כניסה
ב' בחשוון תשע"ה    26 באוקטובר 2014    הכנסת ה-19, מושב שני, פגרת הקיץ אA   אA   אA Русский    العربية    English
 
 
Skip Navigation Linksעמוד הבית > על הכנסת > לקסיקון אישים ומונחים > בגין, מנחם

לקסיקון אישים ומונחים

 
ללקסיקון המלא
  הדפס

 מנחם בגין (1992‎–1913)


מדינאי, מייסד תנועת חרות ומנהיגה, מנהיג הליכוד, ראש ממשלת ישראל בשנים 19771983.

 

מנחם בגין נולד בי"ג מנחם-אב תרע"ג, 16 באוגוסט 1913, בברסט-ליטובסק שבבילרוס, אז בשטח פולין, נפטר בד' באדר ב' תשנ"ב, 9 במרס 1992, ונקבר בירושלים.

 

בגין גדל בבית ציוני. בילדותו התחנך ב"חדר" ובבית-הספר הדתי "תחכמוני". אביו זאב היה מזכיר קהילת ברסט-ליטובסק. הוריו ורוב בני משפחתו נספו בשואה. 
 
בילדותו היה לזמן קצר חבר בתנועת הנוער השומר הצעיר, ואחר כך הצטרף לתנועת הנוער ברית טרומפלדור (בית"ר) שייסד זאב ז'בוטינסקי, שדגלה בציונות ובהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. בשנת 1936 נתמנה לנציב בית"ר בצ'כוסלובקיה, ובשנת 1938 נתמנה לנציב בפולין – פלג של התנועה שמנה אז עשרות אלפי חברים. בשנים אלו היה גם חבר במרכז הצה"ר – ברית הציונים הרוויזיוניסטים – שייסד זאב ז'בוטינסקי בפולין. בשנת 1935 סיים מנחם בגין את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ורשה. בשנת 1939 נשא לאשה את עליזה לבית ארנולד, שאביה היה ממנהיגי הרוויזיוניסטים.
 
כשפלשו הגרמנים לפולין נמלט בגין מוורשה לווילנה, שנכבשה על-ידי הסובייטים. בספטמבר 1940 נאסר על-ידי השלטונות הסובייטיים באשמת פעילות ציונית ונידון ל-8 שנות מאסר. הוא הוגלה למחנה של עבודת פרך בצפון-מזרח רוסיה האירופית. בסוף שנת 1941, לאחר שהות של כמה חודשים בלבד במחנה, שוחרר ממנו בשל היותו אזרח פולני, על-פי הוראות חוזה סטלין-שיקורסקי; עם אזרחים פולנים אחרים ששוחררו הצטרף לצבאו של גנרל אנדרס, צבא פולני חופשי שיועד להילחם עם בעלות הברית בצבאות הגרמניים. לאחר נדודים ברחבי רוסיה הגיע בשנת 1942 לארץ-ישראל כחייל פולני, וזמן קצר היה פקיד בלשכת קצין העיר הפולני.
 
בארץ-ישראל התחוור לו עד כמה הידרדר מצבה של התנועה הרוויזיוניסטית לאחר מותו של ז'בוטינסקי בשנת 1940. מצבו של האצ"ל – ארגון צבאי לאומי, מייסודה של תנועת בית"ר – היה קשה אף יותר, בשל פרישתם של אברהם שטרן ואחרים למחתרת החדשה – לח"י, ובשל מותו של מפקד הארגון דוד רזיאל בפעולה בעיראק.
 
מפקד האצ"ל באותה תקופה, יעקב מרידור, העריך שלנוכח היעדים של הארגון – מרד מחודש בשלטון הבריטי בארץ-ישראל וחיזוקו הצבאי של היישוב היהודי בארץ – הכרחי שתעמוד בראשו דמות סמכותית ובעלת יכולת מדינית. בעת שהותו של בגין בארץ הציע לו מרידור את תפקיד מפקד האצ"ל, אך בגין לא רצה לפרוש מתפקידו בצבא הפולני בעצם ימי המלחמה בהיטלר ללא הסכמת מפקדיו. בסוף 1943, בהתערבות גורמים מדיניים, קיבל בגין חופשה ללא תשלום מן הצבא ואישור רשמי להתמנות למפקד האצ"ל, אך רק לאחר שחבריו הפצירו בו לקבל עליו את המשימה היה למפקד הארגון.
 
בתחילת שנת 1944 הכריז בגין מלחמה מזוינת על השלטון המנדטורי הבריטי וניהל את מלחמת המחתרת בבריטים. ההוראות הראשונות שניתנו היו פיצוץ משרדי מס ההכנסה והתקפה על בנייני הבולשת הבריטית ברחבי הארץ. בתקופת "המאבק" ניהל מן המחתרת את הפעילות המדינית של האצ"ל ופיקח על פעילותו הצבאית. בניצוחו של בגין נקט הארגון עשרות רבות של פעולות נגד יעדים בריטיים עד ליציאתם של הבריטים מן הארץ. הבולשת של ממשלת המנדט הכריזה על מתן פרס בעד הסגרתו, אך בגין לא הוסגר. גם החיפושים ההמוניים אחריו, שנערכו בעזרת הצבא, לא הצליחו.
 
בגין התנגד לתכנית החלוקה של האו"ם. מולדת, להשקפתו, היא שלמות היסטורית וגיאוגרפית, ושטחה של ארץ-ישראל כולל גם את השטח שממזרח לירדן. ואולם הוא קיבל את מרות המוסדות הלאומיים, אשר קיבלו את תוכנית החלוקה.
 
סמוך ליציאתם של הבריטים מן הארץ דרש בגין שהמוסדות הלאומיים היהודיים יכריזו על הקמתה של מדינה עצמאית וירכיבו ממשלה, שתוכר על-ידי המחתרת. ביוזמתו הושג הסכם בין האצ"ל ובין הממשלה הזמנית בראשות דוד בן-גוריון על הצטרפותם של 10,000 חיילי האצ"ל, בגדודים משלהם, לצבא הישראלי המתארגן. המחתרות פורקו, וחלק ממנהיגיהן פנו לפעילות פוליטית.
 
בשנת 1948 הגיעה מאירופה הספינה "אלטלנה" שרכש האצ"ל, ועל סיפונה נשק, תחמושת ומתנדבים שבאו לעזרת היישוב הנלחם על חייו. האצ"ל דרש ש-20% מן הנשק והתחמושת יוקצו ליחידותיו הנלחמות בירושלים, שעדיין היו יחידות עצמאיות בתוך צה"ל. הממשלה דחתה בתוקף תביעה זו, ותבעה שכל כלי הנשק יימסרו לצה"ל. משנענתה בשלילה, פתח הצבא באש על "אלטלנה", והספינה עלתה בלהבות מול שפת הים בתל-אביב. דבריו המרסנים של מנחם בגין, שהיה על הספינה, שודרו בתחנת הרדיו של האצ"ל ומנעו תגובה צבאית של לוחמי הארגון כלפי המעורבים בירי, שהיתה יכולה להתפתח למלחמת אחים.
 
בקיץ 1948 הקים בגין את תנועת החרות מייסודו של הארגון הצבאי הלאומי, ועמד בראשה. בבחירות לכנסת הראשונה, שנערכו בשנת 1949, זכתה תנועת החרות ב-14 מושבים בכנסת. בן-גוריון השאיר את המפלגה מחוץ לקואליציה. בשנת 1952 התנגד בגין לקבלת "שילומים" מגרמניה, והפגנות המחאה שארגן הסתיימו בניסיון לפרוץ אל הכנסת. הוא הושעה אז מכהונתו בכנסת ולא הורשה להשתתף בישיבותיה ולהיות מעורב בעבודתה במשך שלושה חודשים.
 
הטראומה של שואת יהודי אירופה השפיעה השפעה עמוקה על השקפת עולמו של בגין. הוא האמין בכל לבו כי הלקח מן השואה הוא שהעם היהודי חייב להגן עצמו בארצו, כדי למנוע סכנה מחודשת לקיומו. לדבריו, את ההחלטה על הפצצת הכור האטומי בעירק בשנת 1981, קיבל, כראש ממשלת ישראל, בשל הצורך להגן על מדינת ישראל משואה שנייה. בגין הצטיין כפרלמנטר והעריך וכיבד את הכנסת. הוא עסק רבות בחקיקה ותרם לביצור מעמדו של בית-המשפט העליון. הוא ניחן בכושר רטורי, אשר בא לידי ביטוי בנאומיו בכנסת ובעצרות גדולות.
 
כדי להגדיל את כוחה הפוליטי חברה תנועת החרות, בשנת 1965, למפלגה הליברלית, והוקם גח"ל – גוש חרות ליברלים – שבראשו עמד בגין. כך הצליח בגין למחוק את התדמית הקיצונית שדבקה בתנועת החרות. בשנת 1967, בזמן "תקופת ההמתנה", היה בגין מיוזמי הקמת ממשלת האחדות הלאומית. לאחר הצטרפות מפלגתו לקואליציה לחץ בגין על ממשלת אשכול למנות את משה דיין לשר הביטחון וניסה לצרף אליה גם את דוד בן-גוריון; ואכן, בשל החשש שמלחמה קרבה ולנוכח השאיפה לאחדות החליטה הממשלה לצרף את גח"ל ואת רפ"י לממשלה.
 
עם פרוץ קרבות מלחמת ששת הימים בחזית הירדנית פנו מנחם בגין ויגאל אלון אל ראש הממשלה אשכול בדרישה לשחרר את ירושלים המזרחית, אולם לא התקבלה החלטה לפרוץ לעיר העתיקה. כעבור יומיים, בבוקר כ"ח באייר תשכ"ז, לאחר שנודע לבגין על המהלכים המדיניים באו"ם להפסקת אש, עלה בלבו חשש ששעת הכושר תוחמץ, המלחמה תיגמר וירושלים העתיקה תישאר שוב מעבר לגבול. הוא התייעץ עם דיין ואף העיר את אשכול משנתו כדי לדווח לו על ההתפתחויות. לאחר שנתקבלה ההחלטה פרצו כוחות צה"ל ושחררו את העיר העתיקה ובתוכה הר-הבית והכותל המערבי. 
 
בגין נשאר בקואליציה גם אחרי בחירות 1969, אך פרש ממנה עם שרי גח"ל בקיץ 1970 בשל הסכמת ממשלת ישראל לדון בתוכנית רוג'רס, שבה הוצעו הפסקת אש ללא הסדר שלום ופתיחת משא-ומתן על נסיגה משטחים ברוח החלטה 242 של מועצת הביטחון.
 
הסיעה שבגין עמד בראשה גדלה בהתמדה, ובשנת 1977 ניצח בגין בבחירות כשעמד בראש הליכוד ועלה בידו להרכיב ממשלה בתמיכת המפלגות הדתיות.
 
ב-19 בנובמבר 1977, בסיועו של שר החוץ משה דיין ולאחר מגעים מדיניים גלויים וחשאיים עם מצרים, הגיע נשיא מצרים אנואר סאדאת לביקור בישראל. לאחר משא-ומתן מפרך, שהיו בו עליות ומורדות, בחסות נשיא ארצות-הברית ג'ימי קרטר, נחתמו הסכמי קמפ-דייוויד. 
 
בנאום שבו הציג במליאת הכנסת את הסכמי השלום, הביע בגין הזדהות עם כאב אנשי היישובים בסיני, אשר ייעקרו מבתיהם כמתחייב מהסכם השלום עם מצרים. נראה כי בגין ראה את השלום כאינטרס לאומי עליון ולפיכך נרתם בכל כוחו להשגתו, גם במחיר ויתורים כואבים.
 
לעומת השטח בסיני, שבגין לא תפס אותו כחלק מארץ-ישראל ההיסטורית, יחסו של בגין ליהודה ושומרון, לעזה ולירושלים היה שונה בתכלית. מסיבות היסטוריות וביטחוניות הוא דחה על הסף כל פשרה שמשמעותה ויתור על שטח כלשהו משטחי יהודה ושומרון ורצועת-עזה לשלטון ערבי. בנאומו בכנסת על הסכמי השלום הודיע שאחרי תקופת אוטונומיה, ישראל תתבע את ריבונותה ביהודה, שומרון ועזה, ואף קבע: לא תהיה בשום תנאי ובשום אופן מדינה פלסטינית. הפִסקה בהסכם שבה נקבע שהאוטונומיה היא לתושבים ולא לשטחים והשימוש במונח "מועצה מינהלית" ולא "מועצה מחוקקת" הבטיחו, לדעתו, שהאוטונומיה לא תהפוך למדינה פלסטינית. הוא סירב למעורבות של אש"ף במשא-ומתן כלשהו או בהסכם שלום. את ירושלים ראה בגין בחזונו כ"בירת ישראל הנצחית, בלתי-מחולקת, לדורי דורות ולנצח נצחים". הסכמי קמפ-דייוויד, שנתמכו על-ידי רוב גדול בכנסת, הביאו לחתימה על הסכמי השלום עם מצרים במרס 1979. המאמצים לכונן שלום והחתימה על ההסכמים זיכו את בגין ואת סאדאת בפרס נובל לשלום. 
 
בהתאם לתפיסתו של בגין הוקמו בתקופת כהונתו יישובים רבים ביהודה ובשומרון וחבל-עזה, ובשנת 1981 חוקקה הכנסת את חוק רמת הגולן, התשמ"ב1981, שלפיו "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת-הגולן".
 
מלבד עיסוקיו המדיניים האינטנסיביים, פעל בגין רבות בניסיון לגשר על פערים חברתיים. תנועתו קידמה בברכה את הצטרפותם של תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה, והוא נהג בהם כבשותפים אמיתיים לעשייה הציבורית. רבים מבני שכבות המצוקה רואים בו עד היום מנהיג נערץ. גולת הכותרת של פעילותו החברתית היתה פרויקט שיקום השכונות, שבמסגרתו שופצו והורחבו בתים ב-127 שכונות ברחבי הארץ. 
 
בשנת 1981, ערב חג השבועות, הפציץ חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני בעירק. הצלחת המבצע והשמדתו של הכור הביאו לשמחה ולהקלה, אולם להצלחה הצבאית התלוו גינויים פנימיים ובין-לאומיים. היו שטענו כי הפעולה לא היתה הכרחית וסיבכה את ישראל במצב עדין ללא צורך ממשי בכך. לעומתם טען בגין כי הפצצת הכור מנעה אפשרות של שואה שנייה. בשנת 1991, בתקופת מלחמת המפרץ, כעשר שנים לאחר הפעולה בעירק, נשלח לבגין מכתב החתום על-ידי 100 מחברי הכנסת, ובו הם הודו לו על הפצצת הכור בעירק.
 
בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים התבסס אש"ף בלבנון, היה לכוח צבאי מרכזי באזור ושימש בסיס לפעילות טרור נגד ישראל בכלל ונגד תושבי הצפון בפרט. במוצאי שבת, 5 ביוני 1982, התקיימה ישיבת ממשלה מיוחדת והוחלט בה לצאת למבצע שלום הגליל. המבצע התרחב והיה למלחמה של ממש, ותוך ימים אחדים הגיעו כוחות צה"ל לפאתי ביירות. עד סוף אוגוסט 1982 הושגו רוב יעדי המלחמה, ותשתית אש"ף בלבנון חוסלה. אולם התרחבותו של המבצע, התארכותו, הטבח המחריד של נוצרים בפלסטינים במחנות הפליטים סברה ושתילה, ובעיקר ריבוי החללים בקרב חיילי צה"ל סדקו את בסיס ההסכמה הציבורית למבצע. חלום השלום עם לבנון קרס, ומסקנותיה של ועדת החקירה המיוחדת שהוקמה כדי לברר את אירועי הטבח פגעו בתדמיתה של ממשלת בגין. בגין הושפע מאוד מכל אלה, ובעיקר קרעה את לבו ההפגנה המתמשכת מול מעונו הרשמי, שבה צוין בקביעות על גבי שלט מספר החללים בפעולות בלבנון, שגדל והלך. מכה קשה נוספת ניחתה עליו בעת המלחמה עם פטירתה של רעייתו האהובה עליזה ב-14 בנובמבר 1982.
 
המלחמה ותוצאותיה גרמו לבגין לבטי נפש קשים, ונוסף עליהם מצבו הבריאותי הקשה. בשלהי שנת 1983 הודיע על התפטרותו, שלא ניתן לה נימוק רשמי. מאז סירב להסביר את מניעיו ולהביע את דעתו בסוגיות ציבוריות. בשנות חייו האחרונות נמנע מלהופיע בציבור, ונראה רק בימים שבהם עלה לקבר אשתו.
 
עד שנת 1990 הסתגר בגין בדירתו הפרטית בירושלים, ולאחר מכן עבר לתל-אביב. בתקופה זו מיעט לצאת מפתח ביתו, כמעט לא התראיין ולא קיבל אורחים. מצבו הבריאותי החמיר, ורק משפחתו וידידים קרובים הורשו לבקרו ולסעוד אותו בחוליו.
 
כשהלך לעולמו, ביום ד' באדר ב' תשנ"ב, 9 במרס 1992, ליוו אותו בדרכו האחרונה רבבות אנשים מכל קצוות הארץ. לאחר הלוויה עממית וללא הספדים נקבר בהר-הזיתים בירושלים, סמוך לחללי המאורעות והפרעות בשנים שלפני קום המדינה, בחלקה המכונה "חלקת הקדושים", אל מול הר הבית. על-פי בקשתו, נכרה קברו למראשותיהם של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שהתאבדו בכלא לפני הוצאתם להורג, ובסמוך לקברה של אשתו האהובה.
​חבר הכנסת מנחם בגין נואם לפני מליאת הכנסת, 2.11.1961
​עם חברי הכנסת של הליכוד במושב הפתיחה של הכנסת התשיעית, 13.6.1977
​ראש הממשלה מנחם בגין, 1979
​טקס החתימה על הסכם השלום עם מצרים. מנחם בגין ואנואר סאדאת ובתווך נשיא ארצות-הברית ג'ימי קרטר, 26.3.1979
ללקסיקון המלא
 
 
הנצחת זכר מנחם בגין
ביוגרפיה פוליטית