כניסה
ב' בחשוון תשע"ה    26 באוקטובר 2014    הכנסת ה-19, מושב שני, פגרת הקיץ אA   אA   אA Русский    العربية    English
 
 
Skip Navigation Linksעמוד הבית > על הכנסת > לקסיקון אישים ומונחים > מלחמת ששת הימים

לקסיקון אישים ומונחים

 
ללקסיקון המלא
  הדפס

 מלחמת ששת הימים


מלחמת ששת הימים: שריון ישראלי בגזרה המרכזית

בסיני, 7.6.1967

​מלחמת בזק בין ישראל לבין מצרים, סוריה וירדן, שנמשכה מ-5 ביוני ועד 10 ביוני 1967. המתיחות בין ישראל ומדינות ערב התגברה מאמצע שנות ה-60 ואילך, בשל ריבוי פיגועים של מסתננים ומחבלים פלסטינים, שהגיעו לישראל מסוריה, מירדן, מרצועת-עזה ומחצי האי סיני, ופעלו בעידודן הפעיל של מדינות ערב. על כך נוספו מתחים בשל פרויקטים להטיית מקורות מים בישראל ובסוריה והפגזות סוריות לעבר היישובים הישראליים בעמק החולה.
 
ב-6 באפריל 1967 היתה תקרית אווירית בין ישראל לסוריה, ובמהלכה הופלו שישה מטוסי "מיג" סוריים. סוריה התלוננה בפני מצרים בעלת בריתה על שלא חשה לעזרתה, בפרט נוכח חוזה ההגנה ביניהן מנובמבר 1966, ומצרים הודיעה כי לא תסבול פעולה ישראלית נוספת נגד סוריה. הצבא המצרי הועמד בכוננות למלחמה, וריכוזים עצומים של טנקים ויחידות חיל רגלים הוצבו בסיני בקרבת הגבול עם ישראל. הסובייטים, בעלי בריתה של מצרים, עודדו אותה בהכנות אלה. הצהרות שהשמיעו מנהיגים ישראלים באמצע חודש מאי פורשו על-ידי הרוסים והערבים כאיומים על סוריה. מצרים דרשה את פינויו המיידי של כוח החירום של האו"ם מעמדותיו לאורך גבול מצרים-ישראל וממצרי טיראן, ולאחר מכן את פינוי כוח האו"ם מכל השטח שבשליטתה. האו"ם נענה לדרישה זו מייד.
 
ב-21 וב-22 במאי הטיל נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר סגר על מפרץ עקבה, על-ידי סגירת מצרי טיראן לכל תנועת ספנות לאילת וממנה; האזור היה פתוח לשיט ישראלי בפיקוח כוח החירום של האו"ם מאז 1957, וישראל הצהירה שוב ושוב כי תראה בסגר כזה קאזוס-בלי – עילה למלחמה. ארצות-הברית ומדינות נוספות הכריזו כי מצרי טיראן הם נתיב מים בין-לאומי, ועליהם להישאר פתוחים למעבר חופשי ובטוח של כל האוניות המפליגות בתום לב, אולם לא נקטו צעדים מעשיים בעניין. מצרים הצהירה כי כל ניסיון לפרוץ את הסגר יתפרש על-ידה כפעולת מלחמה.
 
נאצר, בהתגרות מכוונת, הזמין את ישראל לצאת למלחמה, בהצהירו שמצרים חזקה דיה לנצח בה, והשמיע איומים בדבר השמדת ישראל. מנהיגי מדינות ערב אחרים השמיעו אף הם נאומים מלחמתיים. חוזים דומים לחוזה ההגנה עם הסורים נחתמו על-ידי מצרים עם ירדן ב-30 במאי 1967 ועם עירק ב-4 ביוני. כמו כן הוגברה אספקת הנשק הסובייטי למדינות ערב.
 
ב-5 ביוני, בשעות הבוקר המוקדמות, פרצה המלחמה. ישראל הלמה בחיל האוויר המצרי: מטוסי חיל האוויר תקפו את כל שדות התעופה הצבאיים במצרים ובסיני, ולמעשה הוציאו את חיל האוויר המצרי מכלל פעולה בהשמידם מאות מטוסים על הקרקע. באותו בוקר החלו כוחות ירדניים בהפגזות ובהתקפות אוויריות אל מעבר לקו שביתת הנשק עם ישראל. ישראל הזהירה את המלך חוסיין שיישאר מחוץ למעגל הלחימה, אך הוא לא שעה לאזהרה, והצבא הירדני תקף וכבש את מטה האו"ם (לשעבר ארמון הנציב העליון הבריטי) מדרום לירושלים. חיל האוויר הישראלי נקט פעולה גם נגד חיל האוויר הירדני. תוך כדי כך המשיכה סוריה להפגיז יישובים ישראליים; בו ביום הותקפו שדות תעופה סוריים וחיל האוויר הסורי הושמד ברובו. ביום הראשון לקרבות השיגה ישראל עליונות אווירת מוחלטת; האיפול על המידע הזה היה כמעט מוחלט.
 
בו בזמן התקדם צה"ל לתוך חצי האי סיני, לעבר רפיח ואל-עריש בצפון, אבו-עגיילה וביר-גפגפה במרכז ואל-קוסיימה בדרום. לאחר קשיים שהכוח נתקל בהם באזור אבו-עגיילה, כבש את האזור כוח ישראלי משולב של הצנחנים, של חיל רגלים ושל חיל הנדסה ושריון, בסיוע אווירי. בלילה שבין 5 ל-6 ביוני ניטש קרב מר במבואות עזה. השריון הישראלי דהר קדימה ונתמך על-ידי חיל האוויר. ב-6 ביוני בערב הפכה הנסיגה המצרית לתבוסה של ממש: שארם א-שיח', העמדה המצרית שממנה הופעל הסגר על מצרי טיראן, נכבשה מכיוון הים.
 
נוסף על ההתקפות על חיל האוויר הירדני החיש צה"ל תגבורות לירושלים, ועוד ב-5 ביוני נכבש שוב מטה האו"ם והושג חיבור לעמדה המבודדת שעל הר-הצופים בצפון העיר, שמאז 1949 היתה מובלעת ישראלית בתוך שטח ירדני. בשל חשיבותם של המקומות הקדושים ניתנו פקודות מפורשות לצמצם ככל האפשר את ההרס הפיזי בעיר העתיקה. לאחר 36 שעות של קרבות עזים הצליחה ישראל להשתלט על כל הדרכים המובילות לעיר העתיקה ולמזרח ירושלים. ב-7 ביוני הסתיים כיבוש העיר העתיקה וכוחות של צה"ל זכו להגיע אל הכותל המערבי ולהניף שם את דגל ישראל. קרבות כבדים התנהלו באזור ג'נין, בשומרון הצפוני ובקלקיליה וסביבתה, שמשם הפגיזו תותחים ארוכי טווח את תל-אביב.
 
בסוף יום הקרבות השלישי השלימו הכוחות הישראליים את כיבושו של כל חצי האי סיני עד לתעלת סואץ ואת כיבוש רוב הגדה המערבית. בשלב זה, לאחר ימים אחדים של התמקחות, קראה מועצת הביטחון של האו"ם להפסקת אש, וישראל היתה הראשונה שהסכימה לה. ב-8 ביוני הצטרפה לבנון רשמית למלחמה, אולם חוץ משיגור מטוס אחד או שניים לא השתתפה באופן פעיל בקרבות. סוריה המשיכה בהפגזות על היישובים הישראליים ואף עשתה ניסיון כושל לכבוש את קיבוץ דן. לאחר סירובה של סוריה להפסקת אש, ריכז צה"ל כוחות גדולים באזור והסתער על העמדות הסוריות במעלה ההר בכיוון רמת-הגולן. ב-20 שעות של קרבות עזים הובקעה פרצה בקצה הצפוני של הקו הסורי, בקרבת קיבוץ דן; רצועה רחבה של רמת-הגולן, לרבות העיר קונייטרה וכתף-החרמון, נכבשה על-ידי צה"ל. הפסקת האש בגבול הסורי נכנסה לתוקף ב-10 ביוני.
 
המלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי מוחץ. במהלכה הושמדו למעלה מ-400 מטוסים ערביים – 60 מהם הושמדו באוויר; יותר מ-500 טנקים ערביים נהרסו או נלקחו שלל; כ-70% מכלל הציוד הכבד של מצרים, של סוריה ושל ירדן – בשווי של למעלה ממיליארד דולר – הוצא מכלל פעולה. למעלה מ-15,000 מצרים נהרגו ו-5,600 נשבו. אבדות ירדן הסתכמו, לטענת המלך חוסיין, בכ-6,000 הרוגים (על-פי אומדנים אחרים מספר האבדות קטן בהרבה). לסוריה היו כ-1,000 אבדות. יותר מ-700 ישראלים נפלו במלחמה ו-2,500 נפצעו.
 
המלחמה הביאה לישראל שליטה על שטחים הגדולים פי שלושה משטחה לפני 1967, ועל אוכלוסייה ערבית של כמיליון נפש (נוסף על 300,000 האזרחים הערבים בישראל באותה תקופה). לאחר המלחמה שררו בציבור אווירה מרוממת ותחושת עוצמה בזכות הניצחון הצבאי המהיר וכיבוש העיר העתיקה – בניגוד מוחלט לחרדה ולבלבול במדינה בתקופת ההמתנה, לנוכח איומי מדינות ערב בהשמדת ישראל וההתפתחויות המדיניות המהירות.
​מלחמת ששת הימים: הרמטכ"ל יצחק רבין, שר הביטחון משה דיין ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס בכניסה לעיר העתיקה, 7.6.1967
​מלחמת ששת הימים: ראש הממשלה לוי אשכול והשר מנחם בגין
עם חיילים בסיני, 14.6.1967
ללקסיקון המלא
 
 
יום ירושלים
דבר המפקד אלוף משנה מוטה גור במסדר חטיבתי על הר הבית
הכנסת השישית