בשנת 1949, השנה הראשונה לקיומה, נדדה הכנסת בין כמה בניינים בירושלים ובתל-אביב, ובמרס 1950 השתכנה בבית-פרומין במרכז ירושלים – במבנה שהוקם לשמש בנק והותאם לצורכי הפרלמנט הישראלי. ישיבת הכנסת בבית-פרומין היתה אמורה להיות קצרה, אך בגלל התמשכות שלבי קבלת ההחלטות, התכנון והבנייה של משכן הקבע של הכנסת, נשארה הכנסת בבניין קטן-המידות ברחוב המלך ג'ורג' יותר מ-16 שנים.

בשנת 1957 זכה האדריכל יוסף קלרוויין בתחרות לתכנון משכן הכנסת בגבעת-רם. אולם הבניין שנחנך בסופו של דבר היה שונה לחלוטין מהבניין שהציע קלרוויין בתחרות, והיה למעשה פרי יצירתם של אדריכלים שונים שנשכרו במהלך תשע שנות התכנון והבנייה, לרבות האדריכל דב כרמי ובנו רם. המשכן נחנך ב-30 באוגוסט 1966, ולמחרת החלו להתקיים בו ישיבות הכנסת.

בספרי לימוד המתארים את עבודת הכנסת ואת משכנה נטען שהמתכננים התכוונו לבנות בניין הדומה לאקרופוליס שביוון. למעשה, לא היה לאלו שהכינו את הפרוגרמה לבניין לפני התחרות שמץ של מושג כיצד הם רוצים שייראה הבניין, והתוצאה – מין שעטנז אדריכלי – היתה דומה באופן מפתיע לבניין שגרירות ארצות-הברית באתונה, שתכנן אדריכל הבאוהאוס הידוע וולטר גרופיוס ושנחשב לדוגמה מאוחרת של הסגנון הבין-לאומי.

בדגם המקורי של קלרוויין נראה בניין מלבני שלו 20 עמודים מלפנים ומאחור, 15 עמודים מכל צד ושתי חצרות פנימיות ממערב וממזרח לאולם המליאה שבמרכז הבניין. הכניסה לבניין היתה אמורה להיות מכיוון צפון.

המודל של קלרוויין, שזכה במקום הראשון בתחרות לתכנון משכן הכנסת ב-1957

המבנה הסופי הוא מבנה מרובע, עטוף ב-10 עמודים מכל צד, ללא חצרות פנימיות. אולם המליאה אינו במרכזו אלא בצדו המזרחי, וממערב לאולם המליאה יש אולם לקבלות פנים ולאירועים. אולם זה זכה לשם "טרקלין שאגאל", עקב עיטורו ביצירות אמנות של האמן היהודי יליד רוסיה מרק שאגאל.

באחד משלבי התכנון הוחלט שהכניסה למשכן תהיה מדרום לבניין, עם גרם מדרגות מרשים שיעלה מכיוון כביש רופין אל השערים. אך חשש של המטכ"ל מהפגזה ירדנית מכיוון דרום לעבר הכניסה למשכן הביאה להעברת הכניסה לצדו הצפוני של הבניין.

בבניית המשכן נעשה שימוש נרחב בבטון גלוי מבפנים ומבחוץ, ואחד המהנדסים אף נשלח במיוחד לחוץ-לארץ כדי ללמוד את הטכניקה – שהיתה פופולרית בשנות ה-60 של המאה ה-20. כדי לעמוד בתקנות הבנייה של עיריית ירושלים, שולבה בקירות החיצוניים של הבניין אבן אדמדמה שהובאה מהגליל. אומנם כשנחפרו יסודות הבניין נמצאה במקום כמות גדולה של אבן "מיזי יהודי" אדמדמה, אך כריית האבן היתה אטית ויקרה מדי, וההחלטה להשתמש בחומר נפץ לשם כך פגעה באבן ולא אפשרה את השימוש בה למטרות ציפוי. במהלך השנים נצבעו רוב קירות הבטון הגלוי בתוך הבניין, ורק באולם המליאה עדיין אפשר לראות את תקרת הבטון הגלוי המקורית.

פנים הבניין עוצב על-ידי אדריכלית הפנים דורה גד. גד עשתה שימוש רב בעץ לציפוי הקירות במליאה, בחלק גדול מהאזורים הציבוריים ובחדרי הוועדות. הצבעים שבהם נעשה שימוש היו כולם צבעים רכים. בכוונה לשמור על אווירה צנועה בבניין רוצפו רק חללים מעטים – ובהם טרקלין שאגאל – באבן מלוטשת, ורק בשנות ה-90 המאוחרות נוספו רצפות מאבן מלוטשת בחללים נוספים, ואזורים שהיו מרוצפים במרצפות רגילות או בלינוליאום כוסו בשטיחים או במשטחים דמויי פרקט.

חוץ משטיחי הקיר, פסיפסי הקיר והרצפה, שהזמין משאגאל יושב-ראש הכנסת הראשון יוסף שפרינצק עבור הטרקלין, הזמינה דורה גד – פחות או יותר על דעת עצמה – יצירות אמנות מאמנים ילידי הארץ ועולים חדשים לעיטור מתחם הכנסת והמשכן עצמו. האמנים שיצירותיהם מצויות במשכן הם בין היתר את דן בן-שמואל, שרגא וייל, דוד פלומבו, חוה קאופמן, משה קסטל, דני קרוון, ראובן רובין ובוקי שוורץ.

מבחינה ארכיטקטונית, החללים המעניינים ביותר בבניין המקורי הם אולם המליאה, אולם שאגאל, הספרייה, חדר הממשלה וחדרי הוועדות.

אולם המליאה ביום פתיחת הכנסת ה-17, י"ט בניסן תשס"ו, 17.4.2006

אחד ממאפייניו של אולם המליאה הוא גובהו – שלוש קומות. חברי הכנסת יושבים במשטח התחתון, שבמרכזו שולחן הממשלה דמוי הפרסה. מושבי חברי הכנסת שאינם חברים בממשלה מוצבים מימינו, משמאלו ומאחוריו של שולחן הממשלה. בקדמת האולם הבמה, שעליה יושבים בזמן ישיבות המליאה יושב-ראש הכנסת או אחד מסגניו, מזכיר הכנסת או אחד מסגניו ורשמת פרלמנטרית. הנואמים נושאים את דבריהם מדוכן הנואמים. מאחורי הבמה קיר שעיצב הפסל דני קרוון, שנושאו "ירושלים של מעלה וירושלים של מטה". את אבני הקיר סיתתו סתתים ירושלמים במשך תשעה חודשים, בהנחייתו של קרוון.

קרוון עיצב גם את התקרה התלויה בת 12 הקורות, לאחר שהוחלט שמסיבות אסתטיות ואקוסטיות יש להוסיף על התקרה הגבוהה שתכנן קלרוויין תקרה שנייה תלויה. לפי התכנון המקורי, אור טבעי שייכנס מחלונות רבים מתחת לתקרת המליאה יהיה מקור האור העיקרי שלה, אך עד מהרה התברר שאין זה רעיון טוב והחלונות נאטמו.

במליאה שני יציעים: יציע האורחים החשובים ויציע הציבור. יציע הציבור מוגן על-ידי זכוכית משוריינת, בעקבות מקרה שאירע בבית-פרומין, שבו אדם מעורער בנפשו השליך רימון לתוך המליאה לכיוון שולחן הממשלה. לפי התכנון המקורי היתה אמורה להיבנות על הקיר הקדמי של המליאה מעין מרפסת קטנה עבור נשיא המדינה, אך קרוון טען שיהיה זה מכובד יותר אם הנשיא ישב בפינה מוצנעת בצד ימין של יציע המכובדים, מאחורי לוח זכוכית.

לאחרונה מוגן הגג בעל מבנה הקמרון שמעל תקרת המליאה מפני טילים.

טרקלין הכנסת: הגובלנים של שאגאל ותקרת ה"שוקולדה"

טרקלין שאגאל הוא החלל הגדול הראשון שמגיעים אליו לאחר שנכנסים לבניין דרך "שער וייל" – הכניסה הראשית למשכן הכנסת בקומה הרביעית. טרקלין שאגאל משמש לקבלות פנים ולאירועים רשמיים. הטרקלין מעוטר בשלושה שטיחי קיר ובפסיפסי קיר ורצפה פרי יצירתו של האמן היהודי יליד רוסיה מרק שאגאל. נושאי שטיחי הקיר לקוחים מן ההיסטוריה היהודית: הנושא המרכזי בשטיח הימני הוא "חזון אחרית הימים", באמצעי – "יציאת מצרים", ובשמאלי – "השיבה לציון".

באחד משלבי התכנון של הטרקלין הוצע לבנות לאורך החלק העליון של קירותיו החיצוניים גלריה ברוחב של כשלושה מטרים ובה פינות ישיבה לחברי הכנסת ולאורחיהם. בשלב הראשון תוכננו רק כ-30 חדרים לשימושם האישי של חברי הכנסת, ופינות הישיבה היו אמורות לספק לחברי הכנסת ולאורחיהם מקומות מפגש מוצנעים. הגלריה גם היתה אמורה להמעיט את תחושת הניכור שממדי הטרקלין יצרו. אולם קלרוויין, שנאלץ לוותר על התקרה הגבוהה במליאה, נלחם בחירוף נפש נגד תוכנית זו. בסופו של דבר החליטה דורה גד, בתיאום עם שאגאל, לרכך את אווירת הטרקלין באמצעות קוביות עץ שהותקנו על התקרה – למורת רוחו של קלרוויין, שקרא לתקרה "פרסומת לשוקולדה".


ספריית הכנסת,והשקע במרכזה המכונה "הברכה", נבנתה בהשראת הספרייה שתכנן האדריכל הפיני אלוואר אלטו בעיירה הפינית ויפורי (‎Viipuri) בשנים 1927–1935. ונוסף עליה יש במשכן אלמנטים ארכיטקטוניים אחרים המזכירים את עבודתו של אלטו, למשל גרם המדרגות המוביל מהקומה הראשונה לקומה השנייה. במהלך השנים הוכנסו בספרייה כמה שינויים ארכיטקטוניים, לרבות צביעת עמודי הבטון הגלוי בצבע קרם ובניית קשת ביניהם למטרות תאורה. ואולם המבנה הבסיסי נשאר כפי שהיה.

הספרייה שתכנן אלוואר אלטו בוויפורי

ספריית הכנסת המקורית, לפני השיפוצים

חדרי הוועדות בבניין המקורי מוקמו בקומה הראשונה, במבנה טרסות בשיפוליו הדרומיים של הבניין. כיוון שהקיר הדרומי של חדרי הוועדות תוכנן כקיר ביטחון, הממוגן מפני הפגזות מכיוון ירדן, מוקמו החלונות בזווית. גם הקירות בצדם הצפוני של החדרים נבנו עם אותן זוויות, והן העניקו לחדרים, דמויי תפוחי האדמה, רכות מסוימת. זוויות החלונות גם מנעו מהיושבים בראש השולחן בוועדה להיראות לשאר היושבים ליד השולחן כצלליות. קירות הוועדות כוסו בפנלים של עץ; בכל חדר עוצבו הפנלים מעץ אחר ובאופן אחר. בינואר 2008 עברו הוועדות לאגף החדש (ראו להלן) של משכן הכנסת, ולפי התוכנית חדרי הוועדות האלה יועברו לשימושן של הסיעות.

ועדת הכלכלה בבניין המקורי

חדר הממשלה נמצא בקומה השנייה של המשכן. לא מתקיימות בו ישיבות ממשלה, אלא מתקיימים בו מפגשים בהשתתפות שרים. למרות ממדיו הקטנים, החדר הזה הוא אחד החללים היפים בכנסת. את רוב שטחו תופס שולחן ישיבות עגול העשוי מעץ טיק כבד, ועליו, מול כל מושב, לוח עור שחור לכתיבה. מעל לשולחן יש תקרת ביניים לבנה מדורגת פנימה, עגולה אף היא, ועליה מורכבים אביזרי התאורה. הרצפה מכוסה שטיח כחול. קירות החדר מצופים בעץ אלון בהיר ועל הקיר הפונה לכניסה לחדר תלוי ציור שמן גדול של נוף גלילי שצייר ראובן רובין.

חדר הממשלה

האודיטוריום

בשנת 1981 החל תכנונו של אגף חדש לבניין הכנסת, ובנייתו הופקדה בידי מע"צ. הצורך בו נבע בעיקר מן ההחלטה להעמיד לרשות כל חבר הכנסת משרד. כמו כן, מ-1977 ואילך החלו חברי הכנסת להעסיק מזכירות ועוזרים פרלמנטריים; למינהל הכנסת נוספו יחידות חדשות, כמו הלשכה המשפטית ויחידת המחשבים; מחלקות ותיקות בכנסת התרחבו – ואלה הגבירו את הצפיפות בבניין. בתחילה ניסו לפתור את הבעיות על-ידי סגירת חללים פתוחים בקומה השנייה ובקומה הרביעית ויצירת חדרים נוספים, אך לבסוף לא היה מנוס מבניית אגף חדש.

בניית האגף החדש – שזכה תחילה לכינוי "הילטונים", משום שמסדרונותיו הצרים המכוסים בשטיחים, שלאורכם נבנו 48 הלשכות החדשות עבור חברי הכנסת, מזכירים מסדרונות בבית-מלון – נסתיימה בשנת 1992.

נוסף על לשכות חברי הכנסת נבנה באגף החדש אודיטוריום בן 330 מושבים. הקיר מאחורי במת האודיטוריום עשוי עץ ועוצב בידי האמן דני קרוון. המבנה כולל מחסנים. עד לבניית אגף קדמה שכנו בו גם שני חדרי ועדות וחדר כושר לשימוש חברי הכנסת ועובדי הכנסת. ייחודו של אגף נגבה, שהכניסה אליו היא מקומת הוועדות בבניין המקורי, הוא בעובדה שהוא כמעט אינו בולט כלל מעל פני השטח. רק בתצלומים מהאוויר אפשר להבחין בהיקפו.

במהלך כהונת הכנסת ה-14 (1996– 1999) הוחלט להרחיב את משכן הכנסת פעם נוספת. הצפיפות הבלתי נסבלת בבניין, שנגרמה כאמור מהגדלת צוותי חברי הכנסת, מהקמת יחידות מינהליות חדשות, מהתרחבות יחידות קיימות ומגידול מספר באי הבית בכלל והמוזמנים לישיבות ועדות הכנסת בפרט, חייבה פתרונות קבועים. במרוצת השנים אף הציבו קרוונים בצדו המזרחי של הבניין, והם הועתקו לצדו המערבי כאשר החלה עבודת הבנייה של האגף החדש והוצאו ממתחם הכנסת לאחר סיום בנייתו. מספר המבקרים ההולך וגדל חייב גם היערכות חדשה בתחום הבדיקות הביטחוניות בכניסה למתחם. כמו כן, משכנן של ועדות הכנסת בקומה הראשונה מצד דרום, בעוד הכניסה הראשית לבניין היא בקומה הרביעית מצד צפון, הקשה על המוזמנים לוועדות, שמספרם הלך וגדל – שכן הם נאלצו לעבור כברת דרך במסדרונות ובאכסדרות המרכזיים של הבניין, הכביד את תחזוקת הבניין והעמיס על פעילות המעליות.

המכרז לתכנון האגף החדש יצא בשנת 2000, במהלך כהונת הכנסת ה-15 (1999–2003). במכרז זכה משרד האדריכלים הירושלמי של נחום מלצר וגיא איגרא. התוכנית של מלצר ואיגרא כללה חניון תת-קרקעי מתחת לרחבת הכנסת בקדמת הבניין המקורי, כניסה חדשה למתחם הכנסת, אגף חדש לאורך כל הצד המזרחי של הבניין המקורי – המחובר אליו באמצעות מעברים רבים – ובניין למתקני אנרגיה ותחזוקה. בשלב מסוים תוכנן גם בניין עבור אגף מבקרים, אך תוכנית זו בוטלה במהלך כהונת הכנסת ה-17 (2006–2009).

חדר ועדה באגף קדמה

בתכנון הבנייה של האגף החדש היה צריך להביא בחשבון את העובדה שבמהלך הבנייה הכנסת אמורה להמשיך לפעול כרגיל. לכן שלבי הביצוע היו גורם מובנה בתפיסה התכנונית. כך, למשל, על מנת לפנות את השטח שעליו נבנו משרדי חברי הכנסת ואולמות הוועדות, צריך היה להרוס את חדרי המכונות ואת חניון הכנסת, ולשם כך נבנו מרכז האנרגיה והתחזוקה החדש במדרון המזרחי וחניון תת-קרקעי מתחת רחבת הכנסת לפני שהחלה העבודה על בניין משרדי חברי הכנסת ובניין הוועדות.

בניין הוועדות באגף קדמה

אגף קדמה, שבנייתו הושלמה בשלבים מנובמבר 2005 ועד ינואר 2008, הכפיל למעשה את שטח הרצפה של משכן הכנסת. בחלקו הצפוני של האגף נבנה בניין בגובה שלוש קומות ובו 17 אולמות ישיבות מרווחים ומאובזרים בטכנולוגיות חדישות, לשכות ל-16 יושבי-ראש ועדות, ומשרדים למנהלי הוועדות ולצוותיהן. אולמות 12 הוועדות הקבועות בנויים בצורת אליפסה, ויש גם שני חדרי ועדה עגולים. על רצפות הוועדות הונחו שטיחים שיוצרו במיוחד במפעל "שטיחי כרמל". לכיוון מזרח משתקף מבניין הוועדות נוף מרהיב של השכונות רחביה ונחלאות.

בבניין האמצעי של האגף, המתנשא לגובה של שתי קומות, יש 49 לשכות נוספות לחברי הכנסת וכמה חדרי ישיבות קטנים, ובבניין הדרומי, המתנשא לגובה של קומה אחת ובו גם קומת מרתף, נמצאים משרדיהן של מחלקות אחדות בכנסת, כמו הלשכה המשפטית, מרכז המחקר והמידע של הכנסת ויחידת המחשב, וגם חדר כושר חדיש לשימוש חברי הכנסת ועובדיה.

אף שאגף קדמה – שלא כמו אגף נגבה – בנוי ברובו מעל פני הקרקע, אין הוא מאפיל על הבניין המקורי בן חמש הקומות, שבחלקו הגבוה ביותר הוא רק בן שלוש קומות. כמעט מכל כיוון שבו מסתכלים אל הכנסת נשקפת הצללית המוכרת של הבניין המקורי.

סגנון הבניין חדשני ומרווח, והוא אינו מתיימר לחקות את סגנון הבניין המקורי, אף שהוא משתלב בו בצורה אורגנית. לעומת השטחים הציבוריים בבניין המקורי, שכולם מלבניים בצורתם, רבים מהשטחים בבניין החדש הם בעלי קירות מעוגלים. בבניין החדש נעשה שימוש רב באבן ושימוש מועט בעץ, והרצפות בכל האזורים הציבוריים מכוסות באבן מלוטשת. לעומת השימוש הנרחב שנעשה בבטון גלוי בבניין המקורי, באגף החדש רק העמודים החיצוניים הם מבטון ללא ציפוי.

האגף כולו בנוי סביב שבע חצרות פנימיות, וכך ברוב שעות היום הבניין מוצף אור טבעי רך. בתוך כל אחת מהחצרות יש צמחייה עשירה ומוצגים ארכיאולוגיים. באחת החצרות נמצאת מערת קבורה בת כ-2,000 שנה, שקיומה היה ידוע כבר כאשר נבנה הבניין המקורי אך היא נתגלתה רק במהלך חפירת היסודות לאגף החדש. יש לציין שמתכנני הבניין ונציגי הכנסת החליטו, מסיבות כלכליות בעיקר, שלא להציג כלל באגף קדמה יצירות אמנות, אלא לשים את הדגש על ממצאים ארכיאולוגיים.

צילום אווירי של משכן הכנסת לאחר ההרחבה. צולם מכיוון מערב