תכנון הכנסת: תוספות למאמר

הקדמה
בעקבות פרסום המאמר 'משכן הכנסת בגבעת רם: תכנון ובנייה',^‎1 הגיע לידי מידע נוסף המשלים, ובכמה מקרים מתקן, את העובדות כפי שהוצגו באותו מאמר. את המידע הנוסף קבלתי מוויליאם (ביל) גיליט, אדריכל בריטי וחבר ללימודים של האדריכל רם כרמי, שהיה שותף לתכנון משכן הכנסת בשנים ² ‎1962-‎1960; מהנס רואג, אדריכל שווייצרי שעבד עם קלרויין בשנת ‎1960, ואחר כך הועסק על-ידי מע"צ בעבודה על התכניות הפרטניות של משכן הכנסת בשנים ³ ‎1964-‎1961; ומהמהנדס אליעזר סגל, גמלאי של 'סולל-בונה', שעבד כמנהל העבודה של פרוייקט בניית הכנסת בשנים ⁴ ‎1966-‎1960.
נוסף על ראיונות עם אישים אלה קבלתי מגיליט מספר אלבומים של צילומים שצילם באתר הבנייה ותצלומים של תכניות ומודלים שהכין בשנים ‎1962-1960. רוב המודלים הם של תכניות מוקדמות של אולם המליאה, של אולם שאגאל, והקירות החיצוניים והעמודים של המשכן. גיליט מסר לי גם מספר תצלומים שרואג צילם באתר הבנייה בשנת ‎1963, ושעליהם כתב לגיליט מכתב, וסרט ‎8 מ"מ שצילם באתר. מסגל קבלתי כמה תצלומים שצילם עם תום בניית המשכן, ובהם תצלומים צבעוניים של תכנון הפנים המקורי של אדריכלית הפנים דורה גד, של חדר יושב ראש הכנסת והחלק הסגור של מזנון הח"כים.

 

התכנית שהגיש דב כרמי לוועדת הביצוע במרס 1960
מדברי ביל גיליט על התכנית שהגיש דב כרמי לוועדת הביצוע במארס ‎1960, ושעוררה את חמתם של שלמה גור ויוחנן רטנר,^‎5 מתברר שהיא הייתה פרי עבודתם המשותפת של רם כרמי וגיליט, שהכינו אותה במשך כשבועיים, יומם ולילה. הם לא עשו שימוש בתוכניות הקודמות שהוכנו, אך נמסרה להם פרוגרמה מפורטת של הדרישות. גיליט לא ידע לומר אם הייתה זו הפרוגרמה המקורית, שעל בסיסה נערכה התחרות בשנים 1957-‎1956, אך אחת ההנחיות שזכר הייתה שחייבת הייתה להיות קולונדה סביב הבניין. לטענתו הוא ורם כרמי לא הושפעו בהכנת תכניתם, לפחות לא ביודעין, מבניין השגרירות האמריקנית של גרופיוס באתונה^‎6 או מכל בניין אחר.

 

עבודתם של גיליט ורואג
לאחר שהתקבלה התכנית של רם כרמי וגיליט היה גיליט האדריכל המתאם של הפרוייקט והועסק על-ידי מע"צ.^‎7 עד למותו של דב כרמי גיליט עבד יחד עם צוות של כשמונה אנשים במבנה שעמד לדבריו במרחק של כ-‎100 מטר מאתר הבנייה.^‎8 בכל שלב בתכנון הוא הביא את התכניות לאישורם של דב כרמי וקלרויין ולקבלת רעיונות חדשים והיזון חוזר מהם. היו לו חילוקי דעות רבים עם קלרויין, שלדבריו ניסה כל הזמן לחזור לתכניתו המקורית, וכרמי פעל בדרך כלל כמפשר. גיליט המשיך לעבוד גם לאחר מותו הפתאומי של כרמי במאי ‎1962. לדבריו עמנואל פרידמן, המהנדס של מע"צ שהיה אחראי לביצוע הפרויקט, שאל אותו אם לדעתו יש להביא מחליף לכרמי ותשובתו הייתה שאין צורך, מכיוון שהתכנון הבסיסי כמעט הושלם.
לדברי גיליט שיטת העבודה בפרויקט בניין הכנסת הייתה מה שנקרא היום ‎fast-track, כלומר, אין תכנית עבודה שלמה לפני תחילת העבודה, אלא שבכל שלב מכינים תוכניות עבודה ומעבירים אותן לעוסקים במלאכת הבנייה. כך, למשל על גבי סדרת תצלומים ששלח לגיליט ב-‎8 במאי ‎1963 ציין רואג שעומדים להתחיל להכין את ההצללה לגג של הבניין, אף שעדיין לא ידוע באיזה גובה ישימו אותו. המהנדס אליעזר סגל ציין שצורת עבודה זו והשינויים התכופים שהוכנסו לתכניות פעלו לטובת 'סולל בונה'. לטענתו כדי לזכות בפרויקט היוקרתי הגישה 'סולל בונה' מחיר נמוך במכרז, ואלמלא כל השינויים בתכנית, הייתה חברת הבנייה מפסידה כסף רב.

גיליט פרש לאחר שלדבריו הסתיים ואושר התכנון הבסיסי^‎9 ועבודת הבנייה הגיעה עד תקרת הקומה השלישית. רואג הצטרף לפרויקט בקיץ ‎1961, למעלה משנה לפני פרישתו של גיליט. גם להערכתו תכניות של הבניין הושלמו פחות או יותר קודם לפטירתו של דב כרמי,^‎10 אך לטענתו בסוף ‎1962 עדיין היו בתכניות מספר ניגודים חמורים בסיסיים, בעיקר בנושא תכנון הגג. (ר' להלן). לדבריו בשלב הזה הדבר היחיד שנשאר מהתכנית המקורית של קלרויין היה הרעיון הבסיסי של 'מבנה קלאסי בראש הגבעה'. בתכנית של רם כרמי וגיליט - שהוא מייחס אותה בעיקר לכרמי - נעשה לדעתו דבר מוזר: 'להעמיד בניין קלאסי על שכבות של זכוכית'.
דעתו של רואג על קלרויין מעורבת. משנת ‎1960, לאחר כמעט שנה של עבודה עם קלרויין הוא עזב אותו, מכיוון שלדבריו היה קשה מאד להסתדר עם 'הקרוקודיל הזקן'. 'מדוע קראת לו קרוקודיל זקן?', שאלתי את רואג. 'הוא היה קשה עם אנשים, אבל הוא היה טיפוס שיכול היה לרחם על עצמו נורא', ענה בעברית. אף שלטענתו לא למד ממנו דבר מבחינה מקצועית, הוא למד ממנו דבר חשוב אחד - 'כיצד להציג תכנית לקבלן על דף נייר אחד'.
רואג נשאר בפרויקט עד סוף ‎1964, והוא הוסיף כמה הערות מעניינות באשר למהלך התקדמותו. במחצית השנייה של ‎1962 ובשנת ‎1963 הכניס קלרויין כמה שינויים מהותיים בתכניות שהשאיר דב כרמי, ורואג, כמו גיליט עד לעזיבתו, ניסה בכל כוחו להילחם נגד השינויים, ורגז על כך שבמקום להגן על התכניות שלו עצמו, עסוק היה רם כרמי בתביעה כספית נגד הכנסת, שלטענתו הייתה חייבת לאביו כספים. את שנת ‎1964 מגדיר רואג כשנה שבה 'קלרויין ודורה גד אכלו אחד את השני' ובעקבות זאת החליט הוא עצמו לעזוב את הפרוייקט.

 

השינויים של קלרויין בתכנון הבניין אחרי מאי 1962
עיקר השינויים שביצע קלרויין בתכניות אחרי מאי ‎1962 היו במליאה, בטרקלין (אולם שאגאל) בעמודים החיצוניים ובגג. בין התצלומים שקבלתי מגיליט יש כמה תצלומים של מודלים של האלמנטים האלה לפני השינויים של קלרויין. בסופו של דבר השליט קלרויין את דעתו בעניין העמודים והגג, הצליח באופן חלקי באולם שאגאל, ואף שהצליח לבטל את התכנון המקורי למליאה, לא תכניתו אלא תכניתה של דורה גד היא שמומשה לבסוף.^‎11

 

המליאה
התכנית המקורית למליאה, שעל פרטיה עמל האדריכל הירושלמי זאב רבינא,^‎12 ואשר מודל שלה הוכן בידי גיליט (ר' תצלום), כללה תקרה תלויה, מעין מרפסת בקיר הקדמי מצד שמאל עבור נשיא המדינה, מושבים לחברי הכנסת המופרדים על-ידי מעברים רבים ושולחן ממשלה אחד ארוך במרכז, שלא בצורת פרסה, דוגמת השולחן שהיה מוצב במשכן הכנסת במושבו בבית פרומין (ר' תצלום). תוכנן גם יציע אחת, ללא הפרדה בין אורחים חשובים לציבור הרחב. קלרויין ביטל את התקרה הכפולה, שלטעמו הייתה 'אדריכלות פנים', שבה בז, וקבע שהתקרה תהיה בנויה מבטון גלוי.^‎13 לטענתו של רואג הייתה בזה בעיה, מכיוון ש'איך אפשר לעשות תקרה אחת על צורה שהיא כל כך פוליגונית, כמו האולם הזה ? קלרויין עשה קמרון למעלה ורצה שזה יישאר פתוח. הוא גם תכנן בחלק הנמוך עוד שכבת בטון אופקית, כדי לקבל את הקיר, כך שזה ייגמר באיזשהו מקום. אבל האקוסטיקה הייתה איומה'. התכנון הזה לא התקבל לבסוף, ולאחר כניסתה של דורה גד לתמונה הוחזרה התקרה התלויה, אך בתכנון שונה מזה המקורי.^‎14 המרפסת לנשיא בוטלה בגלל התנגדות של דני קרוון, שתכנן את הקיר הקדמי של המליאה;^‎15 גד שינתה את פרטי תכנון הריהוט במליאה; ויציע האורחים החשובים הופרד מזה של הציבור הרחב על ידי זכוכית משוריינת, מטעמי ביטחון.

 

במאמרי ציינתי שבשלב מוקדם הוצע לעטר את הקיר הקדמי במליאה בפסוקים מהתנ"ך.^‎16 מתברר שלפני שהרעיון נגנז נעשו כמה ניסיונות לסתת מלים באבן בעיצובים שונים. האבנים שעליהן סותתו המילים נמצאות עד עצם היום הזה בחצר ביתו של סגל בשכונת בית-הכרם בירושלים.

הגלריה באולם שאגאל
מהנקודה שבה יורדות שבע מדרגות ממפלס הכניסה לבניין לתוך אולם שאגאל אמורות היו לעלות מדרגות ימינה לגלריה. הגלריה, ברוחב של שלושה עד ארבעה מטרים, אמורה הייתה להיבנות מעל לקו החלונות ולהתחבר לחלק העליון של אולם המליאה, למקום שבו תוכננה המרפסת של הנשיא. בגלריה עצמה תוכננו פינות ישיבה ומקומות מפגש בין חברי הכנסת לציבור. נוסף על הפונקציה המעשית של מקום מפגש הייתה לגלריה גם פונקציה אסתטית - לשבור את האור החזק הנכנס דרך החלונות לטרקלין ומוחזר מרצפת השיש.^‎17 קלרויין, שאהב תקרות גבוהות ותאורה טבעית, ורצה בשל כך גם לבטל את התקרה הכפולה במליאה, החליט בתחילת ‎1963 לבטל את הגלריה בטרקלין. לדברי רואג הדבר נבע גם מכך שהפונקציה של מקום מפגש לא הייתה ברורה. מאחר ולא הוקם מקום מיוחד למפגשים, הפך מזנון חברי הכנסת למקום המפגש המועדף.

הגג והעמודים החיצוניים
על פי התכנית המקורית, שגובשה בשנת ‎1961, העמודים החיצוניים, התומכים בגג, היו עמודים מלבניים המתרחבים כלפי פנים בין שני החיבורים לקיר החיצוני, והולכים ונעשים צרים לקראת התחברותם לגג. החיבור של העמודים לגג היה בצורת פירמידות הפוכות - לא בצורת פטרייה, כפי שטען רם כרמי בראיון עמי.^‎18
בתכנית של קלרויין, לאחר עזיבתו של גיליט, העמודים מתרחבים כלפי פנים רק בחלק העליון (ר' תצלום) קלרויין הוסיף עוד שכבת בטון לגג וקיצר בהרבה את בליטת הגג כלפי חוץ. בתכנון המקורי אמור היה הגג לבלוט למרחק של למעלה משני מטרים^‎19 ובכך לגרום להצללה. החיבור התחתון של העמודים אמור היה להימשך לתוך הבניין בצדו המערבי והדרומי כקורות תמיכה לרצפת הגלריה בטרקלין (ר' תצלום).
.

הן רואג והן סגל ציינו שהקירות החיצוניים של הבניין בין הקומה הרביעית לחמישית, קירות המצופים באבן אדמדמה (מיזי יהודי מלוואן), תלויים על העמודים ואינם נשענים על התקרה של הקומה השלישית (הרצפה של הקומה הרביעית). באשר לאבן, שבה ציפו את הקירות החיצוניים של הבניין, מסתבר שלמרות שניתן אישור להשתמש באבן שנמצאה ביסודות,^‎20 בסופו של דבר הובאה האבן מהגליל, מפני שכדי להכין את השטח ליסודות הבניין היה צורך לפוצץ את האבן במקום ולאחר מכן לא ניתן היה לסתת אותה.^‎21

הערות נוספות על תכנון בניין הכנסת
בעניין תכנון חדרי הוועדות, הוסיף גיליט על דבריו של רבינא בקשר לזווית החלונות.^‎22 לדברי גיליט החלונות החיצוניים נבנו בזוית בעיקר מפני שהקיר הדרומי היה צריך להיות קיר ביטחון, וזאת מאחר שהוא פנה לכיוון התותחים הירדנים. בתצלומים של תכנית קומת הוועדות שמסר לי גיליט ניתן לראות בבירור שצורת החדרים דומה לתפוחי אדמה, כפי שתיאר רבינא (ראה תצלום).

גיליט העיר את תשומת לבי לעובדה שאת ספריית הכנסת, שבמרכזה שקע המכונה 'הבריכה' (ר' תצלום), הוא תכנן בהשראת ספרייה שבנה האדריכל הפיני אלוואר אלטו בעיירה הפינית ויפורי (‎Viipuri) בשנים 1935-1927.²³ ישנם אלמנטים ארכיטקטוניים נוספים בתוך בניין הכנסת המזכירים את עבודתו של אלטו (ר' תצלומים).

באשר לרחבה שלפני הבניין, בתכנית של כרמי וגיליט משנת ‎1960 לא תוכננה גדר מלפנים, והירידה מהרחבה הייתה באמצעות רמפה לכיוון מגרש החניה או בגשר החוצה את כביש הכניסה. לדברי רואג בשנת ‎1964 הביא קלרויין תכנית לרחבה (במילים שלו 'כיכר'), שנראתה בעיניו 'כמו הצגה של מוסוליני. כשהוא בא עם התכנית הזאת של הכיכר אני אמרתי לו: אדון קלרויין, סליחה, אבל זאת אדריכלות פשיסטית... הוא מאד נפגע'. בסופו של דבר רוככה תכנית הרחבה, ונוספו בה כרי דשא.

עבודת הבנייה
מנהל העבודה באתר הכנסת, המהנדס אליעזר סגל, הוסיף פרטים רבים על תהליך הבנייה עצמו. בתחילת שנות השישים, סיפר, עדיין לא היו בארץ בתי חרושת לייצור בטון ועדיין לא הייתה קיימת הטכנולוגיה של משאבות בטון. משום כך הקימו מפעל קטן לייצור בטון בצד הצפוני של האתר, ששם הייתה גבעה קטנה. לאיכות הבטון שיוצר הייתה אחראית מנהלת מחלקת חומרי בניין בטכניון, הגב' צידון-פרידלנד, ונשלח טכנאי מיוחד, שלן באתר, לפקח על הייצור.

כדי להקל את עבודת הבנייה הביאו לאתר שני מנופי ענק - הגדולים ביותר שהיו אז בנמצא - ואלו נעו על מסילות רחבות: האחת בצד הצפוני הגבוה של המבנה והאחרת מאמצע הצד המערבי, דרך הצד הדרומי ועד אמצע הצד המזרחי (ר' תצלום). עד להשלמת הקומה הראשונה, קומת הוועדות, נכנסה המסילה התחתונה (הדרומית) לתוך מרכז המבנה. בין היתר נעשה שימוש במנופים כדי למלא חללים גדולים בקומת הוועדות וחלק מהקומה השנייה, קומת הממשלה, באבנים ובעפר. מעל החללים המלאים עפר יצקו רצפה מבטון מזוין.
דעתו של סגל על קלרויין שונה מדעתם של גיליט ורואג. הוא ציין שקלרויין היה אדם הגון מאוד ואדריכל מוכשר. הוא ריחם עליו מכיוון 'שראיתי איך שאונסים אותו. הוא לא רוצה ומכריחים אותו לעשות דברים שהם למורת רוחו'.
עיצובה של דורה גד
משקופיות שצילם סגל לאחר השלמת מלאכת הבנייה ניתן לראות את החלל של אולם שאגאל לפני שנתלו בו הגובלנים ואת חלל המזנון הכללי לאחר שהושלם קיר הקרמיקה של האמנית חווה קאופמן ולפני שהוכנסו למזנון השולחנות והכיסאות.^‎24
את סגנון הריהוט שהכניסה גד לבניין ניתן לראות בתצלומים שצילם סגל בחדר היושב ראש ובחלק הסגור של מזנון חברי הכנסת. הריהוט בחדר היושב ראש הוחלף בינתיים מספר פעמים וגם הריהוט במזנון הוחלף (ר' צילומים).

^‎1קתדרה, מס' ‎96, תמוז תש"ס, עמ' ‎169-132.
^‎2 גיליט, בריטי לא-יהודי יליד צ'ילה (אביו עסק בבניית רכבות באותה מדינה בשנות השלושים), למד אדריכלות בלונדון בשנות החמישים, יחד עם רם כרמי. בשנת ‎1958 הזמינו כרמי לבוא לארץ ועבוד במשרד 'כרמי, מלצר וכרמי' בתל-אביב. גיליט עבד על מספר פרוייקטים במשרד (בין היתר תכנון 'התיאטרון הקאמרי', השלמות בבניין 'הבימה' ותכנון משרדי מכון התקנים), ובתחילת ‎1960 הכין, יחד עם רם כרמי, את התכנית החדשה לבנין הכנסת. לאחר שהתכנית נתקבלה על ידי ועדת הביצוע, החל לעבוד כשכיר של מע"צ כאדריכל מתאם בפרוייקט הכנסת. הוא פרש מהפרוייקט בסוף ‎1962, לאחר שלדבריו הושלמו ואושרו התכניות המפורטות של הבניין, והשתקע בארה"ב עם אשתו היהודיה. הוא חי כיום בניוטון מסצ'וסטס. הריאיון עם גיליט התקיים בקייפ-קוד שבארצות-הברית ב-‎26 בספטמבר ‎2000.
^‎3 רואג, שוויצרי לא-יהודי, הגיע לישראל בשנת ‎1959 בעקבות הרצאה של משה שרת שהציתה את דמיונו. הוא התחיל לעבוד אצל יוסף קלרויין בקיץ ‎1960 על פרויקט התחנה המרכזית בירושלים. רואג עזב את קלרויין כעבור פחות שנה, אך פנה אליו שוב בקיץ ‎1961 בבקשה שיעזור לו למצוא עבודה, וקלרויין הציע לו לעבוד על פרויקט הכנסת. הוא הכיר את גיליט כשנה לפני שזה עזב את הארץ. רואג חזר לשווייץ לאחר שבנו, שנולד בישראל, הגיע לגיל ארבע, ומאחר ולא שבע נחת מהאווירה בפרויקט. בציריך כיהן במשך שנים רבות בתפקיד האדריכל הראשי של העירייה. הריאיון עם רואג התקיים בציריך שבשווייץ ב-‎1 בדצמבר ‎2000.
^‎4 פרופ' אברהם דיסקין מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, שכנער הועסק על ידי 'סולל בונה' באתר הכנסת, הוא זה שמסר לי את שמו של סגל ושמות של מספר אנשים נוספים מהצוות של 'סולל בונה'. הריאיון עם סגל התקיים בירושלים ב-‎13 בנובמבר ‎2000.
^‎5 ר' מאמרי (לעיל, הערה ‎1), עמ' ‎145.
^‎6 שם. עמ' ‎164.
^‎7 לדבריו של גיליט, לפי מיטב זכרונו בשלב הזה רם כרמי כבר לא היה מעורב בפרויקט.
^‎8 הן גיליט והן רואג הזכירו אדריכלית ישראלית צעירה שעבדה כחלק מהצוות המקצועי בפרויקט - רות מלמד.
^‎9 היו לגיליט גם סיבות אישיות לפרוש, הוא נסע עם אשתו לארצות-הברית והם השתקעו שם.
^‎10 הוא נתן עדות ברוח זאת במשפט שהתקיים בשנת ‎1963 על תביעה של משפחת כרמי נגד הכנסת בגין כספים שהכנסת הייתה חייבת לה לטענתה. מהנדס מע"צ, עמנואל פרידמן טען לעומתו שהתכניות לא הושלמו.
^‎11 ר' מאמרי (לעיל, הערה ‎1), עמ' ‎151-149.
^‎12 שם. עמ' ‎152.
^‎13 ריאיון עם רואג (לעיל, הערה ‎3).
^‎14 ר' מאמרי (לעיל, הערה ‎1), עמ' ‎150
^‎15 שם. עמ' ‎151.
^‎16 שם.
^‎17 מהסבריהם של גיליט ורואג בריאיונות עמי (לעיל הערות ‎3-2).
^‎18 ר' מאמרי (לעיל, הערה ‎1), עמ' ‎147.
^‎19 גיליט השתמש בריאיון עמי (לעיל, הערה ‎2) בביטוי האנגלי ‎over-hang.
^‎20 ר' מאמרי (לעיל, הערה ‎1), עמ' ‎146.
^‎21 ריאיון עם סגל (לעיל, הערה ‎4). אבנים לסיתות מוציאים באמצעות ניסור, מאחר והפיצוץ גורם לסדקים באבנים.
^‎22 ר' מאמרי (לעיל, הערה ‎1), עמ' ‎157.
^‎23 ברית-המועצות כבשה את העיירה הפינית בזמן מלחמת העולם השנייה. היא נמצאת כיום במחוז קרליה שבתחום רוסיה, וידועה בשם ויבורג (‎Vyborg).
^‎24 ר' מאמרי (לעיל, הערה ‎1), עמ' ‎160.