מנורת שבעת הקנים, הניצבת בקצה גן הוורדים מול משכן הכנסת, היא יצירתו של האמן היהודי-אנגלי יליד גרמניה, בנו אלקן (1877–1960). המנורה יצוקה ברונזה ומזכירה בצורתה את מנורת בית-המקדש, שהיתה במרוצת הדורות לסמל יהודי. גובהה 4.30 מטרים, רוחבה 3.50 מטרים ומשקלה 4 טונות. נושאה המרכזי של היצירה הוא המאבקים הרוחניים של עם ישראל, ומופיע עליה הפסוק "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם-בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (זכריה ד', 6). המנורה מעוטרת בתבליטים המציגים אישים מהתנ"ך ואירועים מהמסורת ומההיסטוריה של עם ישראל. התבליטים שבששת קני המנורה מציגים את גורל עם ישראל מאז גלה מאדמתו, והתבליטים בקנה המנורה המרכזי ובבסיסה מציגים את גורל העם בימי ראשית גאולתו, עד הקמת מדינת ישראל. המנורה ניתנה לכנסת כשי מאת חברי מפלגת הלייבור הבריטית ב-15 באפריל 1956, לקראת יום העצמאות השמיני של מדינת ישראל. בתחילה היא הועמדה בכיכר במרכז ירושלים, ליד משכנה הארעי של הכנסת, ולקראת חנוכתו של משכן הכנסת היא הועתקה משם למקומה הנוכחי. אף-על-פי שהאמן ביקש להציב את המנורה בתוך משכן הכנסת הקבוע כשזה ייבנה ואף הציע להתקין תאורה עילית מיוחדת שתאיר את התבליטים שעליה, ואף שהרב הראשי לישראל יצחק הלוי הרצוג פסק שמותר להכניס את המנורה למשכן, למרות הדמויות והצלמים שעליה, הוחלט להציב את המנורה בחוץ, כדי שהמוני המבקרים יוכלו לראותה וליהנות מיופייה.

את שלושת שערי הכניסה המקוריים למתחם הכנסת עיצב בברזל הפסל דוד פלומבו, יליד טורקיה (1911–1966 – דוד פלומבו נהרג בתאונת דרכים סמוך לסיום עבודתו). פלומבו ייחד את עבודתו להנצחת זכר חורבן יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה. אורכם של השערים 17 מטרים וגובהם כ-3 מטרים. סבכת השערים מורכבת מצורות מופשטות המשתלבות זו בזו באופן ייחודי ומזכירות גזעי עץ שרופים למחצה. בשנת 2007, כשהורחבה הכניסה למתחם הכנסת, הוחלט להעביר את השערים כמה מטרים מערבה, והיום הם מהווים מעין פסל סביבתי מרשים בנוכחותו.

דוד פלומבו מפסל את אחד משערי הכניסה לכנסת צלם: וורנר בראון

שערי הכניסה המקוריים לכנסת, דוד פלומבו

כמה חודשים לפני חנוכת משכן הכנסת הוחלט להעמיד ברחבה שלפני הבניין אנדרטת זיכרון לנופלים במלחמת העצמאות. הפסל דוד פלומבו עיצב את האנדרטה והעניק אותה כשי לכנסת. האנדרטה עוצבה על-פי הסנה הבוער באש ואיננו אוּכל (על-פי שמות ג', 2). היא נבנתה בטכניקה של חיבור גרוטאות ברזל זו לזו בהלחמה. היצירה הוצבה על אבני בזלת כבדות, ומקומה נקבע בצדה המערבי של רחבת הכנסת, בקרבת הבניין. בשנת 1971 הסכימה אלמנת האמן שייעודה המקורי של היצירה ישונה והיא תהיה גלעד לזכר כל חללי צה"ל. פסל הסנה הורם ומתחתיו הונחה אבן שעליה חרוטות המלים "ובדמם הבוקר יעלה", מתוך שירה של לאה גולדברג "העץ". היום האנדרטה מוצבת בחזית משכן הכנסת, ליד שלושת השערים שעיצב דוד פלומבו.

השערים במקומם החדש

במקום אנדרטת הזיכרון שעיצב הפסל דוד פלומבו מוצב היום בצדה המערבי של רחבת הכנסת בקרבת בניין הכנסת גלעד לזכר חללי מערכות ישראל, שעיצב בשנת 2007 הפסל זליג סגל​ (1933–2015). האנדרטה בנויה מלוח פלדה מלבני, המונח באלכסון מעל ברכת מים שסביבתה מוגבהת בהדרגה ומרוצפת אבן כהה. במרכזה יוקדת אש תמיד. על הקרקע מאחוריה ניצבות אותיות תלת-ממדיות מעוצבות מפלדה, היוצרות אותה שורה מתוך שירה של לאה גולדברג "העץ", "בדמם הבוקר יעלה". בטקסים המתקיימים ברחבה לכבוד אורחים חשובים מחוץ-לארץ מונחים זרי פרחים לרגלי הגלעד.

הסנה הבוער, דוד פלומבו

גלעד לזכר חללי מערכות ישראל, זליג סגל

אחת מדלתות שער השבטים, שרגא וייל

דלתות הכניסה לבניין נקראות שער השבטים והן פרי יצירתו של האמן שרגא וייל, יליד צ'כוסלובקיה (1918–2009). שלוש הדלתות עשויות עץ ומצופות לוחות נחושת שעיבודם נעשה בצריבה בחומצה. גובה כל דלת 2 מטרים ורוחבה 2.50 מטרים. את הדלתות מעטרות צורות גרפיות ממסורת הסמלים היהודיים של העת העתיקה. בדלת הימנית מגולם נושא החורבן, הגלות ונדודי העם היהודי בשבילי הגולה; בדלת האמצעית – קיבוץ הגלויות; בדלת השמאלית – ההתיישבות והקמת המדינה. בחלקה השמאלי של הדלת נראים גם 12 עיגולים בהירים דמויי מטבעות, המעוטרים בסמלי השבטים.

שער השבטים בכניסה לבניין הכנסת, שרגא וייל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

את הקיר שמאחורי בימת היושב-ראש שבמליאה עיצב הפסל הישראלי דני קרוון, יליד תל-אביב (בשנת 1932). היצירה מכונה "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" (תהלים קכ"ב, 6), ונושאה הוא הקשר בין ירושלים של מעלה, הרוחנית, ובין ירושלים של מטה, הגשמית.

פרט מתוך הקיר באולם המליאה, דני קרוון

אורכו של הקיר 30 מטרים וגובהו 7.50 מטרים. הוא בנוי מלבנים מאבן גלילית בגודל 1x2 מטרים ללבנה, שסותתו בידי סתתים ירושלמים.

האמן ביקש לעצב יצירת אמנות נעימה לעין ולא מסובכת, שתהווה רקע לנואמים וליושבים על בימת הכנסת. בצדו השמאלי של הקיר תלוי דיוקנו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, הצרוב בלוח אבץ כהה, ובמרכזו מונף דגל ישראל

על-פי התכנון המקורי של אולם המליאה התקרה היתה אמורה להיות גבוהה, עד גג הבניין, והתאורה שתוכננה היתה תאורה טבעית – אור החודר דרך פתחים רבים בכיפת התקרה. אולם בסופו של דבר הוחלט להקים מתחת לתקרה המקורית תקרה תלויה המורכבת מ-12 קורות לבנות, שעיצב הפסל דני קרוון.

כינוין הפופולרי של הקורות התלויות הוא "גיליוטינות", על שום צורתן. משקל כל אחת מהן כ-300 ק"ג. על עיצוב התקרה כתקרה תלויה הוחלט לנוכח הטענה שהתקרה המקורית גבוהה מדי ביחס לקיר המעוצב שבחזית האולם. כמו כן טענו האדריכלים שהקורות משפרות את האקוסטיקה באולם ואף מיטיבות עמו מבחינת התאורה, שכן האור הטבעי שחדר מבעד לפתחים לא האיר את האולם באופן שווה. פתחי האור בתקרה המקורית נצבעו בשחור, ואת האולם מאירים 48 זרקורים המקובעים בתקרתו מאחורי לוחות זכוכית. נוסף על כך, נקבעו נורות קטנות בתקרה, במפלס הנמוך יותר. 

מליאת הכנסת, מבט לבימת היושב-ראש

דיוקן הרצל צרוב בלוח אבץ, דני קרוון

מימין לאולם המליאה נמצא טרקלין רחב ידיים שבו מתקיימים טקסים ואירועים ממלכתיים. גובה הטרקלין הוא שתי קומות. עמודי התווך הניצבים בו מצופים שיש מלוטש, ואפשר לראות בתוכו שרידי מאובנים. תקרתו מכוסה קוביות עץ קטנות. זהו טרקלין שאגאל, הקרוי על שם האמן היהודי יליד רוסיה מרק שאגאל (1887–1985), שחי ויצר בצרפת במשך שנים רבות. על הקיר המזרחי של הטרקלין מול החלונות רחבי הידיים תלויים שטיחי קיר ענקיים – גובלנים – שתכנן שאגאל. ברצפתו קבועים 12

מרק שאגאל מפקח על יצירת השטיח האמצעי

פסיפסים של האמן, ובקיר הצפוני, לימין חלונות הזכוכית, קבוע פסיפס קיר שלו.

בשנת 1960, עוד לפני שהחלה בניית המשכן החדש, פנה יושב-ראש הכנסת קדיש לוז לאמן מרק שאגאל בבקשה שיכבד את הכנסת בעבודת אמנות שלו. תחילה דובר על ציורי קיר או על ויטראז'ים – חלונות מזכוכית צבעונית – כמו אלה שיצר לבית-הכנסת בבית-החולים הדסה עין-כרם. ואולם שאגאל ביקש לנסות את כוחו ביצירת שטיחי קיר, אף שמעולם לא עסק בסוג זה של אמנות ואף שלא קל היה לתרגם את סגנון הציור שלו לעבודת האריגה. קדיש לוז הציע לשאגאל פסוקים מהתנ"ך, ושאגאל שילב תיאורים ויזואליים שלהם בשרטוטיו. בדצמבר 1963 הציע שאגאל ששטיחי הקיר יהיו טריפטיכון – שלושה ציורים שיש ביניהם קשר נושאי, התלויים זה לצד זה ומהווים יחידה שלמה אחת.

 

את הציורים שעל בסיסם הוכנו השטיחים הכין שאגאל בגודלם של השטיחים המיועדים. את הציור לשטיח הימני השלים כבר בסוף 1963, מאחר שהכין ציור כמעט זהה – בצבעים שונים – עבור ויטראז' בבניין האו"ם לזכרו של מזכיר האו"ם המנוח דאג האמרשלד. את הציורים לשטיח המרכזי ולשטיח השמאלי השלים בקיץ 1964. כשסיים בשנת 1965 את השרטוטים לשטיחים, החלה מלאכת האריגה.

השטיחים נארגו בבית המלאכה של "גובלן" Atelier de la Manufacture des Gobelins בפריז. לפני שהחלה העבודה הרצופה על השטיחים עצמם, נעשו בבית המלאכה, במשך כשנה, ניסיונות אריגה של קטעים מתוך השטיחים. לאחר בדיקות מדוקדקות נבחרו 144 צבעים וגוונים של חוטים לעבודה. מלאכת האריגה נמשכה מתחילת 1965 ועד תחילת 1968. גובהם של השטיחים הצדדיים הוא 4.80 מטרים ורוחבם 5.50 מטרים. גובהו של השטיח המרכזי הוא 4.80 מטרים ורוחבו 9.50 מטרים. על כל שטיח מופיעה חתימתו של שאגאל עם תאריך הציור וחתימת האורג האמן עם תאריך סיום האריגה. ב-18 ביוני 1969 התקיים במעמד נשיא המדינה טקס תליית השטיחים. בשטיחים מוצגים מוטיבים תנ"כיים, מוטיבים מילדותו של שאגאל בוויטבסק שברוסיה ומוטיבים מההיסטוריה היהודית בעת החדשה. לצד מוטיבים שניתן לזהותם, יש ביצירות משחקים בצבע, באור ובצורה. כמו בעבודות אחרות של שאגאל, גם כאן מופיעות דמויות הפוכות, דמויות בעלות פנים כפולות, ראשים הפוכים, דמויות של גבר ואשה מחוברים וכדומה. על הדמויות האלה אמר שאגאל: "ייתכן שגם אני בזמנים שונים הייתי מלא ספקות. ציירתי ציורים הפוכים. כרתתי ראשים וביתרתי את נושאי לחתיכות, שנשארו צפות באוויר בציורי..."

 

השטיח הימני, מרק שאגאל

בשטיחים יש גם מוטיבים משני מפעלים אחרים של שאגאל: סדרת הציורים "בשורת התנ"ך", שצייר בשנות ה-30 ומסר לעיר ניס שבצרפת (למשל, האשה על הגמל, המופיעה בשטיח המרכזי, מופיעה ב"בשורת התנ"ך" כרבקה העוזבת את בית אביה בדרכה אל יצחק), וסדרת ציורים על משלי לה-פונטיין, שהכין בשנים 1927–1931 (חלק מהחיות בשטיח הימני עוצבו על-פיה). 

 

המבחר הגדול של תמונות, דמויות וסצינות יוצר מידת-מה של חוסר בהירות, ולא תמיד ניתן למצוא קשר ישיר בין הדמויות או הסצינות בשטיח ובין הנושא המרכזי שלו. במסיבת העיתונאים שנערכה ב-18 ביוני 1969, יום הצגת השטיחים, אמר שאגאל: "יצירת אמנות אינה צריכה להיות ברורה. אם היא ברורה מדי הרי היא לוקה במובן האמנותי". שאגאל גם הצהיר פעמים רבות שאי-אפשר לפרש את ציוריו ושגם הוא עצמו אינו יכול לעשות זאת. "גם אני עצמי אינני מבין אותם כלל... הם בסך הכול סידורים ציוריים שכופים את עצמם עלי... התיאוריות שהייתי יכול להמציא כדי להסביר את עצמי ואלו שאחרים מפתחים בקשר ליצירתי, כולן שטויות". ואולם יש טענה ששאגאל העדיף לשמור על ערפול מכוון בנוגע למשמעות ציוריו כדי לא להצטייר כצייר "מספר סיפורים" בעידן האמנות האבסטרקטית.

 

השטיח הימני היה השטיח הראשון שהעבודה עליו הסתיימה. כותרתו השתנתה כמה פעמים. בשיחה הראשונה עם יושב-ראש הכנסת קדיש לוז על השטיחים, הציע שאגאל שנושאו של שטיח זה יהיה חזון אחרית הימים. במאמרים שנכתבו על השטיחים במהלך העבודה עליהם, וגם במאמרים שפורסמו בעיתונות בישראל לרגל טקס תליית השטיחים ב-1969, נקרא השטיח "הבריאה". אולם יש לציין שהביטוי שנתן שאגאל לנושא הבריאה בסדרת ציוריו "בשורת התנ"ך" שונה לחלוטין מהביטוי שנתן לו ביצירה זו. הכינוי "שלום" ניתן לשטיח בתחילת שנות ה-70 מכיוון שזה שמו של הוויטראז' בבניין האו"ם בניו-יורק שהוא כמעט זהה לשטיח, למעט מוטיבים נוצריים בצדו הימני של הציור והצבע הדומיננטי בו – כחול. השם "חזון ישעיהו" הוא אולי השם המדויק ביותר, שכן דמותו של הנביא ישעיהו היא הדמות הבולטת ביותר בשטיח, ואין ספק שהחיות שבמרכזו מסמלות את הפסוקים "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל-חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה" (ישעיהו י"א, 6–8). בין המוטיבים בשטיח שאינם שייכים בהכרח לנושאו הראשי: משה בדמות מלאך כשבידו לוחות הברית (בצד ימין למעלה), חלום יעקב (במרכז למעלה); שרה אמנו המחזיקה בבנה יצחק, ומעליה דמותו של אברהם המחזיק במאכלת (בצד שמאל למטה).

השטיח האמצעי, מרק שאגאל

בתחילה הציע שאגאל שכותרתו של השטיח האמצעי תהיה "משה רבנו, דוד המלך והגלות", אולם מאוחר יותר הוא נקרא בשם "יציאת מצרים". שתי הדמויות הבולטות בשטיח הן משה רבנו ודוד המלך. שתיהן מופיעות פעמיים: משה מופיע כשהוא מקבל את לוחות הברית (בצד ימין), ושוב, כשהוא צועד בעקבות ילד בראש בני ישראל היוצאים ממצרים (משמאל למרכז) ומעליהם ענן המסמל את ההשגחה העליונה השומרת עליהם, על-פי שמות י"ג, 21. בארון הנישא על-ידי העם ההולך אחרי משה מונחות עצמות יוסף. מעל הענן מרחף מלאך התוקע בשופר, כמכריז על הגאולה. דוד המלך מופיע כשהוא מנגן על נבל (בצד שמאל), ולפניו דמותו של הנער דוד המחזיק את ראשו הכרות של גלית.

 

חלק מהשטיח השמאלי, מרק שאגאל

את הגלות מייצגים השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – העולה באש (למעלה, מימין למרכז), ודמות היהודי הנודד ששק נדודים על כתפו (למעלה במרכז, מימין לענן). מעל דמות היהודי הנודד – גופת יהודי השוכבת בין שישה נרות, המייצגים את ששת מיליוני הנספים בשואה. מתחת לעיירה הבוערת ניתן להבחין בעגל הזהב ובדמויות המחוללות סביבו. אהרן הכוהן הגדול נראה עם מנורת שבעת קנים (בפינה השמאלית למטה). הדמות ההפוכה לימינו של אהרן היא דמותו של קורח, שהאדמה פערה את פיה ובלעה אותו עם עדתו. כמו בשטיח הימני, גם כאן מופיעים מוטיבים שאינם שייכים לנושא המרכזי של השטיח – יציאת מצרים ויציאה מהגולה, למשל המאבק בין יעקב למלאך ועקדת יצחק (בצד ימין למעלה). מאחורי דמות דוד המלך ניצבת דמות של כלה. דמותו של הכנר – מוטיב שחוזר ברבים מציוריו של שאגאל – המחובר במהופך לכלה, היא דיוקנו של שאגאל עצמו.

כותרתו של השטיח השמאלי היא "הכניסה לירושלים" או "שיבת ציון". במקור הציע שאגאל שנושאו יהיה "תקומת מדינת ישראל". בשטיח מעורבים מוטיבים של שתי תקופות: תקופת דוד המלך ותקופת תקומת מדינת ישראל. דוד המלך המנגן נראה בראש קבוצת דמויות הנושאות את ארון הברית מקריית-יערים לירושלים (בצד ימין), על-פי שמואל ב' פרק ו'. הארון, המלווה באנשים המנגנים בכלים שונים (בפינה העליונה מצד ימין), אינו דומה לארון הברית המתואר בתורה אלא לארונות קודש ששאגאל ראה בצפת בעת ביקורו בארץ ב-1931. את פני דוד המלך מקבל בנגינה ובריקודים קהל ממגוון תקופות: חסידים לצד חלוצים, המסמלים את השיבה לציון בעת החדשה. התקופה המודרנית באה לידי ביטוי בדמותה של ציפור, המביאה את בשורת תקומת ישראל בתיבה "ישראל" שכמו יוצאת מפיה (למעלה משמאל), ועפה לעבר מגדל שמירה מתקופת חומה ומגדל. בראש המגדל ילד המדליק מנורה – סמל מדינת ישראל. כמו כן נראה חייל המחזיק בידיו רובה ומגן על דגל ישראל הצומח מתוך עץ (למטה משמאל). המרגלים הנושאים אשכול ענבים (למטה מימין) קושרים את כניסת דוד לירושלים ליציאת מצרים. עוד נראות בשטיח סצינות פסטורליות של אהבה, של אימהות ושל חיים כפריים, וכן רמזים לחגי ישראל ולסמלי המדינה. בעיגול במרכז התמונה למעלה נראית ירושלים עיר הקודש (על-פי ישעיה נ"ב, 1).

בחודש סטפטמבר 2006, 40 שנה לאחר שנתלו, פורקו שטיחי הקיר והוטסו לפריז לניקוי. הם הוחזרו לכנסת ונתלו בטרקלין כחודשיים לאחר מכן.

 

אחד מפסיפסי הרצפה, מרק שאגאל

בחודש יולי 1964, כשכבר היה עסוק בהכנת השרטוטים לשטיחים, הציע שאגאל לקבוע 12 פסיפסים ברצפת הטרקלין. השימוש באבני פסיפס ברצפות של מבני ציבור שאוב מן המסורת היהודית העתיקה. בארץ נחשפו בחפירות ארכיאולוגיות כמה יצירות פסיפס יהודיות מהמאה החמישית והשישית שהיו רצפות של בתי-כנסת.

מרק שאגאל משרטט דגם לפסיפס רצפה

הפסיפסים שברצפת הטרקלין אסימטריים בצורתם. הנושאים המתוארים בהם אינם רצף תיאורי של נושא מסוים, אלא הם מצטרפים יחדיו למעין שירת אהבה ציורית לחיים, למסורת היהודית ולארץ-ישראל. בפסיפסים נראים פירות, בעלי חיים, פמוטי נרות, שופר, ידיים מברכות ועוד. לשיבוץ האבנים של הפסיפסים שלח שאגאל מפריז לירושלים את יוצרי הפסיפסים האיטלקים האהובים עליו – הזוג מלנו (Melano). האבנים המרכיבות את הפסיפסים רובן אבנים מקומיות טבעיות. אלו שצבען בהיר הן מאזור ירושלים, האבנים הכחולות והירוקות הן אבני אילת ממחצבות תמנע, והאבנים השחורות והחומות הן אבני בזלת מצפון הארץ. האבנים הצהובות והכתומות הן זכוכית מורנו איטלקית.

בדצמבר 1965 החליט שאגאל להוסיף גם פסיפס קיר, וניתן לראותו על הקיר הצפוני של הטרקלין, לימין חלונות הזכוכית. הפסיפס, שגובהו 6 מטרים ורוחבו 5.50 מטרים, מייצג את הפסוקים "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ... אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי..." (תהילים קל"ז). שאגאל בחר להציג את הנושא באמצעות הכותל המערבי, שאז עוד היה בידי הירדנים וליהודים לא היתה גישה אליו. העולים לארץ-ישראל נראים כשהם מתפללים לרגלי הכותל המערבי (בחלקו התחתון), ובאופק מרומזים מבני העיר העתיקה ומגדל דוד. במרכז הפסיפס נראית מנורת שבעת קנים, המייצגת הן את המנורה שהיתה בבית-המקדש והן את סמל המדינה. בפסיפס נראות גם דמויות אדם רבות הצופות במלאך הקורא בתנועת יד לבני ישראל לשוב למולדתם (בצד ימין). הכוכב בעל ששת הקצוות שבצד שמאל של הפסיפס מייצג הן את הפסוק "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ד, 17) והן את סמל המגן-דוד שעל דגל המדינה. העבודה על הפסיפסים הושלמה לקראת מועד חנוכת הכנסת באוגוסט 1966.

בטרקלין שאגאל מוצגים שני מסמכים בעלי חשיבות היסטורית: מגילת העצמאות ואמנת ירושלים.

מגילת העצמאות מוצגת בתיבת זכוכית בצד שמאל, לפני המדרגות העולות מהטרקלין למפלס הכניסה. זהו העתק של מגילת העצמאות המקורית. בעבר הוצגה בטרקלין המגילה המקורית, הכתובה על קלף, אך לצורך שימורה היא הועברה לגנזך המדינה. על המגילה כתובה הכרזת העצמאות כפי שקרא אותה דוד בן-גוריון ב-14 במאי 1948, ובסופה חתימותיהם של 38 חברי מועצת העם – הגוף הפרלמנטרי של המדינה שבדרך – ובראשם דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל.

אמנת ירושלים מוצגת משנת 1993 בטרקלין שאגאל בקרבת פסיפס הקיר, ועניינה הצהרת אמונים של מדינת ישראל לעיר ירושלים. על האמנה חתמו ראשי מדינת ישראל ויושב-ראש ההסתדרות הציונית העולמית ביום 31 במאי 1992, כ"ח באייר תשנ"ב, במלאות 25 שנה לאיחוד ירושלים.

מעל הכניסה למעלית בקומה הרביעית תלוי תבליט של האמן הישראלי יליד אירלנד דן בן-שמואל (נולד בשנת 1927). התבליט, שגובהו 3.60 מטרים ורוחבו 3.19 מטרים, עשוי בטכניקת ה"אסמבלאז'" (הרכבה), והוא מורכב מצורות מרובעות וקובייתיות עשויות נחושת. לפי הסברו של האמן, הצירוף העקבי של צורות מרובעות בהרכבים מסובכים ומגוונים, השומרים בכל זאת על עיקרון של חוקיות צורת היסוד, הוא ביטוי פיסולי מופשט לעושר הדעות והרעיונות הפוליטיים והחברתיים המיוצגים בכנסת, שכולם כפופים לחוקי-היסוד של הדמוקרטיה. אולם ניתן לראות בתבליט גם מעין תבנית או דגם של עיר מודרנית, שבנייניה ורחובותיה הצרים נפגשים בזוויות ישרות ויוצרים מבוך.

קיר הקרמיקה: הקיר שלאורך המזנון הכללי המשמש את עובדי הכנסת ובאי הבית הוא מעשה ידיה של אמנית הקרמיקה חוה קאופמן, ילידת ארגנטינה, שעלתה ארצה בשנת 1957. גובהו 2.85 מטרים ורוחבו 21 מטרים. זהו קיר דקורטיבי, והצורות המופיעות עליו מופשטות.

בקומה הרביעית בקרן הצפון-מזרחית נמצאת מנורת שבעת המינים שיצר האמן הרב-תחומי אליעזר וייסהוף, יליד ירושלים (בשנת 1938). את המנורה העניקה לכנסת הקרן הקיימת לישראל בשנת 1999, לציון 50 שנה לישיבתה הראשונה. בסיס המנורה הוא גזע של עץ זית, והוא מסמל את השורשיות העמוקה של העם בארצו. אף שהגזע נגדע, שבעת המינים היצוקים בארד שכמו צומחים ממנו מסמלים את צמיחתו המתחדשת של עם ישראל בארצו לאחר אלפיים שנות גלות.

תבליט, דן בן-שמואל

קיר הקרמיקה, חוה קאופמן

מנורת שבעת המינים, אליעזר וייסהוף

בצדו השמאלי של גרם המדרגות היורד מהקומה השלישית לקומה השנייה, קומת הממשלה, נמצא תבליט החושן של הפסל בוקי שוורץ, יליד ירושלים (1932–2009). האמן בחר בחושן של הכוהן הגדול כנושא המקשר בין בית-המקדש – "המקום החשוב ביותר לעם ישראל בעבר", לדבריו, ובין בית-הנבחרים הישראלי – הכנסת, האמורה להיות "המקום החשוב ביותר לעם ישראל בהווה".

תבליט החושן, בוקי שוורץ

התבליט, שגובהו 3.60 מטרים ורוחבו 3.10 מטרים, יצוק בברונזה ומשובצים בו שברי זכוכית מותכת. האמן העדיף שלא לשחזר במדויק את החושן כפי שהוא מתואר במקורות, אלא לעצבו בצורה מופשטת.

בקומת הממשלה תלויה תמונת שמן פרי מכחולו של האמן יוסף קוזקובסקי, יליד רוסיה (1902–1969), שכותרתה: "המובלים להורג (באבי-יאר)". יש הטוענים שהתמונה, שצוירה בשנת 1947, איננה מתארת בהכרח את אירוע באבי-יאר אלא גירוש אחד מני רבים של יהודים על-ידי הנאצים ממקומות מגוריהם באזורים שכבשו בברית-המועצות – גירוש שברוב המקרים הסתיים בהוצאתם להורג בירייה. בתמונה נראים יהודים מעיירה או מגטו כלשהם המגורשים ליער להריגה – אירוע שכיח בשנים 1941–1942 במקומות רבים במזרח אירופה. קוזקובסקי צייר את עצמו בתמונה, בדמותו של הגבר במרכזה, שאותו תיאר כחייל יהודי בצבא האדום שנמלט מהשבי, בא לבקר את בני משפחתו ומגורש אתם ליער.

המובלים להורג (באבי-יאר), יוסף קוזקובסקי

כאשר עלה האמן ארצה, בשנת 1969, הוא הביא את התמונה עמו. כמה חודשים לאחר שעלה לישראל נפטר קוזקובסקי, ובשנת 1971 רכשה הכנסת את התמונה מאלמנתו. ציור מפורסם יותר של קוזקובסקי בנושא באבי-יאר, המראה נשים יהודיות עירומות לפני שנורו למוות, מוצג ביד-ושם.

שיר תהילה לירושלים, משה קסטל

 

חדר הממשלה הוא אחד החדרים היפים במשכן הכנסת. עיצבה אותו אדריכלית הפנים של משכן הכנסת דורה גד.

החדר, שבמרכזו מוצב שולחן עגול גדול, אינו מיועד לקיום ישיבות מן המניין של הממשלה, שכן אלו מתקיימות במשרד ראש הממשלה, אלא לאירועים מיוחדים, כגון הרמת כוסית לאחר ששרי ממשלה חדשה הצהירו אמונים. מאחורי מושבו של ראש הממשלה תלוי הציור "נוף הררי של הגליל", יצירתו של הצייר ראובן רובין, יליד רומניה (1893–1974), שהוכן בשנת 1966 במיוחד עבור חדר זה. גובהו 2 מטרים ורוחבו 3.30 מטרים.

נוף הררי בגליל, ראובן רובין

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ציור נוסף של ראובן רובין תלוי בלשכת יושב-ראש הכנסת. הציור, שכותרתו "זאת היא הארץ", מתאר נוף הנשקף מבעד לחלון ורימונים על אדן החלון. ציור זה נתרם לכנסת על-ידי אלמנתו בשנת 1983.

"זאת היא הארץ", ראובן רובין

ארון הקודש בבית-הכנסת במסדרון השמאלי שבקומה הראשונה נמצא בית-כנסת לשימושם של חברי הכנסת, עובדי הכנסת ובאי הבית. את בית-הכנסת עיצב האדריכל הירושלמי דוד קאסוטו. בבית-הכנסת עומד ארון קודש עשוי עץ מהמאה ה-17, שהיה שייך לקהילת סוריאנה באיטליה, אחד מהארונות הקודש שהובאו ארצה בשנות ה-60 מבתי-כנסת יהודיים באיטליה שקהילותיהם חרבו.

הארון צנוע בממדיו ובקישוטיו ומעוטר אך ורק באלמנטים ארכיטקטוניים המזכירים את סגנון הבנייה האיטלקי בתחילת תקופת הבארוק. לאחרונה הוכנס לארון ספר תורה לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

 

ארון הקודש בבית-הכנסת