בסעודה החגיגית לכבוד משפחת דה-רוטשילד, שהתקיימה בתום הטקס
דבר הגב' ג'יימס דה-רוטשילד

נבצר ממני להביע באוזניך, אדוני יושב-ראש הכנסת, את הרגשות שמעוררת בלבי הכנסת האורחים שלך, שכולה סבר פנים יפות, ועד מה מתפעמת רוחי מדבריך, האדיבים רב יתר על המידה. אוכל רק לומר: תודה; דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.
בלי ספק תבין, אדוני יושב-ראש הכנסת, את התרגשותי עת אני מוצאת את עצמי בין כתליו של בנין זה אשר כה נכספנו אליו. השתתפותי בטקס חנוכת הבית הזה תהיה תמיד אחת מסגולות החמדה באוצר זכרונותי. את העובדה שכבוד זה נפל בחלקי, אעריך כל הימים כאות הוקרה קיים למפעל של בעלי ושל אביו.

כל אחד מכם יבחין, בטוחה אני, מה ציון-דרך הוא זה בתולדותיה של "קבוצת רוטשילד", אשר לי הכבוד להיות הנשיאה שלה. הארץ הזאת היתה המוקד למאמצי קבוצתנו מיום ייסודה. פעולותיה נשתנו ככל שנשתנו צרכי הארץ; אכן, לא רק תמורה אחת חלה בהן מאז שנת 1882, אבל תכליתן היסודית לא נשתנה מעולם. תכלית זו היא, בפשטות גמורה, "טובת" תושבי ארץ ישראל, במשמעה הרחב ביותר של המלה. מאז ומתמיד היתה זו מטרתנו, ואין ספק בעיני שכך תהיה תמיד. אפשר, סימן רב-הבטחה הוא להמשכיותה של הקבוצה, שאחדים מצעירי בני משפחתי הצטרפו אלינו בחגיגות אלו.

מפעלו החלוצי של המייסד, הברון אדמונד דה רוטשילד המנוח, משתקף באותו שם שנשא ארגוננו מבתחילה- The Palestine Jewish Colonization Association (חברה להתיישבות היהודים בארץ ישראל), או PICA – הם ראשי התיבות שנשתגרו בפי הבריות. במרוצת העתים נשתנה השם: המלה "Palestine" שוב אין לה מקום, ו"התיישבות", כפי שהבינוה אז, היא כיום תפקיד של הממשלה ושל המוסדות הלאומיים. בכל זאת, אף אם נעלם שמה של PICA , איתנה אמונתי שפרשת מפעלותיה נעשתה חלק מתולדות ישראל החדשה.

בעלי, לאושרו, זכה לחזות בלידת המדינה: הוא נתן דעתו על השינויים שקיומה עתיד לחולל, ולפני מותו התווה את הקווים לפעולתנו בעתיד. אולם לא קבע את השם שעל-פיו צריכה קבוצתנו להיות נודעת ברבים בגלגולה החדש. התחלנו איפוא לכנות את עצמנו "Edmond James de Rothschlid Memorial Group" ("קבוצה לזכר אדמונד ג'יימס דה רוטשילד"). אריכותו של השם גרמה שעד מהרה נעשינו ידועים כ-E.J. אף-על-פי שראשי-התיבות הם באופנה יתרה כיום ומשתמשים בהם ללא הבחנה לגבי כל אדם ולגבי כל דבר, הנה מצד עצמם אינם מעלים במחשבה דבר ברור. על כן החלטנו, השנה, לשנות את שמנו ל"הנדיב", ובאורח זה לכנות את קבוצתנו בשם עברי. בישראל אין שם זה טעון ביאור: - כל אדם יודע למי הכוונה, וברור על שום מה בחרנו בו.

להיות נשיאה של "הנדיב" לא רק כבוד הוא, אדוני יושב-ראש הכנסת, אלא אף אחריות כבדה. אף-על-פי שמסורת ארוכה בידנו לנהוג על-פיה, הרי בתנאים המשתנים של ימינו עלינו להחליט החלטות שהן בגדר בחירה. רבות ההצעות המובאות לפנינו: כמעט כולן בעלות ערך רב ממין זה או זה. אולם יש לבחור ביניהן, ואני מוצאת שהמלה "הן" רבת-פיתוי היא והמלה "לאו" מחרידה.

ברם, למרות המבוכה הנגרמת לעתים, הנני משוכנעת שארגונים פרטיים, כגון שלנו, תפקיד מיוחד להם, ועליהם למלאו. הם חופשיים לנסות ניסויים, להעז, להעמיד דברים למבחן; הם חופשיים לעשות משגים; אכן, הם חופשיים יותר מכל ממשלה, שתמיד צריכה לתת דין-וחשבון על מעשיה למשלמי המיסים שלה, הדחוקים והמדוחקים, ושעל כן אינה צריכה ואינה יכולה לקבל עליה סיכונים.

חופש הבחירה אשר לנו ואי-תלותה של קבוצתנו מאפשרים לנו, במידת-מה, לתור שטח-ארץ לא-נודע. יש לנו, כמובן, קווים מנחים מסויימים שאנו נוטים לנהוג על-פיהם, אולם בכל עת מנסים אנו לפתח את השממה אף ביתר מהירות מאשר עד כה, ולמצוא דרך לסובב, כל פעם ביתר זריזות, את הברז הזב חלב ודבש. מאמינה אני שאם יעמדו לנו הדמיון והיזמה הרואה נכוחה – ולגבי סגולות אלו נוכל לסמוך על הלורד רוטשילד –, יש ויש לנו סיכויים ליצור דוגמאות בעלות ערך רחב-היקף.

המסגרת לסעיפי פעולתנו נרחבת היא – קידום המדע, האמנות והתרבות. מטרתנו – לסייע, ולסייע ברוב יעילות. שכר מצוה מצוה, ושכר אחר לא נבקש. אחדים ממפעלינו, מאז שנת 1957, – אני מציינת זאת בהכרת טובה – , דומה שהשיגו מטרתם והאומה נהנית מפירותיהם. לא אוכל לטעון, כמובן, שכל תכניותינו זכו להצלחה ללא סייג; אולם היה נא, אדוני יושב-ראש הכנסת, סמוך ובטוח שלעולם לא נחדל לנסות. כבעבר, כן בעתיד, נשקוד על משימתנו ונקווה שתהיה ברכת אלוהים שרויה במעשינו.

מאורעות היום הזה יכולים אך לעורר בנו משנה התלהבות ולשמש מקור השראה לא רק לנו, אלא לחבר העובדים שלנו, הנבונים והמנוסים, שהם הם שבמשך שנים אחראים היו במידה רבה להפעלת תכניותינו. העיקר הגדול בשבילנו – האמונה שהרצוי, ואולי אף הבלתי-אפשרי לכאורה, ניתן להגשימו, ובלבד שלא יחסרו רצון טוב ועמל מאומץ. הדבר נכון היה בימי המייסד שלנו, וגם כיום נכון הוא. אדוני יושב-ראש הכנסת, כלום ניתן להעלות על הדעת שבלי אמונה זו, בלי ההכרה הפנימית שבישראל, על כל פנים, ניתן להשיג את שמעבר להישג-ידנו, – כלום ניתן להעלות על הדעת שבלעדיה היינו כולנו כאן, הערב, במעמד מבורך זה?

אדוני יושב-ראש הכנסת, המותר לי להביע את הערצתי להליכותיך רבות-הרושם האוצלות הדרת כבוד לכהונתך הרבה בזו הכנסת הגדולה? והתרשני לחזור ולהגיד לך, מה מאד ייקר וינעם לנו להיות אורחיך, ובאמצעותך – אורחיהם של חברי הכנסת?

אפשר ידועה לך המימרה שהרופאים, דוגמת יין, טובים הם ביותר בזקנותם; עורכי-הדין, דוגמת ככרות לחם, עדיפים בעודם צעירים וחדשים. כן אומרים שהמדינאים, בכל בית-נבחרים, הם במיטב כושרם כשהם בשנות העמידה, כלומר – כך ניתן לשער – כשהם בני חמישים וחמש לערך. התאמין, אדוני יושב-ראש הכנסת: נאמר לי שהגיל הממוצע של חברי הכנסת הוא חמישים וחמש שנה. ודאי, אין זה אלא סתם זימון מקרים, ובכל זאת, בטוחה אני, זימון רב-משמעות.

היום הזה, אדוני יושב-ראש הכנסת, יתפוס את מקומו בספרי הזכרונות של תולדות מדינת ישראל, ויישאר תמיד יום של מעמד נעלה בחיי כל איש מאתנו. ובשם בני משפחתי שהם אורחיך, כמו בשמי אני, אני נוטלת רשות לומר שכל ימי חיינו יישאר המועד הזה חרות בזכרוננו כמועד רב-אושר.
רוב תודות לך, אדוני יושב-ראש הכנסת, בשם "הנדיב" על קבלת אורחים זו, זכורה לאורך ימים, שערכת לכבודנו.​