ביקורת

מיקום הבניין
לא כל הביקורות שהושמעו על משכן הכנסת, ושממשיכות להישמע,^‎129 היו קשורות לבניין עצמו. היו שביקרו את עצם הקונספציה של קריית ממשלה שבמסגרתה (או יותר נכון בשוליה) נבנתה הכנסת, והיו שביקרו את מיקומו של המשכן בתוך הקריה.
בסימפוזיון בנושא 'הבנייה המונומנטלית במאה הנוכחית', שהתקיים מטעם כתב-העת לאדריכלות תוי זמן קצר לאחר שנחנך המשכן, עסקו המשתתפים בין היתר בשאלות אלו.^‎130 עורך תוי, אבא אלחנני, היה מאלו שהעלו ספקות לגבי שיטת הקריות:
נדמה לי שמבחינה אורבאנית זה פתרון לקוי. עקרונית, השיטה של "קריות" אינה נראית לי טובה או רצויה. לא "קריית ממשלה", "קריית אוניברסיטה", "קריית מוזיאונים" וכו'. זהו קונצפט קטלני ממש מבחינה אורבאנית וסוציאלית כאחת. רצוי יותר שלכל אזור תהיה ה"שבת" שלו. זה שמסמיכים את הקריות אחת לשניה ואת כולן מצרפים ל"שכונת קריות מפוארת" - נראה לי כמשגה בבחינת "בכיה לדורות". מה שיוצרים הוא אי של יופי בתוך ים של חולין, ועל ידי כך גוזלים מן העיר את האתנחתות שלה. דיסטנס - ניתן להשיג על ידי יחודו של הבניין הציבורי, ולפעמים יש להזדקק גם למרחק פיזי. אך מרחק זה חייב להיות שקול ונבחן בזהירות, כדי ליצור דיסטנס מבלי לגרום לניתוק.^‎131
בחוברת שהוציא אגף תכנון ערים במחלקת מהנדס העיר שבעיריית ירושלים בשנת ‎1974 הובאו כל הטיעונים של אלה שצידדו בריכוז כל משרדי הממשלה והשלטון במקום אחד ושל אלה שהתנגדו לכך. המצדדים טענו שהקמת המדינה ומעמדה של ירושלים כבירה מצדיקים הקמת מרכז שלטוני ארצי בעיר אשר יסמל את ריבונות המדינה. הם סברו כי ניתן להפריד בצורה ברורה ומוחלטת בין העיר העתיקה, שהיא מרכז היסטורי ודתי, לבין קריית הממשלה, המסמלת תקופה חדשה של ריבונות העם היהודי. נטען גם שהרחקת הקריה ממרכז העיר תאפשר בנייה לגובה ובנייה בשלבים. המתנגדים טענו שאין זה רצוי מבחינת התדמית השלטונית ליצור קומפלקס אחד ענק שבו מרוכזים אלפי פקידים ממשלתיים, שהקמת משרדי ממשלה במרכז העיר תפתור בעיה (שהייתה קיימת בשנים הראשונות לאחר קום המדינה) של מחסור בביקוש לקומות הגבוהות בבניינים שבו, ושהגעתם ועזיבתם של הפקידים את הקריה בשעות קבועות יגרמו לבעיות תנועה וחנייה רציניות. מעניין שאפילו המתנגדים לא התנגדו למיקומו של משכן הכנסת, ואף הסכימו ש"יש לרכז בקריה ... את אותם משרדי ממשלה שהקשר ביניהם ובין הכנסת הדוק ביותר".^‎132
באותו עניין כתב דוד קרויאנקר: 'תכנון הקריה כפי שבוצע אופייני לתכנון ה"קריות" הטיפוסי של שנות ה-‎40 ותחילת שנות ה-‎50, שמתבסס על רעיון יחידות שכנות (‎neighbourhood units) במתכונת שפותחה בעריה החדשות של אנגליה. רעיון תכנוני זה, שאינו מתאים לתנאים האקלימיים בארץ, מבוסס על קומפוזיציה חופשית שת בניינים נפרדים, שביניהם משתרעים שטחי פארקים גדולים ודרכים'. ^‎133
באשר למיקומו של משכן בקריה טען האדריכל דוד רזניק בסימפוזיון תוי:
'נדמה לי שחסר יחס נכון בהעמדת בניין הכנסת בקומפלקס הכללי של בנייני הצבור והממשל. במיקום של בניין הכנסת בא לידי ביטוי בולט חוסר תכנון כללי של כל הקומפלקס. אי אפשר שלא תיווצר תמונה כללית של כל הקומפלקס של בנייני הממשל שהכנסת היא חלק מסוים ממנו, כעין גולת הכותרת. נכון שהבניין עומד באחד החללים היפים שיש בירושלים החדשה. אבל זה לא מספיק. ומכאן הביקורת שלי על הבניין. הפער שנוצר בינו לבין הבניינים האחרים. כאן לא מרגישים במידה מספקת את ההיררכיה, וזהו ליקוי חמור.'

 

האדריכל נחום זולוטוב הוסיף:
'בבניין הכנסת ניסו ללכת בדרך של מונומנטליות אבל רואים שעם כל צעד בכוון זה צעדו גם שני צעדים לאחור. ניסו לשלבו עם בנייני הקריה - אבל הרחיקוהו מפחד של הבלעות בניין קטן בין בנייני משרדים גדולים. נעשה ניסיון למונומנטליות ע"י קביעת הבניין בראש הגבעה, אבל מיד נרתעו ו"פרטו" אותו לטרסות קטנות ושקופות. יצרו כיכר כניסה גדולה, ללא שום מסגרת, אשר ממנו חודרים לבניין דרך שלוש דלתות קטנות ובאים אל חלל נמוך ולא מוגדר.'
מזכיר הכנסת, משה רוזטי, שעוד בתחילת הדרך תמך בהפרדת משכן הכנסת משאר בנייני הקריה, המשיך לתמוך בגישה זאת:
'יכולות להיות שתי דעות. אחת - הפרלמנט צריך להיות בתוך בנייני הממשלה, או הפרדה גמורה. אני בעד הפרדה. מוכרחים לראות בכנסת פונקציה נפרדת. כי ברגע שמסווגים אותה כפונקציה ממשלתית מעוותים את החוקה. הכנסת חייבת לעמוד מעל כל בנייניהממשלה. מיקומו הטופוגרפי של הבניין מבטא, אולי במקרה, את הרעיון הדמוקרטי שהבניין שולט על כל בנייני הממשלה. וזה נכון מבחינה פרלמנטרית. עד עתה, בבית פרומין, רוב האנשים שהיו באים היו עוברי אורח או הולכי בטל. חששנו שכאשר נבוא למקום החדש, הרחוק משכונות מגורים בירושלים, נמצא מבודדים ממבקרים ומנותקים מקהל. והנה הפתעה נעימה. בכל ערב באים רבים לשמוע דיונים בכנסת. ההתעניינות גדולה מאד למרות שהקהל חייב להגיע במיוחד - בכל זאת באים. עובדה זו מאפשרת לבחון אם המיקום נכשל או לא!'

 

ניאו-קלאסיציזם והסגנון הבינלאומי
אחת הביקורות הקשות ביותר שהוטחו בתכנית המקורית של קלרויין ובמשכן הכנסת כפי שנבנה בסופו של דבר היא שאיננו ישראלי. כלל לא ברור מהו 'בניין ישראלי' ומי מוסמך לקבוע זאת. אך גם אילו ניתן היה להגיע להגדרה של ישראליות ולקבוע על בסיסה שמשכן הכנסת איננו כזה, ראוי להביא בחשבון בהקשר זה את טענתו של לורנס וייל בספרו על האדריכלות של ערי בירה כי אף על פי שפרלמנטים אמורים לייצג בסגנונם את הזהות הלאומית, בדרך כלל אין הדבר כך; לדבריו מי שקובע הם המנהיגים, ומה שנבנה מייצג את טעמם האישי ואת שאיפותיהם.^‎134 במקרה של ישראל לא המנהיגים הם אלו שהשפיעו על צורת הבניין, אלא מלחמות האדריכלים והפשרות שאפשרו הפסקות אש ושביתות נשק במלחמות אלו. הפשרות, כדאי לציין, הושגו בדרך כלל בתיווכם של אדריכלים זרים ופקידים. התהליך שבסופו נבנה משכן הכנסת כפי שנבנה היה ישראלי מאוד.
ובכל זאת היה מי שהגן על הישראליות של הבניין. שר הפנים ישראל בר-יהודה אמר עם פרסום תוצאות התחרות: 'צורת הבניין היא ישראלית, כי יש לו גג שטוח. כמו כן, צורת העמוד איננה יוונית, אלא מקורית. זוהי פשטות גדולה ומונומנטלית. אלה שני דברים הדרושים לבניין הכנסת'.^‎135
אם מקבלים את הטענה שמשכן הכנסת איננו בניין ישראלי נשאלת השאלה מהו. יש הטוענים שהוא נאו-קלאסיציסטי.השופטים בתחרות למשכן הכנסת, שהיו כאמור כולם פקידים ואדריכלים ישראלים, דווקא הוקסמו מ'הרמזים הקלאסיים' של המודל של קלרויין. לעומתם רבים מהמקטרגים ביקרו אותו בשל כך. כפי שצוין לעיל המערך הבסיסי של הבניין שהציע קלרויין - בעיקר שתי החצרות הניצבות משני צדי אולם מרכזי והעמודים הרבים בחזית הבניין המלבני - הזכיר לרבים את 'המוזיאון הישן' שבנה האדריכל שינקל בברלין בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה.^‎136
בין המבקרים היו שטענו שבנייני עמודים זרים לירושלים, למרות שלפי תאור המשכן בתורה, ששימש בסיס לתכנון בית המקדש בירושלים, בדובר במבנה בעל עמודים רבים.^‎137ובתקופת בית שני נבנו בירושלים בנייני עמודים רבים - לרבות הבית השני - בהשפעה קלאסית מובהקת.^‎138 קלרויין עצמו הציע בפברואר ‎1959 שהעמודים יהיו במתכונת העמודים בבית ראשון, ואחד מחברי ועדת הביצוע של הכנסת ביקש בעקבות זאת 'שתכונות בית המקדש יועלו בכתב' לעיונה של הוועדה.^‎139
מבקרים אחרים התריסו שאל לה לכנסת להיראות, ולו במרומז, כמקדש יווני. האדריכל היינץ ראו טען בהתייחסו לעמודים הכבדים שהציע קלרויין, שהבניין פשיסטי ומייצג את הטעם של ה'נובו-ריש'.^‎140 היו אפילו שטענו שמכיוון שהאדריכל הנאצי אלברט שפר נחשב לממשיכו של שינקל בסגנון הניאו-קלאסי, עלול הבניין של קלרויין להיחשב חלילה בניין נאצי.^‎141

 

 

בסופו של דבר הבניין המקורי שתכנן קלרויין שונה ללא הכר, ולאחר שנסתיימה בנייתו של המשכן כבר אף אחד לא דיבר על דמיון למוזיאון של שינקל אלא על הדמיון העצום (בחיצוניות, לא בטכניקת הבנייה או בחומרים) לשגרירות ארצות הברית באתונה (‎1961) שתכנן אבי הבאוהאוס, וולטר גרופיוס.^‎142 גם את השגרירות באתונה, שבשום פנים ואופן אין לשייכה לאסכולת הבאוהאוס, ביקרו בשל הרמזים הנאו-קלאסיים שבה. להגנתו יכול היה גרופיוס לטעון שהוא פעל על-פי הנחיות שקיבל ממחלקת המדינה האמריקנית כשהחל בתכנון הבניין, בשנת ‎1956: הוא התבקש להשתמש במוטיבים מהאדריכלות היוונית, מבלי להעתיקה.^‎143 אך העמודים הופיעו לא רק בשגרירות באתונה אלא במספר שגרירויות נוספות שארצות-הברית בנתה בארצות שונות באותה תקופה, שרובן מזכירות במשהו את משכן הכנסת (למשל, השגרירות באקרה שבגאנה, שבנו הארי וייז ושותפים, השגרירות בבגדאד, שבנה יוסף לויס סרט, והשגרירות בניו-דלהי, שבנה אדוארד דורל סטון). מה שמשותף לכל הבניינים האלה הוא שניתן לשייכם ל'סגנון הבינלאומי' המאוחר.^‎144 האדריכלים שבנו בסגנון זה הרבו לעסוק בבנייה סוציאלית (כלומר בעיקר בבתי מגורים), ואחת מבעיותיהם הייתה שלא הצליחו למצוא פתרונות מקוריים לבנייה מונומנטלית וחזרו שוב 'למרשמים הבדוקים והמנוסים מהעבר', כלומר לעמודים.^‎145

 

ביקורת כללית
לאחר שנסתיימה עבודת הבניין נאמר על המראה החיצוני של משכן הכנסת על ידי אחד מחסידיו: 'הניגודים הצורניים בין המרכיבים הארכיטקטוניים האנכיים והאופקיים נועדו להגביר את תחושת השקט והעצמה המתבטאת גם בתכונות "ההדר האזרחי" של החזית, השומרת למרות המונומנטאליות שלה על ממדיה האנושיים'.^‎146
אך היו שהתלוננו על חוסר ההרמוניה בבניין, שנבע מריבוי הידיים שהיו מעורבות בתכנונו ובבנייתו. האדריכל דוד רזניק טען בסיפוזיון תוי: 'חסרה בתכנונו יד אחת מכוונת, וניתן לראות בו פשרות בין זרמים שונים, שלא לטובת העניין'. באופן הספציפי נטען בסימפוזיון זה שיש פגם אסתטי בכך שחלקו התחתון של המשכן, הטרסות, בנוי מזכוכית, בזמן שחלקו העליון, המבנה הריבועי המרכזי, בנוי מבטון ואבן, וכן שיש חוסר תיאום בין העיצוב החיצוני והעיצוב הפנימי. 'אינני מזלזל בעיצוב הפנים', טען באותו מעמד אלחנני, 'אך יש הרגשה שכאן מדברים בשתי שפות. אדריכלי הבניין מדברים בשפה אחת ואדריכלי הפנים בשפה שנייה. מצד אחד חלל עם בטונים גלויים עם מדרגות אבן - פשוט, בריא, נקי - ופתאום מעקה מהגוני וריפודים בצבעי פסטל'.

מבין עשרות המאמרים שנכתבו באוגוסט ‎1966 על בניין הכנסת זה של יהודה האזרחי סיכם את הויכוח בצורה הממצה ביותר. 'בעיקרה האשימה [הביקורת] את בניין הכנסת בהדר מיותר הגובל בראוותנות, בחוסר צניעות, בשפע יתר של קישוטים יקרים, במונומנטליות שאינה הולמת מדינה קטנה וענייה כמדינתנו, בבידוד ובניתוק מההווי של הרחוב הישראלי, של הציבור הישראלי... יש שכינוהו בשם "מבצר מבודד" יש שהכריזו על דמותו, שהיא סמל לשלטון רודני. בניין בלתי-דמוקרטי, רחמנא לצלן'. לעומתם, כתב האזרחי, היו שטענו ש'בניין הכנסת חייב לשמש כדמות מעוצבת ומומחשת לתקוות החריגה מקטנות יום-יום, להתנשאות מעל מה שהוא שומם וסטנדרטי, לשאיפה ליפה ואף לנשגב... דמוקרטיה אינה צריכה להיות התגמדות-תמיד, קביעה על-פי המכנה המשותף הנמוך ביותר, אלא אדרבה, ניסיון מתמיד להגביה, להתעלות'.
אך להאזרחי הייתה ביקורת משלו:
'כישלונו של בניין הכנסת אינו בכך, שהוא ראוותני מדי, הדור ומונומנטלי מדי, חסר צניעות, מבודד וגאה, "בלתי דמוקרטי" וכדומה...כישלונו בכך, שמלכתחילה, על-פי תכנונו הראשוני, לא חרג במידה מספקת משגרת הסגנון האדריכלי, הנהוגה אצלנו... לא ניכר בו כל ניסוי לחרוג ממסלולו של הסגנון האדריכלי ה"תקין" - ניסוי שכולו הסתכנות, שאולי יש בו כדי להוביל לדרך החתחתים של מלאכותיות, ימרה, זייפנות, פסבדו-אוריינטליות ופסבדו-רומנטיקה ותריסר מיני "פסבדו" אחרים, אולם עם זאת יש בו כדי לפרוץ את הבינוניות לקראת גדולה, שרק הישגיה האסתטיים הם הישגים של ממש.... סגולות היפה שניכרו בבניין הכנסת בתכנונו הראשוני, במידה שניכרו בו, לא חרגו ממסגרתו המוגדרת והצנועה של "בטוח" זה. בהן יתרונו, בהן אף מגרעותיו... בניין הכנסת, כפי שהוקם למעשה, וכפי שהוא מתגלה כיום לנוכח עיני המסתכל, שונה מאד מן התכנית הראשונה להקמתו... בסופו של דבר, הוקם בניין, שאין בו רוח יוצרת אחידה, והוא מתגלה, אף בראייה ראשונה, כצירוף בלתי-מוצלח של רעיונות שונים, ואולי מנוגדים. לא ליכוד הרמוני, אלא שעטנז.'^‎147

^‎129 הרבה מהביקורת נשמעת מאנשים שלא טרחו לבדוק את הנושא בצורה מעמיקה, וביקורתם, גם אם צודקת, רצופה דיס-אינפורמציה. ר' למשל: עופר קולקר, 'רגע של חסד - האדריכלות הישראלית, חלום ושברו', 'מפנה', כרך ‎7, 25 באפריל ‎1999, בעיקר הקטע 'מאדריכלות פתוחה ועירונית לאדריכלות מבצרית מתנשאת ומסוגרת', עמ' ‎61.
^‎130 ר' לעיל, הערה ‎96.
^‎131 ביקורת דומה הושמעה גם על קריית הממשל שבנה האדריכל לה קורבוזייה בבירת הפונג'ב שבהודו, שנדיגאר, ושנחנכה בשנת ‎1951. למרות הרושם העצום של הבניינים, 'המהווים סמלים פיסוליים אפקטיביים לסדר האזרחי', הקריה נחשבת לאסון פונקציונלי, ובידודה משאר העיר פוגע במרקם האורבני. אך זה כפי הנראה לא מה שעניין את ראש ממשלת הודו, ג'ואהרלל נהרו, שהזמין את הפרויקט וראה בו 'סמל לחופש של הודו, משוחרר ממסורות העבר... ביטוי לאמונה של העם בעתיד'.
^‎132 עיריית ירושלים, (לעיל, הערה ‎8) עמ' ‎12-11.
^‎133 דוד קרויאנקר, (לעיל, הערה ‎10), עמ' ‎98-97.
^‎134 לורנס וייל, (לעיל, הערה ‎67).
^‎135 פרוטוקול ישיבת סיכום תוצאות התחרות הפומבית לתכנון משכן הכנסת בירושלים, ‎24 ביולי ‎1957, א.כ, תיק ‎2183 א', מכל ‎3.
^‎136 על המוזיאון של שינקל ר':
‎John Zukowsky ed. Karl Friedrich Schinkel - The Drama of Architecture, Wasmuch,
‎The Art Institute of Chicago, 1994, pp. 145-148. יוחנן רטנר רמז לדמיון תכניתו של קלרויין לבניין של שינקל בישיבת וועדת הביצוע ב‎13- במאי ‎1959 כשדיבר על 'בניין משנת ‎1835' (פרוטוקול ‎29, א"כ, תיק ‎2182, מכל ‎26). בריאיון עם המחברת הסביר רם כרמי: 'קלרויין, שבא מגרמניה, ידע לדבר לא לצד הבאוהאוס של גרמניה אלא לצד הקלאסיקה המונומנטלית של גרמניה. הוא לקח את בניין המוזיאון של שינקל בברלין בתור אב טיפוס והכניס לשם את הפרוגרמה של הכנסת... גם הבניין המוזיאון בברלין וגם הבניין של קלרויין בנוי מגרעין מרכזי, שתי חצרות... ובחזית עמודים, עמודים, עמודים'.
^‎137 שמות כ"ז ט-ט"ו
^‎138 ר' ‎Chaim Richman, The House of Prayer for All Nations - the Holy Temple of Jerusalem, Jerusalem, The Temple Institute and Carta, 1997.
^‎139 פרוטוקול מס' ‎16 של ועדת הביצוע, ‎2 בפברואר ‎1959, א.כ, תיק ‎2182, מכל ‎26. קלרויין הרבה לומר במהלך השנים שבתכנון המשכן שאב השראה מבית המקדש, אך נראה שלא תמיד הבחין בין בית ראשון לבית שני.
^{‎140 ‎141} רן שחורי, הערה ‎77, עמ' ‎95. על הנושא הזה אמר קלרויין עצמו לאחר שנסתיימה בניית המשכן: 'כולם אמרו שהוא ניאו-קלאסי ופשיסטי. אבל זה לא נכון. מצחיק. הבניין האחרון שעשיתי בברלין היה בשנת ‎1933. זאת הייתה כנסיה אוונגלית. אבל כבר לא הייתי בפתיחה, כי גרינג היה שם. אז השמיצו אותי הגרמנים שבגלל המוזאיקה הוא זר מבחינה גזעית. ופה אומרים לי על הכנסת שהיא פשיסטית....' (סלבי קשת, לעיל, הערה ‎100).
^‎142 ר' מיכאל לוין אדריכלות מודרנית מונומנטאלית - בין ירושלים לבירות העולם, באורה אחימאיר ומיכאל לוין עורכים, אדריכלות מונומנטאלית בירושלים, ירושלים, כרטא ומכון ירושלים לחקר ישראל, ‎1984 עמ' ‎52-50. מעניין שכבר ב-‎1957, כשהבניין של גרופיוס היה רק בשלבי תכנון ראשוניים ביותר, האדריכל הירושלמי יעקב בן-אור קלטר טען שבניין כזה מוצדק, אולי, באתונה אך לא בשום מקום אחר, (‎J. Benor-Kalter, 'Plan Must Reflect Needs' The Jerusalem Post, 7 September 1957)
^‎144 הסגנון הבינלאומי אופיין, בין היתר, בסימטרייה בילטרלית ובקווים אופקיים הנשברים לעתים על ידי קווים אנכיים ובמקרים מסוימים בגגות הבולטים מעבר לקירות החיצוניים של הבניין - תיאור המתאים להפליא לבניין הכנסת. (ר' - ‎The International Style, New York and London,W.W Norton & Company Henry-Russell Hitchcock and Philip Johnson, 1932, pp. 69-80)
^‎145 מדברי האדריכל אבא אלחנני בסימפוזיון תוי, ר' הערה ‎126. מסתבר, אגב, שלא רק את הכנסת ניתן לשייך לסגנון הבינלאומי, אלא גם פרלמנטים רבים במדינות צעירות אחרות. לורנס וייל מסביר את התופעה בכך שמבין הגורמים המשפיעים על סגנון הבנייה במדינות אלו, קיים גם הרצון להוכיח שהן משתייכות לעולם המודרני, כלומר, המערבי. ר' ספרו של לורנס וייל, הערה ‎67, עמ' ‎53.
^‎146 מדברי עמנואל פרידמן, מהנדס הבניין, בדיון על בנייה מונומנטלית בסימפוזיון תוי, שם.
^‎147 יהודה האזרחי (ר' לעיל, הערה ‎33).