כניסה
ז' באלול תשע"ד    2 בספטמבר 2014    הכנסת ה-19, מושב שני, פגרת הקיץ אA   אA   אA Русский    العربية    English
 
 
Skip Navigation Linksעמוד הבית > על הכנסת > לקסיקון אישים ומונחים > הרצל, בנימין זאב

לקסיקון אישים ומונחים

 
ללקסיקון המלא
  הדפס

 בנימין זאב הרצל (1860–1904)


ציור שמן של הברון יוסף ארפד קופאי פון

דרמוטה, 1899

בנימין זאב הרצל הוא חוזה מדינת היהודים, אבי הציונות המדינית ומייסדה של ההסתדרות הציונית העולמית. הוא נולד בשנת 1860 בבודפשט שבהונגריה והתחנך ברוח "ההשכלה" היהודית-גרמנית של זמנו. בשנת 1878 עבר עם משפחתו לווינה, ושם סיים לימודי משפטים. לאחר שנה אחת במקצוע המשפטים החל לעסוק בכתיבה. הוא פרסם סיפורים ומחזות וכמה מהם הוצגו באוסטריה ובגרמניה.

בשנת 1891 החל הרצל לשמש כתב של העיתון הווינאי Neue Freie Presse בפריס. כשהחריפה האנטישמיות בצרפת גברה התעניינותו בשאלת היהודים. עבודתו בסיקור עיתונאי של פרשת דרייפוס בשנים 1894–1895 הביאה אותו למסקנה שלבעיית היהודים יש פתרון אחד – יציאת היהודים מארצות מושבם וריכוזם בטריטוריה משלהם, שבה יוכלו לקיים ריבונות עצמאית.

בשנים 1896–1898 ניסה הרצל לקבל תמיכה של בעלי הון יהודים – הברון מוריס דה- הירש והברון אדמונד דה-רוטשילד – בהקמת מדינה יהודית. הוא גם ניסה לקבל מן האימפריה העות'מאנית זיכיון להתיישבות יהודית בארץ-ישראל, ולצורך זה פגש את הסולטן ואת הווזיר הגדול. בשנת 1898 פגש בירושלים את קיסר גרמניה והציע לו כי היהודים יקבלו עליהם את תיקון מצבה הפיננסי של האימפריה העות'מאנית תמורת ויתורו של הסולטן על שלטונו בארץ-ישראל והסכמתו להקמת מדינה יהודית בלתי תלויה. מאמציו לא נשאו פרי, והוא הגיעה למסקנה שעליו להציג את תוכניתו לציבור הרחב.

התנועה הציונית הקדימה את הרצל, שלא ידע על פעילות אגודות "חובבי ציון", שנוסדו ברוסיה בסוף המאה ה-19 ודגלו בעלייה לארץ-ישראל ובהתיישבות בה.

רוב יהודי אירופה המערבית ואף מקצת "חובבי ציון" במזרח ובמערב דחו את תוכניתו של הרצל, שנראתה להם מרחיקת לכת, ואולם רבים מ"חובבי ציון" ומהסטודנטים הציונים באוסטריה ובמדינות אחרות קידמו את רעיונותיו בהתלהבות. מתוך קשריו עם "חובבי ציון", בפרט ממזרח אירופה, בא הרצל לכלל הכרה שרק בארץ-ישראל – ולא בארגנטינה או בארץ אחרת – ירצו היהודים להקים את מדינתם.

באוגוסט 1897 כינס הרצל בבאזל את הקונגרס הציוני הראשון – האספה הלאומית של העם היהודי החפץ בתחייתו. בקונגרס זה אושרה תוכנית באזל, שלפיה מטרת הציונות היא "להקים בית לאומי עבור העם היהודי בארץ-ישראל, שיהיה מובטח על בסיס משפט העמים", והוקמה ההסתדרות הציונית. הרצל ניהל את דיוני הקונגרס ונבחר לנשיא ההסתדרות הציונית. בכהונה זו שימש עד מותו.

מאז באזל ואילך חתר הרצל בהתמדה להשגתן של שתי מטרות עיקריות: הקמת מולדת לעם היהודי בארץ-ישראל בהסכמת המעצמות, שתושג באמצעות משא-ומתן דיפלומטי, כפי שנקבע בתוכנית באזל, וחיזוקה ופיתוחה של ההסתדרות הציונית עד שתהיה מסוגלת להיות גורם בעל משקל במשא-ומתן המדיני ולעמוד בראש מפעל ההתיישבות בבוא היום.

בשנים 1897–1901 פעל הרצל להקמת מוסדות שיסייעו בהקמת התוכנית הציונית. ביוזמתו הוקם בנק אוצר התיישבות היהודים, שנועד להיות הבסיס למשא-ומתן כספי עם השלטון העות'מאני, שכן תוכניתו היתה לשלם תמורת הזיכיון להתיישב בארץ-ישראל. ואולם הבנק הצליח לגייס הון קטן בלבד, בשל התנגדותם של בעלי הבנקים היהודיים הגדולים באירופה לציונות המדינית. ביוזמתו של הרצל הוקמה גם הקרן הקיימת לישראל.

לשם גיוס אהדתם של המדינאים ודעת הקהל בבריטניה לציונות, כינס הרצל את הקונגרס הציוני הרביעי בשנת 1900 בלונדון. הוא בא בדברים עם ממשלת בריטניה בעניין השגת זיכיון להתיישבות יהודית בקפריסין, בחצי-האי סיני ובחבל הסמוך לוואדי אל-עריש – חבלי ארץ שהיו נתונים בחסותה של בריטניה וקרובים לארץ-ישראל. הוא קיווה כי התיישבות יהודים בשכנות לארץ-ישראל תניע את השלטון הטורקי לוויתורים. ואולם, מאמציו להניע את בריטניה להסכים ליישב יהודים במקומות אלו לא נשאו פרי.

באוגוסט 1903, בקונגרס הציוני השישי שהתכנס בבאזל, הציג הרצל את הודעתה של ממשלת בריטניה בדבר הסכמתה העקרונית להקמת מושבה יהודית אוטונומית באפריקה המזרחית תחת שלטונו של מושל יהודי ובהנהלתה העליונה של בריטניה. הוא הודיע במפורש שאין הצעה זו באה לשנות דבר בעניין המטרה הסופית של הציונות – התיישבות בארץ-ישראל – ואף-על-פי-כן עוררה התוכנית תסיסה והתנגדות נמרצת בקונגרס, בייחוד בקרב הצירים מרוסיה, שראו בכך בגידה בארץ-ישראל. כשהוחלט למרות התנגדותם לקדם את נושא ההתיישבות באפריקה המזרחית, עזבו המתנגדים את אולם הקונגרס. בשיחה עם הצירים שפרשו הצהיר הרצל לפניהם שלא הפסיק אף לרגע אחד את מאמציו להשגתה של ארץ-ישראל, והיא היתה ותהיה לעולם מטרתה של הציונות, וכך עלה בידו למנוע את פילוגה של התנועה. בישיבת הסיום של הקונגרס הצהיר בעברית: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני."

ואולם השתדלויותיו של הרצל בעניין ארץ-ישראל לא הביאו לתוצאות ממשיות. בתחילת נובמבר 1903 נתכנסו בחרקוב חברי הוועד הפועל הציוני מרוסיה כדי לדרוש מהרצל התחייבות בכתב על הסתלקותו מתוכנית אוגנדה ומכל הצעה להתיישב מחוץ לארץ-ישראל. הרצל סירב לקבל את שליחיהם. לאחר חודשים של מאבק קשה ופולמוס חריף בעיתונות הציונית ובאספות עם, החליט הרצל לכנס את הוועד הפועל הציוני הגדול לשם בירור המחלוקת. הכינוס התנהל בווינה באפריל 1904. בדיונים הסוערים הצהיר הרצל לפני חברי הוועד הפועל שהוא מוסיף לשמור אמונים לארץ-ישראל, והצליח להרגיע את האופוזיציה ולשמור על אחדותה של ההסתדרות הציונית.

ועידת התפייסות זו היתה מפעלו הגדול האחרון של הרצל למען התנועה הציונית. מלחמותיו הקשות ועבודתו המאומצת למען הציונות החלישו את לבו. הרצל נפטר בשנת 1904 באוסטריה.

בזכות פעילותו של הרצל קיבל העם היהודי הכרה כאומה בין האומות ונפתחה לפניו תקופה חדשה. הרצל הפך את התנועה הציונית לתנועה עולמית, וההסתדרות הציונית הקנתה לה דמות של ארגון מדיני המייצג את העם היהודי. מכאן הוליכה הדרך להצהרת בלפור בשנת 1917 ולייסודה של מדינת ישראל.

בצוואתו ביקש הרצל להיקבר ליד אביו בווינה, עד שהעם היהודי יעביר את עצמותיו לארץ-ישראל. באוגוסט 1949 הועברו עצמותיו לירושלים ונטמנו בהר-הרצל, לפי חוק העלאת עצמותיו של הרצל, התש"ט–1949. במעמד זה נטמנו בהר הרצל גם עצמותיהם של הוריו. עצמות ילדיו, האנס ופאולינה, נטמנו בהר הרצל בספטמבר 2006. בדצמבר 2007 נטמנו בהר הרצל גם עצמות נכדו.

בשנת 2004 נחקק חוק בנימין זאב הרצל (ציון זכרו ופועלו), התשס"ד–2004. על פי סעיף 1 בחוק זה, מטרותיו "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני". סעיף 10(א) בחוק קובע כי "אחת לשנה, בי' באייר, יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, יקוים יום הרצל".
​תחריט של הרמן שטרוק, 1903
​דיוקן צרוב בלוח אבץ, דני קרוון, 1966
​ציור שמן של גוסטב ורטהיימר, 1895
ללקסיקון המלא
 
 
הנצחת זכר בנימין זאב הרצל