבות השמידו כוחותינו כ-450 מטוסים של האויב ומאות רבות של טנקים. כוחות האויב הוכרעו בקרבות. רבים נסו על נפשם או נפלו בשבי. זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה הוסר האיום על ביטחוננו בבת-אחת מחצי- האי סיני, מרצועת עזה, מירושלים, מן הגדה המערבית ומגבול הצפון.

במערכות אלו לחמו חיילי צה"ל לרבבותיהם באומץ ובגבורה שלא תתואר. הם פעלו במסירות- נפש אין קץ ובנאמנות חברית הדדית. הם הראו תושייה ותבונה. מפקדים צעדו בראש יחידותיהם והשליכו עצמם אל מול פני המערכה החזקה. רבים מהם נפלו ורבים נפגעו, בהנהיגם את חייליהם-חבריהם. חיילים סיכנו עצמם לחלץ את חבריהם ולהצילם ממוות ומשבי, אף בהיותם פצועים. בכוחן של מסירות. זו ואחוות לוחמים זו ניצחנו. אשרי העם שכזה צבאו.

מעל במה זו רצוני לברך את חברי הממשלה, את שר הביטחון, את הרמטכ״ל, את אלופי צה"ל בשדה ובמטה, את מפקדי החילות והגייסות, את כל קציני צה"ל וחייליו, ביבשה בים ובאוויר. בטוחני שכל העם וכל הצבא יקבלו ברצון את ברכתי המיוחדת לחיל האוויר, למפקדו הנוכחי ולמפקדו הקודם, שיחד עם אלה שקדמו להם הכינו את הצבא המפואר הזה הנישא על כנפיים.

במקביל להתפתחויות בזירה הביטחונית, עמדנו במערכה מדינית בין-לאומית: בימים הראשונים של המשבר, מיום העצמאות ועד יום ה-18 במאי, תוארה כניסת הכוחות המצריים לסיני בבירות שונות כמעשה ראווה הפגנתי.

תביעת מצרים להוצאת הכוח הבין-לאומי נתמלאה בחיפזון על-ידי המזכיר הכללי של האו״ם, מבלי שנתבקשה הוועדה המייעצת לכוח האו״ם לאשר זאת מראש ומבלי שהובא העניין לדיון לפני מועצת הביטחון.

עם סילוק חיל האו״ם החמירה ההערכה הבין-לאומית. על אף זאת לא פעל שום מוסד בין-לאומי למניעת התוקפנות המתקרבת או לביטול ריכוזי הצבא המצרי ליד גבול ישראל. ייתכן ואזלת ידו של הארגון הבין-לאומי עודדה את נאצר להמשיך בדרכו התוקפנית ולחסום את מצרי טיראן. גם לאחר חסימת המצרים לא תבעה מועצת הביטחון ממצרים לבטל את ההסגר, אף-על-פי שכמה מחבריה תיארו מעשה זה כבלתי-חוקי ומסוכן.

עם חסימת מצרי טיראן החלו ארצות-הברית ובריטניה בפעולה מדינית שמטרתה הבטחת חופש השיט במצרים. ישראל ייחסה חשיבות לפעולה בין-לאומית זו. ראינו תועלת בהגברת ההתנגדות הבין-לאומית לאחד מגילוייה המרכזיים של התוקפנות המצרית.

אולם עד מהרה נתברר שאין נאצר מסתפק בחסימת מצרי טיראן, ומגמתו היא השמדת ישראל. כך, בעוד המעצמות מבקשות פתרון לבעיית המצרים בהתאם לחוק הבין-לאומי, החלו הקרבות ביבשה.

בשלושת השבועות שקדמו לקרבות נפקחו עיניי העולם לראות, אולי בפעם הראשונה, את המהות האמתית של מדיניות האיבה הערבית ואת כוונות התוקפנות האמתיות של שליט מצרים, אשר מפניהן הזהרנו במשך שנים רבות.

בנאומי בכנסת ב-29 במאי ציינתי עד כמה אנו מעודדים על-ידי ״התמיכה והאהדה הגוברת שזכינו לה בעולם״. בימים לאחר מכן היו תמיכה ואהדה אלה לזרם כביר שהקיף מדינות, ממשלות ועמים, מחוץ לעמנו, עם ישראל, ואשר העיד עד כמה נהפך חזון תקומת ישראל לחלק מרקמת תרבות העולם בדורנו. בימים שקדמו לקרבות הייתה חרדת העולם לקיום ישראל לתופעה אדירה, שחיזקה את מעמדנו ותחזק אותו במערכה המדינית שלפנינו.

רבותי, אין בדעתי כאן להפריך תעמולת כזב. אולם למען האמת ההיסטורית רצוני לחזור ולקבוע בזאת, ובאופן חד- משמעי, כי בעמוד ישראל על נפשו – לחמו בניו לבדם. במלחמת הגנה זו לא נסתייענו בשום כוח צבאי, של שום מדינה ובשום צורה.

עליי לציין כי במשך כל תקופת ההכנה למלחמה של שליט מצרים ובעלות-בריתה, ובימי הקרבות, הייתה מעצמה אדירה אחת, אשר לא זו בלבד שלא הוקיעה את המדיניות התוקפנית של מצרים ובעלות-בריתה, אלא אף סייעה בפעולתה המדינית בידי התוקפנים. בשבת, ב׳ בסיון תשכ״ז, 10 ביוני 1967, אף הודיעה ברית-המועצות על ניתוק קשריה הדיפלומטיים עם ישראל, ואחריה החרו החזיקו צ׳כוסלובקיה ובולגריה.

אולי אין בכך היום תועלת רבה, אולם מחובתנו הבין-לאומית לשאול את ברית-המועצות איך היא, כחברה באו״ם, מיישבת את מדיניותה המוצהרת של פתרון סכסוכים בדרכי שלום, עם מתן נשק וציוד צבאי רב למדינות שהכריזו בפומבי כי כוונתן להשתמש בנשק זה כדי להשמיד מדינה ריבונית, ואולי לא רק אחת – ואיך מתיישבת מדיניותה זו בתמיכה הגלויה בתוקפן בעת הקרבות.

אולי עכשיו יגיעו מנהיגי ברית-המועצות למסקנה כי מחובתם לסייע במאמץ להשכנת שלום אמת באזור המזרח התיכון. במגע הרשמי האחרון שהתקיים בינינו הובעה מצדנו התקווה שעוד יתקיימו יחסים בין מדינותינו על יסוד הבנה עמוקה יותר מצד ברית-המועצות לבעיותיה של ישראל.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת. בהיוולד מדינת ישראל לפני תשע-עשרה שנים ביקשו צבאות ערב, כזכור, להחניקה באיבה. כשעמדה המדינה מולם ותוכל להם, נחתמו הסכמי שביתת-הנשק. בהסכמים אלה נאמר במפורש, במלים ברורות, כי תכליתם של הסכמי שביתת-הנשק להיות שלב מעבר לשלום. ואמנם כך התייחסה אליהם מדינת ישראל, ואולי לא רק מדינת ישראל.

אולם במשך השנים נוכחנו כי שכנינו רואים בהסכמים אלה אמצעי להרוויח זמן, כדי להתכונן לתוקפנות מחודשת, במגמה להכחיד את ישראל. האו״ם בחר להתעלם מגישה ערבית זו. מגילת האו״ם קובעת חובת חברי האו״ם שלא להשתמש בכוח ולא לאיים בשימוש בכוח, ולפתור סכסוכים בדרכי שלום. על אף זאת נמנע האו״ם מלהוקיע את האיבה הערבית במשך השנים כלפי ישראל. וכך, במשך תשע-עשרה שנים נמשך מצב זה המיוחד במינו, שאין לו תקדים ביחסי עמים.

באוזניהם של כל אומות העולם, מנהיגיהם ונציגיהם, נישאה הסתתם של מנהיגי ערב, וצוחצחו חרבות שניתנו בידיהם, נגדנו. הם שמעו. הם ראו. והם החרישו.

לאומות העולם נאמר: אל תהא אשליה בלבכם שמדינת ישראל מוכנה לשוב ולחזור למצב ששרר עד מלפני שבוע ימים. מדינת ישראל קמה והתקיימה בזכות, ועם זאת נאלצה להילחם ולחזור ולהילחם על זכותה. לבדנו נלחמנו על קיומנו וביטחוננו, ואנו רשאים לקבוע מה הם האינטרסים האמתיים והחיוניים של מדינתנו וכיצד יובטח עתידה. לא יחזור עוד המצב שהיה קיים עד כה. לא תהיה עוד ארץ ישראל שטח הפקר פרוץ למעשי חבלה ורצח.

כבר הסברנו לאומות העולם כי פנינו לא אחורנית, אלא קדימה בכלל, ולשלום בפרט. אנו נקיים בנאמנות את הפסקת האש, אם ישמור עליה בקפדנות הצד השני.

חברי הכנסת, נוצר מצב חדש היכול לשמש נקודת-מוצא במשא-ומתן ישיר להסדר שלום עם מדינות ערב. התרומה ההיסטורית שיכולים עמי תבל, ובראשם המעצמות הגדולות, לתרום להבאת השלום לאזור – היא ברורה וחד-משמעית. עליהם להפנות תביעותיהם לא לישראל, שמאז קומה היא שוחרת שלום ורוצה בשלום, אלא למדינות ערב שהפכו את המזרח התיכון לנקודת מתיחות ולזירת משטמה מתמדת במשך עשרים השנים האחרונות.

הצדק, ההיגיון והמוסר תובעים שלאחר קרוב לעשרים השנים הללו יאזרו המעצמות עוז ויאמרו למדינות ערב כי מגילת האו״ם מחייבת אותן, כשם שהיא מחייבת כל מדינה אחרת חברת האו״ם, לפתור סכסוכים בדרכי שלום.

כיום עומד אזורנו על פרשת דרכים. מצד אחד – שלום ושיתוף-אמת, היונקים מרצונם הכן של עמי האזור ומן האינטרסים האמתיים שלהם. ומצד שני – הסכנה של המשך האיבה והמשטמה בשל היעדר שלום יציב.

לפני הקהילייה הבין-לאומית עומד לא רק מבחן מוסרי, אלא גם מבחן התבונה המדינית. ככל שייפסק מרוץ הזיון באזור – וראינו אילו מכונות צבאיות הוכנו ונבנו במשך השנים הללו בארצות השכנות לנו; ככל שייעשה לקירוב השלום במזרח התיכון – כך תורם אולי תרומה להפגת המתיחות הבין-לאומית הכללית.

לעמי ערב רצוני לומר משעה זו; לא ששנו לקרב. פעלנו מתוך חוסר ברירה להגנת חיינו וזכויותינו. כשם שלכם זכויות לארצותיכם, כך לנו זכות לארצנו, עם ישראל שורשיו בארץ הזאת עמוקים כימי עולם. ממשך הדורות שמר ישראל בתפוצותיו על קשריו הרוחניים והגשמיים עם ארץ זו, ומעולם לא נותק ממנה גם בלכתו בגולה. ובמקביל שמרה לנו הארץ אמונים ולא התמכרה לשום עם זר. היא נשארה מחכה ומצפה לשוב בניה ולקיבוץ גלויותיה. היום נוכח העולם כולו לדעת כי אין כוח שיוכל לעקרנו מארץ זו.

ייחוד זה של עמנו וקשריו עם הארץ אין להם אח ומשל בתולדות העמים. אולי עמידתנו בשלוש מלחמות שנכפו עלינו תשכנע סוף סוף את אלה שסירבו להכיר באמת יסודית זו, כי קשרינו עם ארץ זו עמוקים. מני ים, באשר מבלעדיה אין לעמנו חיים. בימים אלה, כשהתנפצו תקוות השווא להשמדת ישראל, אולי יהרהרו ישוב מנהיגי ערב בגישתם לישראל, אולי יתנו דעתם מחדש על הסבל הרב ועל האבדות שגרמו לעמיהם ושגם אנו מצטערים עליהן כשם שאנו מצטערים על אבדותינו; אולי יבחינו במשאבים היקרים שבוזבזו על כלי מלחמה, במקום שינוצלו לקידום כלכלי וחברתי של עמיהם ; אולי יהרהרו בברכה שתצמח לכל עמי האזור משיתוף-פעולה כן ביניהם. רק בדרך זו יתפוס המזרח התיכון את מקומו הראוי במכלול חרבות העולם והקידמה האנושית.

אדוני היושב-ראש. כאשר הגיע מצב החירום לשיאו, הורחבה הממשלה, כידוע, ונכונה ממשלת ליכוד לאומי. אציין כי הממשלה המורחבת, ובתוכה ועדת השרים לענייני ביטחון, עמדה ועומדת במבחן ההנהגה הלאומית. בטוחני שתוך ליכוד לאומי נקדם את פני המבחנים הצפויים לנו, כשאנו ערוכים למערכה המדינית וחותרים לשלום.

יוסיפו הימים הבאים ויעמיקו את תחושת המסירות והאחדות, הליכוד המופלא, ההתעלות הרוחנית, הקשר בין הדורות ואחדות כל בית ישראל.

ממבחן האש והדם יצא עם ישראל כשהוא חזק משהיה, נאמן לעצמו וצופה בביטחון לקראת העתיד, ובעזרת צור ישראל וגואלו ישכון ישראל לבטח.

הרשני נא, אדוני היושב-ראש, לומר עוד כמה משפטים. כשאני עומד עכשיו לפניכם, אני מרגיש עצמי לא כאיש מפלגה, גם אם היא הגדולה ביותר בכנסת, אלא כראש ממשלה שחלשה על המלחמה ועל ניצחוננו. בכנפי הניצחון צרורה אולי תקופה חדשה של שינוי ערכים, יחסים וגבולות. הניצחון במלחמה יכול להביא אתו ניצחון בהבאת השלום התמידי. נזכה לימים גדולים ונהיה ראויים להם. נישא בלבנו את דאגת הכלל, לא רק הפרט.

רבות דובר בימים שעברו על כך שקצת שכחנו את יום צאתנו למערכה הגדולה. חשבנו שהיא כבר מסתיימת, ושאנו יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בהשקט ובביטחון, ותבענו לעצמנו יותר ממה שמותר היה לתבוע ולקחת. אנו עומדים על סף תקופה חדשה, אף אם היא מלאת קשיים. ניצחנו רק בחזית. המאבק המדיני עודו לפנינו. טרם ניצחנו גם במאבק הכלכלי, טרם ניצחנו גם במערכה של קימום הכלכלה והמשק למען תת אפשרות לבואם של עולים למאות ולאלפים. אני מאמין כי הימים שעברו עלינו ידברו אל לבם ויביאו אותם אלינו מכל קצות העולם, על הידע שלהם, על האינציאטיבה שלהם, מתוך אהבה וחיבה לארץ, מתוך רצון רב לתת מכוחם ומאונם להרחבת יכולתנו, להגדלת מספרנו, למען הפוך אותנו לעם בן מיליונים בארץ.

היו"ר ק' לוז: תמה ישיבת הכנסת המוקדשת לסקירת מערכת תשכ"ז ולהתייחדות עם זכר גיבורי צה"ל שהקריבו חייהם.

הישיבה הבאה ביום ב' הבא בשעה ארבבע אחר הצהריים. חג שמח.
 
(שירת " ה ת ק ו ו ה ")